כל הפרקים בפרקי אבות נכתבו על ידי:

 הרב בנימין נבול


ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן הטועים וחיי עולם נטע בתוכנו ונתן לנו תורתו הקדושה חמדה גנוזה חכמה מפוארה. אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה מאוד ירושתנו שנבחרנו מכל אומה ולשון לייחד שמו הגדול ולהפיץ דעת אל אחד בארץ.

נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלוקינו ורוח כל בשר תפאר ותרומם זכרך מלכנו תמיד על אלף אלפים וריבי רבבות ניסים ונפלאות טובות וישועות שגמלת עימנו מאז ומעולם וכל עוד נשמת אלוה בנו נודה לך ונספר תהילתך לעולם בסוד ישרים ועדה.

ישתבח הבורא ויתפאר היוצר שהעמיד לנו ראשי בני ישראל המה מעבירי השמועה מדור לדור העומדים על משמר כרם ה' צבאות לנחותם הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, שעליהם ציווה המקום "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" המה חכמי לב שחלק להם הבורא מחכמתו ומלאם ברוח בינה ודעת לפי הזמן והמקום כי לו נתכנו עלילות סיבת הסיבות ועילת העילות.

ברוך שומר הבטחתו לישראל ובכל צרתם לו צר, וישלח להם נגיד ושר, זרח אור לישרים. המאור הגדול לממשלת התורה, המנורה הטהורה זכה וברה מרנא ורבנא גאון עוזינו וצבי תפארתנו הראשון לציון מרן מלכא הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט"א יוסיף לו ה' ימים ושנים דשנים ורעננים, הקים עולה של תורה והדליק עצי המערכה להאיר אור ההלכה, בספריו המזהירים ומאירים לארץ ולדרים, ובשיעוריו ודרשותיו הן הן נוראותיו הוצק חן בשפתותיו. מאלף דעת לתועים, כי ביראתו את ה' דבריו נשמעים, ועושים פירות ופירי פירות לשעה ולדורות ברוך יוצר המאורות וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש, כי מימיו מן המקדש, וכולם אומרים מי יראנו הוד פניו לראות בהם אפי שכינתא ומי ישמעינו קולו הנורא כמשה מפי הגבורה, ואני תפילה לאל נורא עלילה לרחם על עם סגולה בחסד ובחמלה וישמור לנו את מורנו ורבינו אור עינינו ומאיר דרכנו, יאריך ה' ימיו ושנותיו בבריאות גופא ונהורא מעליא עד בוא גואל צדק ועד בכלל.

נודה לך ונספר תהילתך על שזיכיתני אלוקי לעזוב חיי שעה ולעסוק בחיי עולם להסתופף בחצרותיך בבית המדרש "עטרת חכמים" בעיר חולון תכב"ץ בראשותו של הגאון הגדול מורנו ורבינו ועטרת ראשנו הרה"ג חיים רבי שליט"א יאריך האל שנותיו בטוב ובנעימים בבריאות איתנה ונהורא מעליא, ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור, שתמיד נהנים ממנו עצה ותושיה וליבו פתוח כאולם לכל אדם בעולם מאיר לארץ ולדרים ומן הבאר ההיא ישקו כל העדרים. לא יעדי מינן זיויה ויקריה עד בא לציון גואל בשמחה וברינה ולאקמא מעפרא שכינה כי עת לחננה. וכן אברך מעומקא דליבא את מורנו הרה"ג אילן שהרבני שליט"א שיצקתי מים על ידיו במשך כשנתיים והוא שהעמידני על רגליי בלימוד הגמרא. שיזכה לאורך ימים ושנות חיים בני חיי ומזוני, ורפואה שלימה לנוות ביתו הרבנית נורית בת רינה תליט"א, אל נא רפא נא לה. וכן מודה אני לבורא עולם שזיכני לצקת מים על ידי מורנו הרב הכהן הגדול מאחיו סיני ועוקר הרים ובדברו מעריב ערבים לארץ ולדרים ענותן כהלל הרב יגאל הכהן שליט"א יוסיף לו האל אורך ימים ושנות חיים, יזכה לראות בניו כהנים גדולים בתורה וביראת שמים טהורה יושבים על מידין ומורי הוראות בישראל. ואחרונים חביבים הגבאים היקרים והמסורים אשר עושים לילות כימים להגדיל תורה ולהאדירה ישלם להם ה' פעלם ותהי משכורתם שלימה.

יודוך רעיוניי ה' רועי על שזיכיתני להורים נפלאים אוהבי תורה ולומדיה אבי אדוני עטרת ראשי מאור עיני וחמדת לבבי משה נבול בן חנה ואימי הורתי עדנה נבול בת סולטנה שהביאוני עד הלום גדלוני וחנכוני על ברכי התורה והמצוות, וללא עזרתם היום יומית בגשם וברוח לא היינו מוצאים ידינו ורגלינו, ישלם לה' פעלם ותהי משכורתם שלימה, עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו, אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו להם ויזכו לגדל דור רביעי על בירכיהם. אמן. וזאת הברכה לחמי היקר משה משהזדה וחמותי מרת גילה תליט"א ה' עליהם יחיו שיזכו לכל ברכות התורה על העזרה היום יומים בגשמיות וברוחניות תהי משכורתם שלימה מאת ה' יאריך האל שנותיהם בטוב ובנעימים עדי זקנה וגם שיבה ויראו נחת מכל יוצאי חלציהם.

מזמור לתודה לאשת החיל עדינת הנפש ואצילת הרוח גפן פוריה אשת נעוריי מרים שתחיה, מנשים באוהל תבורך אשר נטתה שכמה במסירות נפש גדולה לגידול הבנים וניהול הבית באופן נפלא. ואם יש בי קמצוץ של תורה ויראת שמיים הכל בזכותה ! ! וכל חפצה ומאוויה לראות את בעלה ובניה גדולים בתורה וביראת שמיים טהורה. הספר הזה מוקדש לה באהבה בבחינת שלי ושלכם – שלה הוא. ישלם לה ה' פעלה ותהי משכורתה שלימה על עזרתה ונזכה יחד לראות את בנינו שיחיו גדולים בתורה וביראת שמים מתוך נחת ושלווה ונהורא מעליא, ויתקיים בנו מקרא שכתוב "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם". אמן.

ישמחו התלמידים ויגילו החברים השומעים לקחי בבית המדרש "עטרת חכמים" ובראשם האי צורבא מרבנן ראש וראשון לכל דבר שבקדושה רחים רבנן ותלמידהון הר"ר ציון

 

(גרשון) ספר שליט"א שיזכה לראות בניו יושבים על מידין וכן שאר החברים המקשיבים ה' עליהם יחיו שיותר משבאתי ללמד נמצאתי למד מהם ומהאחרים כל אחד לפי מעלתו וכבודו. אתה ה' תברכם ומכל צרה תצילם וכאישון בת עין תשמרם הם ובני ביתם ויראו נחת מכל יוצאי חלציהם. ובכלל הברכה לתלמידיי היקרים מבית הכנסת "שעשוע" בבת-ים ובראשם בעל האכסניה הר"ר אברהם בנימין שעשוע שליט"א אוהב תורה ולומדיה, ראש וראשון לכל דבר שבקדושה, שיזכה לראות בניו גדולים בתורה, ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה ובכל אשר יפנה ישכיל ויצליח, אכי"ר. וכן לתלמידי היקרים אורן מוהבן הי"ו יובל ענטר הי"ו דרור אביטל הי"ו יניב סילמן הי"ו לרפואת אביו רחמים בן רימה, שימלא הקב"ה כל משאלות ליבם לטובה ולברכה וישאו ברכה מאת ה'. אמן.(הדברים הובא בספר הנפלא "קול יהודה" (דף טז) של הגאון ראש הישיבה הגה"צ יהודה צדקה זצוק"ל וזיע"א)

 

.גילוי דעת: ידוע הדבר ומפורסם הענין כי לא יבצר מהיות עובר בליבו של המחבר ספרים ודורש חידושי תורה בציבור שמץ יוהרה וגאווה ופניה שאינה טובה ואולי תהיה תורתו שלא לשמה ח"ו הן מצד הנאת העוה"ז הן מצד העוה"ב, על כן הנני כותב כאן בהקדמת הספר הזה מודעה וגילוי דעת לבטל כל שמץ של יוהרה וגאווה וכל פניה שאינה טובה וכל מחשבה שהיא נגד רצון וכבוד ה' יתברך ביטול גמור ושלם, והריני מגלה דעתי ורצוני לפני הקב"ה בכל ליבי ובכל נפשי שכל כוונתי בחיבור הספר הזה וגם בכל החיבורים שיזכני השם יתברך בעתיד, ובכל דברי המוסר והלכות ודרך ארץ אשר אדרוש בציבור או ליחיד או לעצמי הכל הוא לשם שמיים לשם יחוד קודשא בריך הוא בדחילו ורחימו ולאקמא שכינתא מעפרא, וכל מחשבה וכוונה ודיבור של גאוה ויוהרה שאינם לרצון ה' וכל מן פניה שאינה לטובה אם יעלו בליבי ומוחי בכל עת הריני מתנה עליהם שיהיו בטלים ומבוטלים לא שרירין ולא קיימין ולא יהיו חלים כלל ועיקר.

 

בדרך עדותיך ששתי כעל כל הו נ
נר לרגלי דבריך ואור לנתיבת י
ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכ מ
ברוב שרעפיי בקרבי תנחומיך ישעשעו נפש י
נהר פלגיו ישמחו עיר אלוקים קדוש משכני עליו נ
יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלוקי יעק ב
מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחת י
ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלוקים בציו נ(שמות כ כ) "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". וכל מילה שהתחדשה בתורה מאותו אדם, הקב"ה לוקח אותה ובורא ממנה עולם חדש ורקיעים חדשים, ויש שמחה גדולה בעולמות העליונים ומלאכי השרת רצים ואצים לשמוע את דברי התורה. ולוקחים כל מילה ועושים ממנה כתר להקב"ה, אשרי ילוד אישה שזכה להיות מהמשמחים את הקב"ה שוודאי שהקב"ה ישיב להם מידה כנגד מידה וישמח אותם בעולם הבא. ומשמח את הבריות – שבזכות לימודו כל ישראל ניצולים מגזרות קשות ורעות ומוריד שפע לעולם כדוגמת רבי חנינא בו דוסא שכל העולם ניזון בזכותו, וזו כמובן שמחה גדולה. וכן השפע שהוא גורם לישראל ע"י נרפאים חולים וזוכים לחזור בתשובה שלימה בזכותו.(תהילים יט, ט) "פקודי ה' ישרים משמחי לב", אדם שלומד תורה לא רק שנמצא בשמחה תמידית, אלא מדביק אחרים בשמחתו כ"ש "ישמח ישראל בעושיו, בני ציון יגילו במלכם" (תהילים קמט, ב)

עוד כתב בספר וחי בהם: הבט וראה כמה גדול כח הלימוד תורה שמועיל יותר מתעניות וסיגופים ומוסיף קדושה באדם ומגרש כל הסיטרא אחרא מן האדם, ומייגע את האדם לבל יעשה עבירות, ונותן שמחה גדולה לנשמתו שהיא חלק אלוקה ממעל.הגמרא בשלהי מסכת יבמות אומרת תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. כלומר שברוב הפעמים אנשים רבים עם הזולת על דברים של מה בכך, הסיבה לכך היא ריקנותם מכל תוכן רוחני. כיוון שהראש פנוי מחכמת התורה הרי הוא מעסיק עצמו בדברי ריב ומדנים. אדם שמרגיש את עצמו מלא וגדוש לא יתווכח עם זולתו על דברים חסרי ערך, לכן תלמידי חכמים בעצם מהותם מרבים שלום בעולם כיוון שהם עסוקים בתורה ובעבודת השם אין להם זמן לריב עם הזולת!

כתב הגה"צ רבי בן ציון אבא שאול זיע"א בספרו הנפלא אור לציון: כמה צריך להיות שמח ומאושר כל בן תורה, נתאר לעצמנו שאדם ראה מישהו נוטה למות ח"ו, ועשה לו הנשמה וגרם לו להמשיך לחיות, כמה ישמח על מעשה זה שעשה ומה תהיה השמחה אם הציל קבוצה של אנשים?! ואם יודע האדם שכשהוא לומד תורה כל העולם כולו ניצל בזכותו, בוודאי צריכה להיות לו שמחה גדולה מאוד, נוסף לזה כשאדם לומד תורה יש ביכולתו להבין קצת מהו גדולתו של נותן התורה, כי רואה שכל מה שלומד עדיין יש לו מה ללמוד. וכן ע"י עסק התורה מגיע להכרה אמיתית בערך גדלות המצוות וחומר עונש העבירות, וגם לעצמו מרוויח שהרי השכר הניתן על עסק התורה, אין כל בריה יכולה לשער ולתאר, "עין לא ראתה אלוקים זולתך", יעשה למחכה לו, ועוד שהתורה מתקנת את המידות הרעות, כמו שנאמר "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", שכל אדם מלידתו מוטבעת בו מידות טובות ומידות מגונות. אמנם יש הבדלים מאדם לאדם יש שהתאווה שלו יותר חזקה, ויש שהגאווה שלו חזקה, והקב"ה בראן כדי שהאדם ידע איך והיכן להשתמש בכל מידה ואם לא יעסוק בתורה בהכרח שהמידות האלו ילכו לאפיקים לא טובים.

וככל שמרבה לעסוק בתורה שכלו נעשה כסברת התורה, מקבל דעת תורה אמיתית, ולכן רואים שהמון העם מתיעצים עם גדולי תורה ואדמורי"ם גם בעניני העולם הזה, כי החכם יורד לעומק הנשמה ולשורש העניין ומוצא סימוכין לדבריו ואז מחליט.

הרמב"ם זיע"א בהקדמתו לפירוש המשניות מאריך מאוד לבאר שעיקר בריאת העולם עבור אותם האנשים העוסקים בדברי תורה ודברי חכמה, ומתגברים על תאוות הגוף ולוקחים מהעולם הזה את ההכרח בלבד. ולפעמים עשיר גדול יעסיק עשרות פועלים שיבנו ארמון גדול יפה ומהודר או כרם חשוב רק כדי שבאחד הימים יבוא חסיד אחד ויחסה בצילו של אותו ארמון או מפירותיו של אותו כרם. כפי ששנים עסקו עשרות אלפי פועלים בעבודת כפייה לבנות את מסילת הרכבת הטרנס סיבירית מרוסיה לסין, אלפי אנשים קיפחו את חייהם בתנאים הקשים רק בשביל שהרכבת הזו תיסע פעם אחת ולא יותר, ואותה הפעם הייתה כאשר תלמידי ישיבת מיר נמלטו מצפורני הצורר הגרמני י"ש בדרכם לשנגחי שבסין הרחוקה!

כתב רבינו בחיי בספר חובת הלבבות שער הבחינה פרק ד- כבר נאמר כי מדרגת הטבע מן התורה כמדרגת העבד מאדוניו, כי כוחות הטבע הם נוהגים בהנהגת העולם כפי שיאות לתורה עכ"ל, פירוש הדברים שהתורה כמו מלך, וכל מה שהטביע הקב"ה בטבע זה כמו עבד המלך, והקב"ה גזר שהטבע לא יפעל מאומה מבלי לקבל צו מהמלך שהיא התורה. נמצא שאם אין תורה ממילא אין מי שיגרום לטבע לפעול, כמו שאם ח"ו לא יהיה חמצן בעולם אפילו זמן מועט לא יוכל העולם להתקיים. כמו כן ברוחניות, אם לא יהיה בעולם לימוד תורה ברצף לא יוכל העולם להתקיים.

וזו גם התשובה למה בני תורה פטורים מלשרת בצבא, כיוון שלימוד התורה מקיים את הנהגת הטבע בעולם, לא שייך להפסיק מהלימוד, ולא רק שלימוד התורה מקיים את העולם, אלא ככל שלימוד בהתורה רב יותר כך קיום העולם איתן יותר וברווחה גדולה יותר. בכל יום ויום זוממים ומתכוננים האויבים י"ש דרכים שונות לפגוע ולהזיק ח"ו והקב"ה מצילנו מידם. ובמקרים רבים מעבר לכוחות וחוקי הטבע, ובזכות מה הקב"ה מפר עצתם ומקלקל מחשבותם? בזכות ובכח התורה שהיא כאמור מלך הטבע ובכוחה מתנהל הטבע תדיר, וכל שכן הצלת והגנת עם ישראל- לומדיה.

בזכותם הקב"ה מבטל גזירות קשות ורעות, מרן החזון איש זיע"א היה אומר כל עוד מרנן ורבנן רבי ברוך בער ורבי שמעון שקופ היו בחיים לא היה העמלק הנאצי מסוגל לפגוע ביהודים, מפני שעמל התורה שלהם שימש כתריס בפני הפורענות. ואכן כשהלכו לבית עולמם החלה מלחמת העולם השניה.

אוהב את הבריות: מסופר על הגאון הרב שך זצוק"ל שבא להתפלל בביהכנ"ס הגדול בבני ברק והתיישב במקרה על כסאו של אדם פלוני, כיוון שהאיש ההוא לא הכירו החל לצעוק עליו בקולי קולות על שהעז לתפוס את מקומו, קם מרן זצוק"ל ממקומו, חיבק ונשק את אותו האיש והסביר לו בנחת שהוא מצטער ולא ידע כלל שהכסא שייך לו ואם היה יודע כמובן שלא היה מתיישב שם וכו'.

בפרשת פנחס כתוב שמשה רבינו מבקש מהקב"ה "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה", תפקידו של מנהיג ישראל לדאוג לטובת העם במסירות נפש, כ"ש מרן החזון איש זצוק"ל שרק לגדולי ישראל יש אהבת ישראל אמיתית, ומי שאין לו תורה לא יתכן אצלו אהבת ישראל. וחז"ל אמרו במסכת נגעים: רבי ישמעאל אומר בני ישראל אני כפרתן, הרי הן כאשכרוע, לא שחורים ולא לבנים אלא בינוניים. וידוע המעשה עם רבי ישמעאל ורבן גמליאל שהיו מעשרה הרוגי מלכות ובדקו עצמם על איזה עוון הם נידונים והגיעו למסקנה שפעם אחת עיכבו שאלה של איש אחד ועל צער שציערו אותו קיבלו עליהם שעל עוון זה הם נהרגים, והדברים נוראיים, עד כמה גדולי ישראל תובעים מעצמם על אהבת ישראל.

משמח המקום: כפי שכתב הרמח"ל זיע"א בספרו "דרך ה"', הקב"ה טוב ומדרך הטוב להטיב, ומאחר ומתקיים רצונו להטיב לאחרים, שמח בזה, לכן אדם שעוסק בתורה תדיר ולומד תורה לשמה משמח את המקום מפני שאין להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה ומכיוון שאדם קובע עצמו לתורה מביא שמחה להקב"ה! ואכן כותב הזוה"ק בהקדמתו אמר רבי שמעון כמה יש לו לאדם להשתדל ולעמול בתורה יום ולילה, והקב"ה מקשיב לקול העוסקים בתורה, ואפילו הוא יחידי, כ"ש

 

. ואמרו חז"ל אין שמחה כהתרת הספק, כלומר כשיש לאדם ספק בדבר מסויים, בכל תחומי החיים, שידוכים, בניית בית, עסק, פרנסה, לימוד וכו' והוא בא לחכם ושומע אמרת ה' צרופה מפה קדוש, בצירוף לדברי עידוד וחיזוק באמונה הרי הוא המאושר באדם, יוצא מאת פני הקודש מעודד ומחוזק שמח וטוב לב. ומלבשתו ענווה ויראה: התנא בפרקים הקודמים אמר אם אין חכמה- אין יראה ואם אין יראה אין חכמה. וכתב הגאון הצדיק בן ציון אבא שאול זיע"א זצוק"ל מי שאינו משתדל להחמיר אפילו במקום שיש פוסקים שמחמירים אלא סומך על מרן השולחן ערוך בכל משום שהתיר זו לא יראת הקב"ה אלא יראת השו"ע!! ואמרו חכמי המוסר שהלוואי שנירא את ה' כמו קטנים ונשים, מפני שבדרך כלל פוחדים מאנשים ולא מהקב"ה, וכל זה ביראת העונש יראת הרוממות קשה ביותר להשיגה, כדוגמת אברהם אבינו ע"ה שנקרא ירא אלוקים, יראה זו רק ת"ח שמדקדקים במצוות יכולים להגיע אליה!!(שיר השירים ח, י)

"אני חומה ושדיי כמגדלות", תלמיד שלומד תורה לשמה אצלו קביעות זו קביעות וזמן זה זמן, וחזרה על החומר הנלמד ללא רפיון, וללא הפסקה באמצע הלימוד לדברים בטלים. החזון איש זיע"א היה אומר גדר של תלמיד חכם- מי שחוץ מלימוד התורה אינו יודע שום דבר!! מסופר על הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל שהיה לומד חברותא עם תלמיד בישיבה עד שעה מאוחרת בלילה ובבוקר היה ממשיך עם אותו חברותה בשעה שמונה ושלושים, יום אחד הגיע הבחור לביתו באיחור של חמש דקות וזאת לאחר שגמרו ללמוד בלילה הקודם בשעה מאוחרת, הגיב רבי שמואל בטון תקיף "לא לומדים בצורה כזאת"!(דף ל ע"ב)

: אמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. וכיוון שהבורא ברוך הוא ברא למכה זו תרופה מיוחדת ויחודית הרי אי אפשר שירפא האדם מזאת המכה בלתי זאת הרפואה. ומי שיחשוב להינצל זולתה אינו אלא טועה. ויראה טעותו לבסוף כשימות בחטאו, רח"ל. התורה הקדושה אינה כשאר חכמות שהם רק חיצוניות ואינן משפיעות על נפש האדם ועל תיקון מידותיו. מי שהיה מיסודו כעסן ולמד פילוסופיה ארבעים שנה- יהיה פילוסוף עצבני, ושני שהיה חמדן ולמד חמישים שנה כלכלה יהי כלכלן מקולקל, מפני שדברים אלו בטלים, אין טוב אלא תורה. ואי אפשר להיות טוב ללא תורה. משל למה הדבר דומה? למחלה ממארת רח"ל בתחילה היא נתפסת בתא אחד בגוף ואח"כ הולכת ומתפשטת בגוף כולו, אם יהיה רופא שימציא תרופה שלא תתן למחלה להתפשט, ואפילו תעקור את מחלה מהחולה, ודאי שירוצו כולם לקחת רפואה זו, ורופא זה אומן יקרה. כך הנמשל ממש: היצר הרע כובש בתחילה שטח קטן באדם והולך ומתפשט הלאה ולאחר זמן אי אפשר להשתלט עליו, אבל מי ששומע לקול הבורא יתברך שברא את היצה"ר ואמר שהרפואה נגדו היא התורה- ודאי שיש רפואה למכתו ויש תקווה לאחריתו.(דף ס)

אשרי אדם מפחד תמיד, ופרשו: ההוא בדברי תורה כתיב. כלומר תלמיד חכם תמיד דרוך ומוכן ועירני בשימת לב ובעין פקיחה שמא היצה"ר מנסה להכשילו ולטרדו מן העולם, ועומד בפרץ ומשתמש בדרכים מתוחכמות לברוח מאה שערים של היתר כדי לא להיכנס בשער אחד של איסור, ומקיים המאמר "בתחבולות תעשה לך מלחמה", היא המלחמה התמידית כנגד היצר וחיילותיו. ונהנים ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה: תלמידי חכמים דומים לצופה העומד על המגדל וצופים למרחוק. בהבנתם העמוקה ובדעתם הרחבה שהיא דעת תורה צרופה ובהירה רואים את התמונה האמיתית. בכל מקום שבו מצוי התלמיד חכם נהנים ממנו עצה ותושיה מכח ראייתו את הנולד וגם ראיית הבעיות העומדות על הפרק על כל צדדיהם. כיוון שהתורה נמשלה לאור שנאמר "כי נר מצווה ותורה אור" ממילא היא מאירה את נתיב החיים לכל יהודי ומדריכה כל אדם בדרך אשר ילך בה,(איוב כב כח)

.(דף ס"ב) שרבנן נקראו מלכים מאן מלכי? רבנן. וכן מצינו שראשי ישיבות בבבל היו נקראים מלכים, מלך רבה, מלך רב יוסף וכו'. כתב הרמב"ם זיע"א בהלכות דיעות (פרק ה)

כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדיעותיו והוא מובדל בהם משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו ובמאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית צרכיו, ובדיבורו ובמלבושו, ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו. ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר עכ"ל, כלומר בן תורה צריך לדעת שהוא מייצג את התורה הקדושה, על כן כל רבב בבגדו או לבוש בהתרשלות גורמים פעמים לחילול ה', רח"ל. ומאידך אם לובש בגדים הראויים לשמן חליפה מגבעת יתכן שיגרם מזה קידוש שם שמיים כי ישנם אנשים שמסתכלים על החיצוניות, וכשיראו בן התורה מלובש כך, ירצו שגם בינהם יהיו כמותם. וכל שכן שבשאר הליכותיו ומעשיו והתנהגותו יכול לגרום קידוש שם שמיים, ככל שגדלה דרגת האדם- כך גדלה הדרישה והצפיה ממנו מצד שמיים ששם מדקדקים עם הת"ח כחוט השערה.(בראשית מח, יד)

החמור תמיד העול על גבו. כך תלמידי חכמים לעולם רובץ עליהם עול התורה, בין במסגרת הישיבה, בבית, בבין הזמנים, יום ולילה לא ישבותו כל הזמנים הם קודש לה'. וצריך כל בן תורה ליישם בעצמו את הפסוק בקהלת "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר", שאם יחסר השמן מעל הראש סימן שהוא מטפטף על הבגדים ומלכלך אותם, ודי לחכימא.(לא מת) מתוניס מובא מעשה נפלא שהיה בזמנו: אישה אחת של אחד הגבירים הייתה בוכה ומבכה על מר גורלה, ראה הרב את האישה ושאל אותה מה היה לה? אמרה לו כי בן אין לה, ובעלה רוצה לקחת איֹשה אחרת לקיים מצוות פריה ורביה, אמר לה הרב אל תיראי, כי כעת חיה את חובקת בן, וכן היה. לתקופת הימים ילדה האישה בן, בליל סעודת המילה קרא הגביר לכל שועי העיר ובכללם לרב ישועה בסיס זיע"א לשד"ר מירושלים הרב משה סוזין זיע"א (שנתמנה אח"כ לראשון לציון)

. אמרה להם בעלת הבית שלא יתחילו עד שיגיע רבי חי טייב. השד"ר היה יושב ומצפה מי הוא הרב שכולם מחכים לו, פתאום ראה השד"ר והנה איש בא בבגדים מרופטים ובנעליים מטולאים וכולם עומ-. ים לכבודו וחולקים לו כבוד גדול התפלא השד"ר מאוד על כך אך לא אמר דבר. ישב הרב חי טייב ליד השד"ר הזה, לקח כוס שכר ושתה ונתן את רגליו בצידי השולחן והם מלוכלכים ברפש וטיט. לאחר כמה רגעים החל הרב רבי חיי טייב ללמוד עם מוהר"י בסיס בפלפול עצום ונורא, וכל החכמים הנמצאים יושבים ומקשיבים לקול תורתם מעניין לעניין ומסוגיה לסוגיה, עד אשר לא יכלו החכמים הנמצאים שם לסבול ולהבין את הפלפול הנשגב ההוא גם השד"ר חרף גאונותו לא יכל ללמוד עמהם, ויצא החוצה וישא כפיו השמיימה ואמר רבון העולמים או תן לי דעת רחבה להבין וללמוד עם החכמים האלה או קח את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי. ואחר כך נכנס חזרה לחדר. ויאמר לו מוהרי"ח טייב למה זה אתה מתחנן אל ה' לתת לך חכמה ודעת, ולא תיגע להבין, הלא מוחות כל בני האדם שווים המה, וכל רודפי התורה ושוחריה כמטמונים או אז ימצאנה ערוכה כשולחן מול עיניהם. ע"כ המעשה.(דף פח ע"ב)

אומרת: שלחו מתם איזהו בן העולם הבא? ענוותן ושפל ברך שייף עייל ושייף נפיק גריס באורייתא תדיר ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, הרי לך שהתורה מביאה לצניעות. ועוד כתוב בנביא מיכה "היגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש מעימך: והצנע לכת עם אלוקיך" ופירושו מהו הטוב האמיתי ומה הקב"ה דורש מהאדם? הצנע לכת עם אלוקיך כלומר מצוות שבין אדם למקום צריך ללכת בדרכיו ולהתקדש בהצנע ובסתר כי הם דברים שבין האדם לקונו, ולזה יפה הצניעות.(דף ח:)

רבא אמר אם ראית תלמיד שלימודו קשה עליו כברזל בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים בהלכה. כיוון שאין הרב מברר ומבהיר ומחדיר ברב התלמידים את הלימוד. אמר הקב"ה למשה כשם שאני הסברתי לך פנים כך אתה הסבר פנים לישראל, ממשיך הגר"א ואומר שלא זו בלבד שהרב מבאר לתלמידיו כמה וכמה פעמים, אלא מראה להם פנים יפות, שע"י המאור פנים של הרב מתרחבת דעתם של התלמידים ונקל להם להבין. הרבה תלמידים שתלמודם היה קשה עליהם כברזל, וע"י מאור פנים של רבותיהם וחבריהם שלא נתייאשו מלחזור ולהסביר עוד ועוד פעם בסבלנות וזכו לסיייעתא דשמיא שעלו ונתעלו במעלות התורה והיראה.(דף נד), אמר רבי עקיבא מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדינו? שנאמר "ולמדה את בני ישראל", ומניין עד שתהה סדורה בפיהם? שנאמר "שימה בפיהם". ומניין שחייב להראות לו פנים (כלומר לפרש ולתת טעם לדבריו)

? שנאמר "אלה המשפטים אשר תשים לפניהם". עכ"ל הגמרא. דוגמא ממשית לכך מצינו במעשה רבי פרידא שהיה שונה לתלמידו ארבע מאות פעמים, ופעם אחת שהופרע התלמיד בלימודו ולא הבין אחרי לימוד ארבע מאות פעם ישב איתו רבי פרידא עוד ארבע מאות פעם עד שהבין, יצאה בת קול מהשמיים ואמרה לרבי פרידה נוח לך שיוסיפו לך עוד ארבע מאות שנים של חיים או שכל בני דורך יהיו בני העולם הבא? בחר רבי פרידא באפשרות השנייה, אמר להם הקב"ה תנו לו זו וזו, גם אורך ימים בימינה ובשמאלה חיי העולם הבא לכל הדור, ואשרי הדור שזוכה לגדולי עולם כאלה.(דף יג) על הפסוק "יקרה היא מפנינים", שהתורה יקרה היא מכהן גדול הנכנס לפנייי ולפנים. שכהן גדול הוא שיא הקדושה בעם ישראל, והוא נכנס ביום הקדוש ביותר לעם ישראל, יום הכיפורים. למקום המקודש ביותר, לתוך קודש הקדשים, ותלמיד חכם הלומד תורה לשמה גדול יותר מהקדושה המשולשת הזו. כהן גדול, יום הכיפורים, ובית קדשי הקדשים!!! וכן מספרת הגמרא במסכת יומא (דף עא ע"ב) שהיו מלווים את הכהן הגדול במוצאי יוה"כ לביתו, ופגשו בדרך את שמעיה ואבטליון גדולי הדור, עזבו את הכה"ג והלכו לקבל פני גדולי הדור! חז"ל אומרים במסכת בבא בתרא (דף יב)

שחכם עדיף מנביא, והטעם לזה שנביא מקבל השראה מלמעלה ותו- לא. אין לו כח להבין ולקבל דברים מעצמו. וראיה לזה – נביא השקר שזכו להיות נביאים. אבל תלמיד חכם בכוחו להשיג השגות גדולות מאד ולהגיע עד רוח הקודש. כמאמר התנא פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות וזהירות מביאה לידי זריזות וזריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות פרישות מביאה לידי טהרה טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענווה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה קדושה מביאה לידי רוח הקודש!! ועוד שנביא צריך לתת אות או מופת לאמת את דבריו ולהוכיח לעם שנשלח מאת השם ואילו בחכם כתוב על פי התורה אשר יורוך: לא תסור מן הדבר ימין או שמאל"(דף נ ע"ב) דרשה על הפסוק "כי גדול מעל השמיים חסדך" אלו העוסקים כתורה לשמה. שעל ידי תורתם כוחם מעל השמיים כלומר מעל הטבע. והטבע והנס אצלם אותו דבר. כמעשה ביתו של רבי חנינא בן דוסא שהתחלף לה כלי של שמן בכלי של חומץ וחששה שהחומץ לא יועיל להדלקה, אמר לה אביה, "ביתי, מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק", מי שטבע בשמן את טבע וכח הבעירה יכול לתת כח בעירה גם בחומ. ץ! רבי חנינא בן דוסא שנעקץ ע"י הערוד (הכלאה של נחש וצב) ומת הערוד, לקח רבי חנינא את הערוד על כתיפו לבית המדרש ואמר אין הערוד ממית אלא החטא ממית. לכאורה איך מכניס עצמו רבי חנינא למצב סכנה? הרי אסור לסמוך על הנס?אלא התירוץ לכך שצדיקים כרבי חנינא בן דוסא וחבריו כוחם מעל הטבע ואין זה בגדר נס אצלם, כיוון שיש עליהם השגחה מיוחדת מן השמיים, (בדרגה שלהם זה כמו טבע ממש).

 




שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, בָּרוּךָ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ, נִקְּרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם; מִשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹתּ, וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקִתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתוֹ לִידֵי זְכוּת, וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵּצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה, וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין, וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, וְהוֶֹה צָנוּע וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים: (משלי לא, כד) "סדין עשתה ותמכור וחגור נתנה לכנעני", אדם שהולך לקנות מוצר מסויים האריזה או השקית או חוט הקשירה ניתנים ללא תמורה. אדם שלומד תורה- קונה חכמה ותבונה, ומקבל יחד עם זה דברים רבים, כפי שמוצאים אנו במרן שליט"א פאר הדור והדרו שלבד מחכמת התורה האדירה שלו, כל העולם כולו נהנים מתורתו כ"ש (בראשית כט, ב) "מן הבאר ההוא ישקו כל העדרים", שותים בצמא את דברי קודשו, ברכותיו עצותיו, יודע רזי תורה ושום רז לא אניס ליה, ונעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, אשרי הדור שמרן שליט"א שרוי בתוכו, ראה הקב"ה שמועטים הצדיקים עמד ושתלן בכל דור, אין הדור אין יתום כשמרן שליט"א שרוי בו, ולא עוד אלא דכל העולם כדאי הוא לו.(ארמון) של מעלה ופלטרין של מטה, רבי יוחנן אומר אף מגן על כל העולם כולו, ולוי אמר אף מקרב את הגאולה. ראה כמה טובות כפולות ומכופלות יש לו לאדם שלומד תורה לשמה, לעשות נחת רוח ליוצרו. ואמרו במסכת מגילה גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת קורבנות שנאמר (יהושע ה, יד) "ויאמר לו שר צבא ה' עתה באתי", אמר לו המלאך ליהושע אמש ביטלתם תמיד של בין הערביים ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה, ועל עוון של עתה כלומר של תלמוד תורה באתי. הרי לך שהתורה מכפרת יותר מהקורבנות. כתב מרן החיד"א זיע"א בציפורן שמיר, אמרו בתנא דבי אליהו לא חרב העולם אלא בפשעה של תורה, ולא חרבה ארץ ישראל אלא בפשעה של תורה, וכל הצרות הבאות לאדם אינן אלא בפשע התורה שנאמר "בפשע יעקב כל זאת" ונאמר "על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי" (ירמיה ט, יב)

רבי מאיר הוא שמלמדנו יסוד זה ללמוד תורה לשמה כי חזה על בשרו מה שקרה לאילשע בן אבויה רבו, שהיה גדול בתורה עד כדי כך שזכה להכנס לפרד"ס בחיים חיותו, ואף על פי כן השליך לבסוף מאחרי גוו את כל מה שלמד. וכל זאת משום שאביו אמר שהוא מפריש את בנו לתורה רק בגלל שראה כמה גדולה התורה שבכוחה להוריד אש מן השמיים. ואם כן יסוד לימודו היה טבוע על ברכי "שלא לשמה" ובלימוד כזה אי אפשר להצליח.כל העוסק בתורה לשמה כלומר לשם ידיעת חוקי האלוקים ועשייתם בפועל, זוכה לדברים הרבה. נוסף על אלו המנויים במשנה זו. הפסוק במשלי אומר

 

.(בפרשת תרומה דף קסא) אומר: כל מי שמעייין בתורה הקדושה ועוסק בה כאילו מקיים את כל העולם. הקב"ה הביט בתורה וברא את העולם, והאדם עוסק בתורה ומקיים את העולם. נמצא שהבריאה והקיום של כל העולם זה התורה, אשרי אדם שעוסק בתורה שהרי הוא מקיים העולם, ע"כ דברי הזוהר הקדוש. ללא התורה הקדושה לא נתקיימו שמיים וארץ שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג, כה)

לכן יהודי שלומד תורה מקיים בזה שמים וארץ על מתכונתם, תנאי התנה הקב"ה עם מעשי בראשית: אם מקבלים ישראל את התורה- מוטב, ואם לא אני מכלה שמים וארץ. וזה נרמז בפסוק "ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם", מה הטעם שכתוב יום השישי בהא הידיעה מה שאין כן בשאר ימים שבהם נאמר ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, יום שני וכו'? אלא שיום השישי הוא שישי בסיוון- יום מתן תורה, ובו התנה הקב"ה תנאי עם ישראל אם מקבלים ישראל את התורה- מוטב, ואם לאו מחזיר אני את העולם כולו לתוהו ובוהו שנאמר ויכולו השמיים והארץ נמצא א"כ שהעולם כולו מתקיים בזכות ישראל שקיימו וקבלו עליהם את התורה.(במסכת פאה) אלו דברים שאדם עושה אותם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: ותלמוד תורה כנגד כולם: ועוד אמרו חז"ל כל המשים עצמו כעבד על דברי תורה בעולם הזה נעשה חופשי לעולם הבא. וכן אמרה הגמרא הקדושה בפרק חלק (סנהדרין דף ק) כל המשחיר פניו בעולם הזה על דברי תורה, הקב"ה מבהיק זיוו לעולם הבא שנאמר "מראהו כלבנון בחור כארזים", (שיר השירים ה, טו)

.(שמות כ כ)

"בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". וכל מילה שהתחדשה בתורה מאותו אדם, הקב"ה לוקח אותה ובורא ממנה עולם חדש ורקיעים חדשים, ויש שמחה גדולה בעולמות העליונים ומלאכי השרת רצים ואצים לשמוע את דברי התורה. ולוקחים כל מילה ועושים ממנה כתר להקב"ה, אשרי ילוד אישה שזכה להיות מהמשמחים את הקב"ה שוודאי שהקב"ה ישיב להם מידה כנגד מידה וישמח אותם בעולם הבא. ומשמח את הבריות – שבזכות לימודו כל ישראל ניצולים מגזרות קשות ורעות ומוריד שפע לעולם כדוגמת רבי חנינא בו דוסא שכל העולם ניזון בזכותו, וזו כמובן שמחה גדולה. וכן השפע שהוא גורם לישראל ע"י נרפאים חולים וזוכים לחזור בתשובה שלימה בזכותו.(תהילים יט, ט) "פקודי ה' ישרים משמחי לב", אדם שלומד תורה לא רק שנמצא בשמחה תמידית, אלא מדביק אחרים בשמחתו כ"ש "ישמח ישראל בעושיו, בני ציון יגילו במלכם" (תהילים קמט, ב)

. ואמרו חז"ל אין שמחה כהתרת הספק, כלומר כשיש לאדם ספק בדבר מסויים, בכל תחומי החיים, שידוכים, בניית בית, עסק, פרנסה, לימוד וכו' והוא בא לחכם ושומע אמרת ה' צרופה מפה קדוש, בצירוף לדברי עידוד וחיזוק באמונה הרי הוא המאושר באדם, יוצא מאת פני הקודש מעודד ומחוזק שמח וטוב לב. ומלבשתו ענווה ויראה: התנא בפרקים הקודמים אמר אם אין חכמה- אין יראה ואם אין יראה אין חכמה. וכתב הגאון הצדיק בן ציון אבא שאול זיע"א זצוק"ל מי שאינו משתדל להחמיר אפילו במקום שיש פוסקים שמחמירים אלא סומך על מרן השולחן ערוך בכל משום שהתיר זו לא יראת הקב"ה אלא יראת השו"ע!! ואמרו חכמי המוסר שהלוואי שנירא את ה' כמו קטנים ונשים, מפני שבדרך כלל פוחדים מאנשים ולא מהקב"ה, וכל זה ביראת העונש יראת הרוממות קשה ביותר להשיגה, כדוגמת אברהם אבינו ע"ה שנקרא ירא אלוקים, יראה זו רק ת"ח שמדקדקים במצוות יכולים להגיע אליה!!(שיר השירים ח, י)

"אני חומה ושדיי כמגדלות", תלמיד שלומד תורה לשמה אצלו קביעות זו קביעות וזמן זה זמן, וחזרה על החומר הנלמד ללא רפיון, וללא הפסקה באמצע הלימוד לדברים בטלים. החזון איש זיע"א היה אומר גדר של תלמיד חכם- מי שחוץ מלימוד התורה אינו יודע שום דבר!! מסופר על הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל שהיה לומד חברותא עם תלמיד בישיבה עד שעה מאוחרת בלילה ובבוקר היה ממשיך עם אותו חברותה בשעה שמונה ושלושים, יום אחד הגיע הבחור לביתו באיחור של חמש דקות וזאת לאחר שגמרו ללמוד בלילה הקודם בשעה מאוחרת, הגיב רבי שמואל בטון תקיף "לא לומדים בצורה כזאת"!(דף ל ע"ב)

: אמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. וכיוון שהבורא ברוך הוא ברא למכה זו תרופה מיוחדת ויחודית הרי אי אפשר שירפא האדם מזאת המכה בלתי זאת הרפואה. ומי שיחשוב להינצל זולתה אינו אלא טועה. ויראה טעותו לבסוף כשימות בחטאו, רח"ל. התורה הקדושה אינה כשאר חכמות שהם רק חיצוניות ואינן משפיעות על נפש האדם ועל תיקון מידותיו. מי שהיה מיסודו כעסן ולמד פילוסופיה ארבעים שנה- יהיה פילוסוף עצבני, ושני שהיה חמדן ולמד חמישים שנה כלכלה יהי כלכלן מקולקל, מפני שדברים אלו בטלים, אין טוב אלא תורה. ואי אפשר להיות טוב ללא תורה. משל למה הדבר דומה? למחלה ממארת רח"ל בתחילה היא נתפסת בתא אחד בגוף ואח"כ הולכת ומתפשטת בגוף כולו, אם יהיה רופא שימציא תרופה שלא תתן למחלה להתפשט, ואפילו תעקור את מחלה מהחולה, ודאי שירוצו כולם לקחת רפואה זו, ורופא זה אומן יקרה. כך הנמשל ממש: היצר הרע כובש בתחילה שטח קטן באדם והולך ומתפשט הלאה ולאחר זמן אי אפשר להשתלט עליו, אבל מי ששומע לקול הבורא יתברך שברא את היצה"ר ואמר שהרפואה נגדו היא התורה- ודאי שיש רפואה למכתו ויש תקווה לאחריתו.(דף ס)

אשרי אדם מפחד תמיד, ופרשו: ההוא בדברי תורה כתיב. כלומר תלמיד חכם תמיד דרוך ומוכן ועירני בשימת לב ובעין פקיחה שמא היצה"ר מנסה להכשילו ולטרדו מן העולם, ועומד בפרץ ומשתמש בדרכים מתוחכמות לברוח מאה שערים של היתר כדי לא להיכנס בשער אחד של איסור, ומקיים המאמר "בתחבולות תעשה לך מלחמה", היא המלחמה התמידית כנגד היצר וחיילותיו. ונהנים ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה: תלמידי חכמים דומים לצופה העומד על המגדל וצופים למרחוק. בהבנתם העמוקה ובדעתם הרחבה שהיא דעת תורה צרופה ובהירה רואים את התמונה האמיתית. בכל מקום שבו מצוי התלמיד חכם נהנים ממנו עצה ותושיה מכח ראייתו את הנולד וגם ראיית הבעיות העומדות על הפרק על כל צדדיהם. כיוון שהתורה נמשלה לאור שנאמר "כי נר מצווה ותורה אור" ממילא היא מאירה את נתיב החיים לכל יהודי ומדריכה כל אדם בדרך אשר ילך בה,(איוב כב כח)

.(דף ס"ב) שרבנן נקראו מלכים מאן מלכי? רבנן. וכן מצינו שראשי ישיבות בבבל היו נקראים מלכים, מלך רבה, מלך רב יוסף וכו'. כתב הרמב"ם זיע"א בהלכות דיעות (פרק ה)

כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדיעותיו והוא מובדל בהם משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו ובמאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית צרכיו, ובדיבורו ובמלבושו, ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו. ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר עכ"ל, כלומר בן תורה צריך לדעת שהוא מייצג את התורה הקדושה, על כן כל רבב בבגדו או לבוש בהתרשלות גורמים פעמים לחילול ה', רח"ל. ומאידך אם לובש בגדים הראויים לשמן חליפה מגבעת יתכן שיגרם מזה קידוש שם שמיים כי ישנם אנשים שמסתכלים על החיצוניות, וכשיראו בן התורה מלובש כך, ירצו שגם בינהם יהיו כמותם. וכל שכן שבשאר הליכותיו ומעשיו והתנהגותו יכול לגרום קידוש שם שמיים, ככל שגדלה דרגת האדם- כך גדלה הדרישה והצפיה ממנו מצד שמיים ששם מדקדקים עם הת"ח כחוט השערה.(בראשית מח, יד)

החמור תמיד העול על גבו. כך תלמידי חכמים לעולם רובץ עליהם עול התורה, בין במסגרת הישיבה, בבית, בבין הזמנים, יום ולילה לא ישבותו כל הזמנים הם קודש לה'. וצריך כל בן תורה ליישם בעצמו את הפסוק בקהלת "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר", שאם יחסר השמן מעל הראש סימן שהוא מטפטף על הבגדים ומלכלך אותם, ודי לחכימא.(לא מת) מתוניס מובא מעשה נפלא שהיה בזמנו: אישה אחת של אחד הגבירים הייתה בוכה ומבכה על מר גורלה, ראה הרב את האישה ושאל אותה מה היה לה? אמרה לו כי בן אין לה, ובעלה רוצה לקחת איֹשה אחרת לקיים מצוות פריה ורביה, אמר לה הרב אל תיראי, כי כעת חיה את חובקת בן, וכן היה. לתקופת הימים ילדה האישה בן, בליל סעודת המילה קרא הגביר לכל שועי העיר ובכללם לרב ישועה בסיס זיע"א לשד"ר מירושלים הרב משה סוזין זיע"א (שנתמנה אח"כ לראשון לציון)

. אמרה להם בעלת הבית שלא יתחילו עד שיגיע רבי חי טייב. השד"ר היה יושב ומצפה מי הוא הרב שכולם מחכים לו, פתאום ראה השד"ר והנה איש בא בבגדים מרופטים ובנעליים מטולאים וכולם עומ-. ים לכבודו וחולקים לו כבוד גדול התפלא השד"ר מאוד על כך אך לא אמר דבר. ישב הרב חי טייב ליד השד"ר הזה, לקח כוס שכר ושתה ונתן את רגליו בצידי השולחן והם מלוכלכים ברפש וטיט. לאחר כמה רגעים החל הרב רבי חיי טייב ללמוד עם מוהר"י בסיס בפלפול עצום ונורא, וכל החכמים הנמצאים יושבים ומקשיבים לקול תורתם מעניין לעניין ומסוגיה לסוגיה, עד אשר לא יכלו החכמים הנמצאים שם לסבול ולהבין את הפלפול הנשגב ההוא גם השד"ר חרף גאונותו לא יכל ללמוד עמהם, ויצא החוצה וישא כפיו השמיימה ואמר רבון העולמים או תן לי דעת רחבה להבין וללמוד עם החכמים האלה או קח את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי. ואחר כך נכנס חזרה לחדר. ויאמר לו מוהרי"ח טייב למה זה אתה מתחנן אל ה' לתת לך חכמה ודעת, ולא תיגע להבין, הלא מוחות כל בני האדם שווים המה, וכל רודפי התורה ושוחריה כמטמונים או אז ימצאנה ערוכה כשולחן מול עיניהם. ע"כ המעשה.(דף פח ע"ב)

אומרת: שלחו מתם איזהו בן העולם הבא? ענוותן ושפל ברך שייף עייל ושייף נפיק גריס באורייתא תדיר ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, הרי לך שהתורה מביאה לצניעות. ועוד כתוב בנביא מיכה "היגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש מעימך: והצנע לכת עם אלוקיך" ופירושו מהו הטוב האמיתי ומה הקב"ה דורש מהאדם? הצנע לכת עם אלוקיך כלומר מצוות שבין אדם למקום צריך ללכת בדרכיו ולהתקדש בהצנע ובסתר כי הם דברים שבין האדם לקונו, ולזה יפה הצניעות.(דף ח:)

רבא אמר אם ראית תלמיד שלימודו קשה עליו כברזל בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים בהלכה. כיוון שאין הרב מברר ומבהיר ומחדיר ברב התלמידים את הלימוד. אמר הקב"ה למשה כשם שאני הסברתי לך פנים כך אתה הסבר פנים לישראל, ממשיך הגר"א ואומר שלא זו בלבד שהרב מבאר לתלמידיו כמה וכמה פעמים, אלא מראה להם פנים יפות, שע"י המאור פנים של הרב מתרחבת דעתם של התלמידים ונקל להם להבין. הרבה תלמידים שתלמודם היה קשה עליהם כברזל, וע"י מאור פנים של רבותיהם וחבריהם שלא נתייאשו מלחזור ולהסביר עוד ועוד פעם בסבלנות וזכו לסיייעתא דשמיא שעלו ונתעלו במעלות התורה והיראה.(דף נד), אמר רבי עקיבא מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדינו? שנאמר "ולמדה את בני ישראל", ומניין עד שתהה סדורה בפיהם? שנאמר "שימה בפיהם". ומניין שחייב להראות לו פנים (כלומר לפרש ולתת טעם לדבריו)

? שנאמר "אלה המשפטים אשר תשים לפניהם". עכ"ל הגמרא. דוגמא ממשית לכך מצינו במעשה רבי פרידא שהיה שונה לתלמידו ארבע מאות פעמים, ופעם אחת שהופרע התלמיד בלימודו ולא הבין אחרי לימוד ארבע מאות פעם ישב איתו רבי פרידא עוד ארבע מאות פעם עד שהבין, יצאה בת קול מהשמיים ואמרה לרבי פרידה נוח לך שיוסיפו לך עוד ארבע מאות שנים של חיים או שכל בני דורך יהיו בני העולם הבא? בחר רבי פרידא באפשרות השנייה, אמר להם הקב"ה תנו לו זו וזו, גם אורך ימים בימינה ובשמאלה חיי העולם הבא לכל הדור, ואשרי הדור שזוכה לגדולי עולם כאלה.(דף יג) על הפסוק "יקרה היא מפנינים", שהתורה יקרה היא מכהן גדול הנכנס לפנייי ולפנים. שכהן גדול הוא שיא הקדושה בעם ישראל, והוא נכנס ביום הקדוש ביותר לעם ישראל, יום הכיפורים. למקום המקודש ביותר, לתוך קודש הקדשים, ותלמיד חכם הלומד תורה לשמה גדול יותר מהקדושה המשולשת הזו. כהן גדול, יום הכיפורים, ובית קדשי הקדשים!!! וכן מספרת הגמרא במסכת יומא (דף עא ע"ב) שהיו מלווים את הכהן הגדול במוצאי יוה"כ לביתו, ופגשו בדרך את שמעיה ואבטליון גדולי הדור, עזבו את הכה"ג והלכו לקבל פני גדולי הדור! חז"ל אומרים במסכת בבא בתרא (דף יב)

שחכם עדיף מנביא, והטעם לזה שנביא מקבל השראה מלמעלה ותו- לא. אין לו כח להבין ולקבל דברים מעצמו. וראיה לזה – נביא השקר שזכו להיות נביאים. אבל תלמיד חכם בכוחו להשיג השגות גדולות מאד ולהגיע עד רוח הקודש. כמאמר התנא פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות וזהירות מביאה לידי זריזות וזריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות פרישות מביאה לידי טהרה טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענווה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה קדושה מביאה לידי רוח הקודש!! ועוד שנביא צריך לתת אות או מופת לאמת את דבריו ולהוכיח לעם שנשלח מאת השם ואילו בחכם כתוב על פי התורה אשר יורוך: לא תסור מן הדבר ימין או שמאל"(דף נ ע"ב) דרשה על הפסוק "כי גדול מעל השמיים חסדך" אלו העוסקים כתורה לשמה. שעל ידי תורתם כוחם מעל השמיים כלומר מעל הטבע. והטבע והנס אצלם אותו דבר. כמעשה ביתו של רבי חנינא בן דוסא שהתחלף לה כלי של שמן בכלי של חומץ וחששה שהחומץ לא יועיל להדלקה, אמר לה אביה, "ביתי, מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק", מי שטבע בשמן את טבע וכח הבעירה יכול לתת כח בעירה גם בחומ. ץ! רבי חנינא בן דוסא שנעקץ ע"י הערוד (הכלאה של נחש וצב) ומת הערוד, לקח רבי חנינא את הערוד על כתיפו לבית המדרש ואמר אין הערוד ממית אלא החטא ממית. לכאורה איך מכניס עצמו רבי חנינא למצב סכנה? הרי אסור לסמוך על הנס?אלא התירוץ לכך שצדיקים כרבי חנינא בן דוסא וחבריו כוחם מעל הטבע ואין זה בגדר נס אצלם, כיוון שיש עליהם השגחה מיוחדת מן השמיים, (בדרגה שלהם זה כמו טבע ממש).




אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעֵ בֶּן לֵוִי, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶתּ אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶּלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקרָא נָזוּף, שֶׁנֶּאֱמַר נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם, וְאוֹמֵר וְהַלְּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּתּ עַל הַלְּחֹתּ, אַל תִּקוא חָרוּתּ אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תוֹרָה, וְכָל מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה הֲרֵי זֶה מִתְעַלֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹתּ:

יש לתמוה על תחילת המשנה: אם יוצאת בת קול בכל יום למה לא שומעים אותה? ואם לא שומעים אותה למה ממשיכה לצאת. הרי זו ברכה לבטלה?! ועוד מה הראיה מהפסוק נזם זהב באף חזיר, ומהפסוק והלוחות מעשה אלוקים לעניין עלבונה של תורה??

אלא נראה לתרץ זאת בס"ד: בכל יום יוצאת בת קול, זה הקול הפנימי בתת ההכרה של כל יהודי, ואומרת ומתחננת תתחזק, תלמד תורה, תנצל את הזמן היקר, שאין אבידה כאבידת הזמן. ואדם מדחיק ודוחה את הקול הפנימי הזה ואומר מחר, מחר, ויש מחר שהוא לאחר זמן. והחידוש שאומרת הבת-קול הוא שאוי להם לבריות מעלבונה של תורה לא רק לעולם הבא, אלא אף בעולם הזה, עולם המעשה, שכל אדם שלא לומד תורה אוי לו מההפסד הנצחי שהפסיד, יכל להגיע לשלימות נפשו, לצבירת זכויות כחול הים, יכל להגיע ליעוד האמיתי שלשמו נשלח לזה העולם וברשלנותו מעסק התורה הפסיד את כל ההזדמנות של חייו!! כיוון שלא הגיע האדם לתכלית שלשמה נשלח לזה העולם הרי כל המעלות והכשרונות והנשמה האלוקית והצלם האלוקי הכל הולך לאיבוד, כי כל מעלות אלו נועדו אך ורק לעסק התורה.

כתב רבינו יונה זיע"א בפירושו על מסכת אבות: כי למה נברא בעולם אך להבין ולהורות בתורה שדרכיה דרכי נועם. וזה שלא עסק בתורה כל ימיו ועודנו מחזיק ברשעותו אין ראוי לחיות אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת!! עכ"ד. וכעת מובן המשך המשנה שדימה את המתרשל מעסק התורה לנזם זהב באף חזיר וכאישה יפה וחסרת טעם, שהרי בלי עסק התורה כל המעלות והכשרונות הן כנזם באף חזיר, שלא רק שלא מוסיף יופי לחזיר אלא מגולל באשפתות ובסחי, וכמו אישה יפה בלי חכמה שיופיה הופך לאבן נגף בדרכה, לא רק שלא מביא לה תועלת אלא שבגללו נכשלת ומכשילה בני אדם, ורבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה.

בת קול יוצאת מהר חורב הוא הר סיני, ולמה נקרא בשמות אלו? לומר לך שללא עסק התורה מביא האדם חורבן על עצמו, וסיני מלשון שמביא שנאת הקב"ה על עצמו, רח"ל. כי אין לך בן חורין אלא זה שעוסק בתורה, ואדם שעוסק בתורה הרי הוא אהוב ומקובל מקובל ומרוצה לפני המקום. וממילא אם אינו עוסק- אז להיפך. הגמרא בברכות (דף ה) אומרת כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, הקב"ה מביא עליו יסורין וחולאים רעים שעוכרין אותו שנאמר "נאלמתי דומיה החשתי מטוב וכאבי נעכר" (תהילים טל, ג). ועוד שכל המתרפה מדברי תורה אין בו כח לעמוד ליום הדין שנאמר "התרפית ביום צרה צר כוחך" (משלי כד, י).

הגמרא בבא מציעא (דף פה ע"ב) אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ", דבר זה אמרו חכמים ולא פרשוהו, עד שפרשו הקב"ה בעצמו, "ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם". נורא נוראות! בזמן שבית המקדש הראשון היה קיים כשלו עם ישראל בשלשה עבירות חמורות שעליהם נאמר יהרג ואל יעבור: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, ובכל זאת לא נביאים ולא חכמים ידעו את הסיבה האמיתית לחורבן. עד שבא הקב"ה בעצמו ותירץ, "על עזבם את תורתי", כלומר השאלה שנשאלה לא באה לברר על איזו עבירה בא החורבן, זה היה ידוע. השאלה הייתה רק על הסיבה הראשית אשר בגללה תעו מדרכי השם והיא שגרמה להם לעבור על שלושה עבירות חמורות אלו. והתשובה היא עזיבת תורת חיים!!

במדרש תנחומא בפרשת זאת הברכה כתוב: על פי שניים עדים או שלושה עדים יומת המת. וכי יש מת שהוא חייב מיתה אחרת? אלא רשע בחייו חשוב כמת, מפני שרואה חמה זורחת ואינו מברך "יוצר אור". שוקעת אינו מברך "מעריב ערבים", אוכל ואינו מברך. אבל צדיקים להיפך, שלא בחייהם בלבד אלא אפילו במיתתן מברכים ומודים לפני הקב"ה, שנאמר "יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם וחרב פפיות בידם" עד כאן לשון המדרש. ולומדים מכך דבר נפלא: מושג של חי או מת תלוי רק בדבקות האדם בתורה ומצוות, אם הוא מקיים תורה ומצוות נחשב חי, מי שלומד ומברך בכוונה

הראוייה וברגש רב חייו הם בריאים וחזקים, מי שלומד ומברו ברפיון- חייו חלשים ורפויים, מי שלא מברך כלל ואינו לומד תורה, אינו נחשב חי רח"ל! ופסוק מפורש הוא בתורה "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".

הגמרא במסכת מנחות (דף צט ע"ב) אומרת: רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוויהו: תורה ניתנה לארבעים יום ונשמה ניתנה בארבעים יום (יצירת הוולד), כל המשמר את התורה נשמתו משתמרת. וכל שאין משמר את התורה אין נשמתו משתמרת. התורה קרויה חיים והיא לנשמה כמו אויר לנשימה. וכדברי הרמב"ם (בפרק ז מהלכות רוצה) "וחיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה- כמיתה הם חשובים", עכ"ל.

כתב הרמח"ל זיע"א: וההולך בעולמו בלי התבוננות וכו' הנה הוא כסומא ההולך על שפת הנהר אשר סכנתו ודאי עצומה, עכ"ל. ודברי הנביא ישעיה צועקים עד לב השמים "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם חרב תאוכלו", בעת ובעונה אחת תלויים בחוט השערה טוב הארץ תאכלו או חלילה חרב תאוכלו. הגמרא בעבודה זרה (דף ג ע"ב) דרשה על הפסוק "ותעשה אדם כדגי הים" מה דגים שבים כיוון שפורשים מן המים מייד מתים, כך בני אדם כיוון שפורשים מן התורה מייד מתים".

מסופר על הגאון הרב איזיק שר זצוק"ל ראש ישיבת סלבודקה שעמד פעם מול החלון הפונה אל הרחוב ואמר לעמיתו מה שאתה רואה לנגד עיניך אינו אלא בית קברות גדול. הרחוב למטה היה שוקק והומה מאנשים. המשיך הרב ואמר רואה אתה אדם זה? מחונן הוא בכשרונות גדולים ויכל להיות ראש ישיבה גדול, אלא מה? בא היצר והשיאו כי עליו לעסוק במסחר, שיעשה חיל ויתעשר, זהו אדם אשר ראש הישיבה שבו נפטר, אם כן הוא כמצבה מתהלכת שעליה חקוק פה נטמן ראש הישיבה הנדול פלוני אלמוני. והנה עובר פה אדם שגם הוא מחונן בכשרונות אדירים, בעל רגש גדול שיכל להיות משגיח בישיבה קדושה ולהעמיד צאן קדושים לאלפים, ובמקום זה שכנע אותו היצר שצריך הוא להיות כנר, וכך הפסדנו משגיח. אם כן שוב לפנינו מצבה מהלכת שעליה חקוק פה נטמן המשגיח הגדול מזכה הרבים אשר העמיד תלמידים לאלפים ולרבבות. וכך המשיך הגאון לסקור עוד כמה אנשים שעברו והם כמתים מהלכים. וסיים הרב ואמר האין זה בית קברות של אנשים חיים? ומה ההבדל בינו לבין בית הקברות שבפרברי העיר? שם שורר שקט מוחלט ורק אוושת העצים וציוצי הצפורים נשמעים. ואילו פה בית הקברות כולו רועש ותוסס. ויש הבדל נוסף: בבית הקברות שבקצה העיר אנשי חברה קדישא קוברים את המתים, וכאן ה"מת" הוא החברה קדישא של עצמו, הוא הקבר, הוא המצבה, והוא המת החי בחיים חיותו.

הגאון הצדיק רבי בן ציון אבא שאול זיע"א כתב בספרו הבהיר "אור לציון" בערך ביטול תורה: עלול אדם לטעות ולחשוב שמה שגורם לביטול תורה הם האנשים שאינם לומדים תורה כלל אבל מי שלומד תורה ושוקד על דלתי התורה אינו גורם לעלבון התורה, וזו טעות. כי אדם שלא זכה עדיין ללמוד תורה מצבו חמור מאד אולם לא בו עוסקת המשנה שלנו. עיקר עלבון התורה הוא דווקא ביושבי בית המדרש והיושבים לפני חכמים, אדם שיושב ליד הספר, ליד הגמרא הפתוחה ומדבר דברים בטלים נמצא מחשיב באותה שעה את דיבוריו יותר מהתורה הקדושה, היש לך עלבון גדול מזה? זהו עלבונה של תורה! הואיל ויודע היצר הרע שהתורה היא ורק היא התרופה שכנגדו, על כן נאבק הוא באדם ללוכדו ברשתו ובלבד שלא ילמד תורה. ורואים זאת בחוש, שהרי פעמים רבות אדם לא לומד תורה בטענה שהוא עייף, אולם כשאומרים לו שיש מצווה במקום פלוני יקום וילך ויעשנה ברוב עוז. ולכאורה אמר שהוא עייף א"כ מניין הכח ללכת? התירוץ הוא פשוט, שבאמת יש לו כח, אבל היצר ששולט עליו נותן לו הרגשה של עייפות ותשישות כדי שיתבטל מן התורה, אבל דברים אחרים, אפילו מצוות מניח לו לעשות.

עוד מתעה היצר שמכניס באדם הרגשה של שגרה ובפרט במצוות התדריות כלימוד התורה, ובמיוחד בבני תורה שתורתם אומנותם, שבשעה קבועה מתחילים ללמוד ובשעה קבועה מסיימים, ועל זה אמרו בירושלמי (סוף פרק ט בברכות) העושה תורתו עיתים הרי זה מפר ברית, שנאמר "עת לעשות לה' הפרו תורתיך" (תהילים קיט, קיב). וצריך כל בן תורה לסגל לעצמו שבכל עשרים וארבע שעות של היממה יהיה באחד המצבים האלה: אוכל, שותה, ישן, מתפלל, או לומד, ואשרי המחנך עצמו לכך.

עוד רעה חולה ראיתי תחת השמש והיא אותם הקוראים לעצמם בני תורה ואוהבים לדבר דברים בטלים בזמן הלימוד, זה גם סוג של יצה"ר, ומהם צריך לברוח כבורח מפני הנחש, צריך לדעת שחבר כזה במרכאות או לא גוזל מחייו! פשוטו כמשמעו, כי הם חיינו ואורך ימינו, וממילא אדם שגוזל זמן מחבירו כאילו מקצר ימיו של חבירו, רח"ל.

הזוהר הקדוש כתב בפרשת מצורע וזה לשונו: כמה יש להם לבני אדם לשמור דרכיהם ולפחד מלפני הקב"ה, שכל מי שלא לומד תורה ולא עוסק בה נזוף מהקב"ה, מרוחק הוא ממנו ולא שורה שכינה עליו ואותם המלאכים השומרים שהולכים עימו מסתלקים ממנו, ולא עוד אלא שמכריזים לפניו ואומרים הסתלקו מסביבו שלא חש על כבוד קונו, אוי לו שהרי עזבוהו עליונים ותחתונים ואין לו חלק בדרך החיים רח"ל, ע"כ לשון הזוה"ק. ועוד כתב הזוהר הקדוש במקום אחר כשאדם נזוף לא מתקבלת תפילתו ארבעים יום! והנה יש אנשים שמתפללים שנים רבות ותפילותיהם לא נשמעות ואינם יודעים למה, ופעמים זה מהטעם שהם מתבטלים מהתורה.

אמר פה קדוש, רבן של כל בני הגולה החפץ חיים זצוק"ל: על הפסוק (משלי ג, טו) "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה" ואמרו חז"ל שכל החפצים היקרים שנמצאים בעולם, אבנים טובות ומרגליות לא ישוו לדבר אחד מהתורה. וידוע ששלמה המלך ע"ה היה החכם באדם וגם ידע בערכם של אבנים טובות כמו שנאמר "כנסתי לי כסף וזהב וסגולות מלכים וכו"', הוא אומר שדבר אחד מדברי תורה שקול יותר מכל אבנים טובות ומרגליות שבעולם!! וכעין זה אמר דוד המלך ע"ה "הנחמדים מזהב ומפז רב", רק שימסור פיו וליבו לדבר הזה, כמו שנאמר "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". ולכן הזהירה התורה שלא נשב בטל, ולא ניתן הזמן כדי שנתבטל בו.

וידוע שבכל מילה ומילה שאדם לומד הוא מקיים מצוות עשה של התורה וכל העושה מצווה אחת קונה לו פרקליט אחד, ולפי זה בשעה אחת יוכל לקיים כמה אלפים של מצוות עשה! וכמאמר חז"ל מסכת עבודה זרה (דף י ע"ב) בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת. ולא נודע למה בכה רבי, אדרבא אם יש עוד יהודי שזוכה לחיי עולם צריך רבינו הקדוש לשמוח? אכן מבואר שאחר שראה רבינו הקדוש את חשיבותו של כל רגע עד שיש קונה עולמו בשעה אחת, בכה על ביטול הזמנים והעיתות השונות אשר לדעתו לא קנה בהם עולמו, ועל זה ידוו כל הדוים. אם רבינו הקדוש בשביל רוב חסידותו ופרישתו וקדושתו בכה כל כך מה נעשה אנו איזובי הקיר??! ואשרי אדם מפחד תמיד ההוא בדברי תורה כתיב.

ואם תרצה לדעת גודל מעלת ערך התורה ושכרה תלמד מהפסוק "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה לא) ופירש הגאון הצדיק רבי יהודה צדקה זיע"א כך: כשתרצה לשער ערך השמש לעומת אור החשמל- אין לזה שום השוואה ודמיון כלל, הרי השמש מאיר לעולם כולו ואפילו במרחק גדול מאיתנו, כדמיון זה הוא השכר של אוהביו שהם לומדי התורה, שאין לזה ערך ושיעור, ואי אפשר לדעת גודל ערכה בעולם הזה. עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו. ולאחר שיראה האדם את גודל מעלת לומדי התורה שהוא גדול לאין ערוך, ואין פה יכול לתאר זאת, ולהיפך את עונש המבטלה, יראה שלא משתלם לו לבטל שום רגע מימי חייו מהתורה הקדושה שנותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא, עד כאן לשונו. ודבריו קילורין לעיניים.

החפץ חיים זיע"א המשיל משל נוקב עד התהום בעניין השקר שעושה האדם בעצמו. משל לעני אחד שהיה צריך לחתן את בנו, הלך בשוק ופגש אחד שהכירו שהוא בעל לב רחב ויד פתוחה ותינה לפניו את צרתו שצריך לשדך את ביתו ולרש אין כל. אמר לו העשיר תבוא היום לביתי בשעה חמש אחר הצהריים ואני אתן לך הלוואה בסך גדול. באותו יום השתדל העשיר להתפנות מעסקיו, ובשעה היעודה היה בביתו וחיכה לעני, אך לשווא. העני לא הגיע לפגישה. למחרת שוב חזר עליו התסריט, העני פגש את מכרו העשיר וביקש ממנו הלוואה וקבעו לשעה פלונית ושוב לא מגיע העני לפגישה. ביום השלישי שראה העני את העשיר והחל לתנות בפניו את צערו, קטע אותו העשיר ואמר איני רוצה לשמוע, מאחר וחיכיתי לך פעמיים ולשווא משמע שאין אתה זקוק לכסף, שאם היית באמת נצרך לכסף היית בא לקבל את ההלוואה.

הנמשל ברור ונוקב: בכל יום אנו אומרים בתפילה והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו: והאר עיננו בתורתך: ותן בליבנו בינה להבין להשכיל לשמוע ללמוד ללמד וכו', הקב"ה חפץ לתת לנו את המשאלות האלו, רק תבואו לביתי- בתי כנסיות ובתי מדרשות ואני נותן לכם, אבל כל הבקשות הנ"ל רק מהשפה ולחוץ ואינם רצון אמיתי וכנה, מפני שאנו דומים לאותו עני שמבקש אבל אינו בא לקבל.

הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון זצ"ל כתב בשם אביו זצ"ל פירוש למאמר חז"ל במסכת חגיגה (דף ה ע"ב): שלושה הקב"ה בוכה עליהם בכל יום, מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. ומי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק, ועל פרנס המתגאה על הציבור. והדבר לכאורה תמוה. בשלמא זה שיכול לעסוק בתורה ואינו עוסק, הקב"ה בוכה עליו- מובן, מפני שמתאכזר על עצמו. יכול לרכוש חיי עולם ולא עושה זאת. אם על עצמו לא חס, מי יחוס עליו? אבל זה שאי אפשר לו עסוק בתורה ואף על פי כן עוסק, הלא הקב"ה היה צריך להשתבח ולשמוח בו בכל יום, ועל מה הקב"ה בוכה עליו ?? ופירש הרב כך: לא מדובר כאן באחד שלומד והשני שאינו לומד, אלא ששניהם ודאי לומדים אולם יש מי שעוסק ויש מי שאינו עוסק, כלומר עוסק בתורה מלשון עסק, יש אדם שמתאים לו סוג מסויים של עסק ויש אדם שני שיש לו כשרונות גדולים יותר ולא מתאים לעסק הזה. יש לך אדם עם שכל ישר, יש לו כשרון לבנות ולפרוק לשאול וליישב, ובעצלותו אומר לנפשו לי מתאים ללמוד בקיאות, וכל כישרונותיו מתבזבזים לריק. ולהיפך יש מי שמתאים לו ללמוד רק בקיאות, אין הוא מתאים לעיון ובכל זאת רוצה להיות כמו חברו ואינו רואה ברכה בעמלו, שניהם טעו באותה טעות!!

אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה:

הכתוב אומר (בראשית ד, ז) "לפתח חטאת רובץ" מרגע שנולד האדם מתלבש עליו היצר ומפתה אותו לעבירה, הגמרא בסוכה (דף נב ע"ב) אומרת שבתחילה יצה"ר כמו הלך שהולך ממקום למקום, אח"כ הוא כאורח נטה ללון, ולבסוף הופך להיות בעל הבית על האדם, כיוון שהאדם בצעירותו נשלט ע"י היצר וכל מחשבות ליבו רק רע כל היום ממילא אין הוא יכול להבדיל בין רצונותיו לבן רצון יצרו, כח היצר לשעבד את ליבו של האדם ובמשך הזמן הופך הוא לאסיר יצרו. כמאמר חז"ל במסכת קידושין (דף מ) כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו. השכל אינו מבין שבעצם כולו חי תחת שלטון היצר הרע, כל זאת לפני שמתחיל לעסוק בתורה. אבל כשאדם עוסק בתורה ועמל בה, קדושת התורה מסייעת לו להתיר את השכל שלו מכבלי הלב. האדם מקבל שכל ישר ודעת תורה אמיתית, ואז זוכה להבחין מה רצונו האמיתי ומאידך מהוא הרצון המדומה שלו, רצון יצרו המפתה אותו. החירות האמיתית אם כן היא שאדם שולט בשכל ישר על רצונות הלב ותעתועי היצר.

הנה בלעם הרשע רצה לקלל את עם ישראל (ברכות דף ז) ידע בלעם את הרגע בו הקב"ה כועס והיה יכול לקלל את שונאיהם של ישראל. שהיה אומר כלם. אם נתבונן, הרי ר"ת כלם הוא כבד לב מח. כלומר שהרצונות והטבעים יהיו שולטים על המח. כלומר על השכל. שיהיו עם ישראל אסורים ונתונים תחת שלטון הלב. בלעם הרשע, אולם הקב"ה ישתבח שמו הפך את הקללה לברכה "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלוקיו עימו ותרועת מלך בו" (דברים

כג, ו) ה-כלם נהפך ל-מלך ר"ת מח, לב, כבד להמשיל השכל על תאוות הנפש!!

וכל העוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה:

אנו אומרים בכל יום בתפילה תנא דבי אליהו: כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא שנאמר הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות, וקשה למה צריך לומר הליכות ואח"כ לשנות להלכות? יאמר הלכות עולם לו, ולא צריך לתקן? אלא בא לומר לנו אליהו הנביא ז"ל עוד דבר חוץ מענין לימוד ההלכה, והוא שע"י לימוד ההליכות הוא יהיה בבחינת הולך. הולך מחיל אל חיל, מתקדם ומתעלה ע"י התורה הקדושה ואז מובטח לו שהוא בן העולם הבא. בכח קדושת התורה להאיר ליבו של אדם, להביאו להתעלות רוחנית גדולה, שיפור בהנהגותיו ובטבעיו עד שיהיה האדם בבחינת סולם מוצב ארצה אולם ראשו מגיע השמימה.

וזו היתה טענתו של משה רבינו שעלה לקבל התורה והמלאכים עכבו בידו בתחילה, עמד וטען כנגדם כלום יצר הרע יש ביניכם? הרי אתם מלאכי מעלה ואינכם זקוקים לתורה הקדושה כדי לשנות את טבעכם ותכונתכם, ודווקא כשהתורה תהיה בארץ ויוכלו בני אדם לעסוק בה ולהתעלות מהחומריות ומהתכונות השליליות ולהפיכתם לקדושים אשר בארץ, יוכלו להתעלות מדרגת בני אדם לדרגת מלאכים ואף יותר מכך.




הַלוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אֶחָת אוֹ פָּסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת, צָרִיךָ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד מֶלֶךָ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד, קְּרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי, וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחוֹמֶר, וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד קְּרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אֶחָת אוֹ פָּסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁצָּרִיךְ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד, וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֶמַר כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב, וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ:

א. לכאורה המשנה הזו ארוכה מיני ארץ, די לו לתנא שיאמר הלומד מחבירו אפילו מילה אחת ואנו נדע בקל וחומר את השאר?

ב. ועוד קשה, מהו אין כבוד אלא תורה, הרי רואים אנו הרבה עשירים או מנהיגים או בעלי השפעה אחרים הזוכים לכבוד מלכים, ברוב פאר והדר, ומרכזים מסביבם את כל תשומת הלב והרשמיות והטכסיות, ומאידך הרבה רבנים ראשי ישיבות, אריות התורה גאוני עולם שאינם מוכרים וידועים לציבור כלל???

ג. ועוד קשה הרי אחיתופל היה רשע מרושע שנאמר "ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי", א"כ איך דוד המלך טעה אחריו וקראו אלופו מיודעו ורבו? הרי קיימא לן אם הרב דומה למלאך אלוקים- למד ממנו תורה, ואם לא אל תלמד ממנו, שנאמר"כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא"? (עפ"י הרב מעשה אבות שליט"א).

לגבי אריכות המשנה- התנא הקדוש בא לחדש חידוש עצום ונורא: היינו חושבים לומר שדווקא הלומד פרק אחד מחבירו, כגון פרק אחד של קריאת שמע, כמאמר הגמרא במסכת נדרים (דף ח) "כיוון דאי בעי פטר נפשיה מתלמוד תורה בקריאת שמע שחרית וערבית" והרי ביארו שם שמדובר במי שאי אפשר לו ללמוד יותר משום שצריך להשתדל בפרנסת ביתו, ואם חבירו ילמדנו קריאת שמע וקבלת עול מלכות שמיים נחשב לו כאילו עוסק בתורה, שנאמר "והגית בו יומם ולילה", קמ"ל שבא התנא לומר לא רק בפרק אחד אלא אפילו הלכה אחת. כמו שאמרה הגמרא בסנהדרין (דף קיא) על הפסוק "לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק" ואמר על כך רבי יוחנן אפילו לא למד אלא חוק אחד- כלומר יש בכוחו של חוק אחד מדברי תורה להצילו מהגהינום. וא"כ מה גדול כח התורה שעבור דבר אחד יכול להינצל מהדין הקשה.

ואם תאמר שרק בכח הלכה אחת להציל, בא ומחדש התנא הקדוש שאפילו בפסוק אחד ובתיבה אחת של קריאת שמע. כמו שביאר הגר"א זצוק"ל (בשנות אליהו על מסכת פאה) שמה שאמרו קרא קריאת שמע ערבית ושחרית כאילו קיים והגית בו יומם ולילה לא בא לאפוקי שאינו יוצא בתיבה אחת (במציאות שהוא טרוד במצווה או בדרך אר. ץ) שהרי אין לתלמוד תורה שיעור למטה. להורות שצריך האדם מאוד מאוד לחבב את התורה, שכל תיבה ותיבה שהוא לומד היא מצווה בפני עצמה ושקולה כתרי"ג מצוות.

ואם תאמר דווקא תיבה אחת או דיבור אחד, אבל מה כוחה של מילה אחת לעשות? על כך אומר התנא אפילו לימד אותו חבירו דיוק של אות אחת, כגון אות וו שמוסיף על עניין ראשון, למשל ואלה הדברים וכו', או כגון מה שאומרת הגמרא בברכות (דף נג ע"ב) גחלים עוממות אין מברכים עליהם בורא מאורי האש ושאלו בגמרא אוממות או עוממות? (דקדוק לשוני). וכן כתב הגאון רבי חיים מוולוזין בספרו רוח חיים שכשם שהמחסר מהספר תורה אות אחת הוא פסול, כך גם חשיבות של לימוד אות אחת מהתורה היא גדולה. שהרי היא חלק מקדושת ספר תורה והלומד אות אחת נחשב ע"י זה כאילו לומד את כל התורה. כי גם ע"י לימוד אות אחת הוא דבק בתורה כולה, וע"י דביקות באות אחת של התורה הוא דבק בהקב"ה. וכשלומד אות אחת מחבירו, ע"י לימודם יחד הם מתדבקים בקשר אחד בתורה ובהקב"ה, עכ"ל, ועוד כי לפי מה שלמד מחבירו דבר אחד הרי קיבל ממנו חלק אחד מיני אלף מהתורה ולכן צריך לנהוג בו כבוד כאילו קיבל ממנו התורה כולה.

ב. אין כבוד אלא תורה שנאמר כבוד חכמים ינחלו, ואם תאמר עינינו הרואות ראשי מדינות או עשירים שזוכים לכבוד גדול ולהערצה?אלא אליבא דאמת הכבוד שייך רק ללומדי התורה בלבד, כל מלך או ראש ממשלה או נשיא וכדו' בזמן שלטונם עוד מתרגשים מהם אבל לאחר שחלפו להם ימי התהילה נשכחים כמת מלב, מי זוכר את ראשי הממשלה הקודמים? מי זוכר את בעלי האומנויות האחרים? באמת מי? לא נודע בשכבם ובקומם. אבל חכמים הם ורק הם ראויים להנחלת הכבוד וזאת מכמה טעמים:

1. כמו שמצינו במדרש רבה פרשת נשא: כל המרבה כבוד שמיים וממעט כבוד עצמו כבוד שמיים מתרבה וכבודו מתרבה, חכמים שבורחים מן הכבוד ולומדים ומלמדים בחדרי חדרים התורה מכריזה עליהם בראש חוצות וכמובן ששם שמים מתגדל ומתרבה.

2. אדם שאין לו אהבת התורה ממילא כבוד שמיים אינו חשוב בעיניו גם כבודו אינו כבוד אמיתי שהוא נחלתם של לומדי תורה לשמה.

3. תורה, כבוד, וטוב הם מילים נרדפות, כ"ש "כבוד חכמים ינחלו" (משלי יג) כתיב "ותמימים ינחלו טוב" (משלי כח) ונאמר "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" וכתיב "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי", כי רק זה הוא הטוב, וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב אינו אלא הבל ושווא נתעה.

4. הגר"א מוילא זיע"א כתב כל מקום שכתוב בתנ"ך כבוד בלי ואו הכוונה לכסף. ישנם שלוש דרגות, של כסף וזהב וגשמיות זה כבוד בלי וא"ו, ואין בזה שום שבח אלא חסר. כבוד עם וא"ו הוא של חכמי ישראל והוא כבוד התורה והרוחניות, והוא הכבוד האמיתי, והכבוד היותר גדול הוא "כל הכבוד" והוא שייך להשם יתברך שמו, "מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה". (תהילים כד, י).

5. הוקש כבוד תלמידי חכמים לכבוד שמיים שנאמר "את ה' אלוקיך תירא" ופירש רבי עקיבא לרבות תלמידי חכמים. וכל כך למה? כיוון שרק תלמיד חכם ע"י עסק התורה מתדבק דבקות גמורה בהשם יתברך, ולכן חייב אדם להקביל פני רבו ברגל כמו שחייב להקבל פני השכינה בזמן שבית המקדש קיים. ועוד אמרו חז"ל במסכת ברכות (דף סד) כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו השכינה. כבוד ששיעשו לו בשביל עושר או יופי הוא תלוי בדבר ואינו ראוי לאדם אלא לדבר עצמו, כיוון שבטל הדבר (העושר המעמד, וכו') בטל גם הכבוד לאותו אדם, אבל כבוד שיעשו לאדם בשביל תורתו היא ראויה לו מפני עמלו והתקשרותו עם התורה שהיא קניין נצחי ואינה בת חלוף כמו הכסף והזהב ושאר עניינ העולם.

ג. איך דוד המלך ע"ה קרא לאדם רשע כאחיתופל רבי אלופי ומיודעי? אלא נראה לתרץ עפ"י הגמרא בבבא מציעא (דף לג) בסוגיה מהו רבו, דעת רב מאיר רבו שלמדו גמרא, דעת רבי יהודה כל שרוב חכמתו ממנו, רבי יוסי אומר אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זה הוא רבו. אמר רבא כגון רב סחורה שלמדני מהוא זוהמא לסטרון (כף גדולה שמסלקין בו זוהמת הקדירה). ומכאן נלמד כמה גדולה ונוראה היא קדושת התורה שרבא שהיה יודע את כל חכמות התורה עשאו לרב סחורה כרבו משום שלמדו מהו דבר אחד. ולכאורה מה בין רבא שיודע מהיא זוהמא ליסטרון ובין רבא שאינו יודע מה פירוש המילה הזו? אלא אינו דומה עולם הבא עם הלכה אחת יותר או פירוש מילה אחת יותר שלימדו רב סחורה, לעולם הבא שיכל רבא להגיע ללא לימוד זה!! ונחשב רב סחורה שהוא הביא את רבא לחיי העולם הבא!

והחידוש כאן נאמר גם לגבי דהע"ה, אפילו שזה שלימדו הלכה אחת או פירוש אחד אינו בעל מעלה בכל זאת כיוון שמביאו לחיי העולם הבא יש חיוב לכבדו. והוא הדין למה שאומרת שם הגמרא לגבי אבידת אביו ואבידת רבו: של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לעולם הבא. והוא הדין לאבידת האב ואבידת הרב, או פדיון האב ופדיון רבו ופריקת המשאוי של אביו או של רבו בכל אלו מקדימים רבו לאביו.

נמצא שיש שני טעמים בחיוב כבוד רבו:

א. מפני שרבו מביאו לחיי העולם הבא, שע"י כל דבר תורה שמוסיף לו רבו זוכה למדרגה גדולה יותר בעולם הבא.

ב. מפני שכשהוא מכבד את רבו נחשב לו כאילו כיבד את השכינה הקדושה. דוד המלך כיבד את אחיתופל שזיכה אותו בלימוד שני ההלכות למדרגות גבוהות יותר בחיי העולם הבא ובדבקות בשכינה. וכן מצינו ברבי מאיר שהיה תלמידו של אלישע אחר והיה אלישע רוכב על סוס בשבת ורבי מאיר הולך אחריו ללמוד תורה מפיו ועליו נאמר בגמרא רבי מאיר רימון מצא תוכו אכל וקליפתו זרק.

ויתרה מכך: דואג האדומי על אף רשעותו לא לימד את דוד המלך ע"ה מהו זוהמא לסטרון, אלא דברים חשובים ויסודיים הרבה יותר שבלי קיומם אין תלמיד חכם ראוי להקרא בשם זה: הראשונה היא שלא ילמד לבד אלא בחבורה, ככתוב "חרב אל הבדים ונואלו", חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים (בלשון סגי נהור) שיושבים ללמוד לבד, ולא עוד אלא שמיטפשים. לא רק שלא מרבים חכמה על חכמתם אלא שגם חוטאים שנאמר" אשר נואלנו ואשר חטאנו". ודבר שני שלימד אחיתופל את דוד המלך ע"ה הוא לא להלך בקומה זקופה שהוא כאילו דוחק רגלי השכינה, ככתוב כתוב "לפניו נעבוד ביראה ופחד". והחסר שני יסודות אלו לא יתכן לקראו תלמיד חכם.

 




כַּךָ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא:

ישנם כמה תמיהות על המשנה הנ"ל:

א. כך היא דרכה של תורה, משמע כך ולא אחרת, רק זו הדרך לזכות לכתר תורה, האומנם? הרי מצינו גדולי עולם שזכו לשתי שולחנות בחייהם?

ב. למה צריך להוסיף התנא וחיי צער תחיה וכי בלי התוספת הזו אין אלו חיי צער? לאכול לחם צר ומים לחץ ולישן ע"ג קרקע?

ג. והפלא העולה על כולם, בשלמא טוב לך לעולם הבא אנו מאמינים בני מאמינים שיש שכר טוב לעמלי התורה. אבל אשריך בעולם הזה? איזה אשריך זה לחיות בצמצום ובחיי צער??

בעזרת החונן לאדם דעת ננסה לתרץ את הקושיות אחת לאחת:

א. רש"י זיע"א מפרש שאפילו אין לך אלא פת במלח ומים במשורה ואין לך כר וכסת לישון אלא על הארץ ממש- אל תמנע עצמך ללמוד תורה. ואין פירושו שהעשיר חייב להכניס עצמו למצב של צער ועוני כדי ללמוד תורה. אלא אפילו במצב שאדם חי חיי צער ומחסור- לא ימנע עצמו מללמוד תורה.

אולם יש שיטה שנייה בביאור המשנה והיא שיטת היעב"ץ והמהר"ל מפראג זיע"א: כך היא דרכה של תורה כפשוטו! גם למי שיש לו עושר לא תתקיים בו התורה אם לא יצער עצמו עליה. ומצאו סמך לדבריהם מן הפסוק (תהילים קיט) "טוב לי כי עוניתי למען אלמד חוקיך". והביאו עוד סמך לדבריהם מהגמרא במסכת כלה שהסמיכה את הברייתא כך היא דרכה של תורה וכו' למעשה רב כהנה שהיה חופף את ראשו ומעדן את עצמו בשעה שהיה לו ללמוד תורה ואחרי שבא לפני רב ללמוד תורה אמר לו ולא תמצא באר. ץ החיים. כלומר לא תמצא תורה במי שמחייה עצמו עליה. נמצא אם כן שתי פירושים לדברי התנא באבות כך היא דרכה של תורה: א. עפ"י המהרי"ל והיעב"ץ זיע"א פירושו לפי הפשט, כך ולא אחרת. אין התורה נקנית מתוך תענוג של אכילה ושתיה עידון ועושר אלא במי שממית עצמו עליה. וכך פסק הרמב"ם זיע"א בהלכות תלמוד תורה (פרק ג הלכה ו) וז"ל: לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים על ליבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת, כך היא דרכה של תורה וכו', עכ"ל.

ב. עפ"י פירוש רש"י זיע"א שפירש אפילו שאין לאדם אלא פת במלח וכו' מחוייב הוא ללמוד תורה בכל עת, אולם אם יש לו אינו מחוייב לצער ולסגף עצמו, אלא שיסתפק במה שיש לו ולא ישאף ליותר.

המשגיח רבי ירוחם ממיר זצוק"ל פירש משנה זו בצורה אחרת: בוא וראה את כוחה של התורה הקדושה, שאפילו אם יהיה אדם במצב של פת במלח ומים במשורה- מצב של חוסר כל, אף על פי כן אם יהיה עמל בתורה לא ירגיש שום חסרון. לא ירגיש שהפסיד משהו בעולם הזה. ע"י הדבקות בתורה לא ירגיש האדם את פגעי הזמן ותעתועי החיים. לא ירגיש במחסור ועוני מפני שהוא דבק בעץ החיים הנצחי. ואז מובן גם המשך המשנה אשריך בעולם הזה. מפני שלא ירגיש שום חסרון ושום תהיות וספקות. לא ירגיש שהוא מפסיד את תענוגי העולם הזה שהם מבלים את האדם, וממילא חי בשלווה ובבטחה בצדקת דרכו. וידוע ומפורסם הדבר שהאדם מורכב מגוף ונשמה, ולכל אחד מהם יש שאיפות ורצונות שונים, הגוף מתאווה לאכילה ושתיה מרובים, ריבוי שינה ותענוגות ולעולם אינו יודע שובע. הנשמה מאידך מבקשת רק רוחניות תורה ומצוות ומעשים טובים. תפקיד התורה הוא להשכין שלום בין הגוף לנשמה כמו שכתוב (משלי ג, יז) "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". כשאדם משקיע ראשו ורובו בתורה גם הגוף אינו מרגיש שום חסרון, ודווקא ע"י יגיעה וצער שמצטער האדם בלימוד התורה זוכה לכתרה של תורה ושתי סיבות לדבר:

א. טבע האדם שמה שבא כקלות הולך בקלות, מה שאין כן כשאדם מתייגע וסובל על דברי תורה הרי הם נחקקים בזכרונו ואינו משכח אותם, וכן אמרו חז"ל אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם.

ב. על דרך הסגולה לפום צערא אגרא, שום צער וקושי לא הולכים לאיבוד. ונפש עמל עמלה לו. הוא עמל במקום זה והתורה מכריזה עליו במקום אחר. וכמה שמתאמץ יותר זוכה ליותר סייעתא דשמייא.

אנו אומרים בכל יום את הפסוק (דברים ו, ה) "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" – כלומר בכל מידה ומידה שהוא מודה לך דהיינו בכל מצב שאתה נמצא בו חייב אתה לעובדו ובכל הכלים העומדים לרשותך. אם נשאל כל יהודי מה היה רוצה בכדי ללמוד תורה, היה עונה לנו: לא הרבה- בית מרווח ומפואר, חשבון בנק המניב רווחים יפים בכל חודש, אשה נאה כלים נאים המרחיבים דעתו (ואיכא דאמר מחריבין דעתו של אדם:) מה עוד? בריאות תקינה וללא דאגות וטרדות מסביב. בא התנא ואומר לנו: עבודתו של היהודי אינה להשיג מה שאין לו בגשמיות אלא לקנות חכמה ותורה בכל מצב שבו הוא נמצא. אפילו במצב של פת במלח ומים במשורה וחיי צער צריך לעמול בתורה. וכן כתב הגר"א מוילנא זצוק"ל בספרו אבן שלמה וז"ל: "דרך היצר להסית בתחילה ללמוד וגם למלא תאוותו, כי אם יסיתו ללמוד כלל לא ישמע לו, וכאשר ירגיל עצמו בהנאת הגוף. אז ממילא לא ילמד כי טרוד תמיד למלאות את הנאת הגוף והיצר הרע אומר שיזיק לבריאותו כשיעזוב הרגלו ואח"כ מתעצל לרדוף אחר התורה והמצוות, ואחר כך אינו רוצה לעשותם אף אם יזדמן לו בלא טרחה ויגיעה". עכ"ל.

בכדי לזכות לכתרה של תורה ושהיא תתקיים בידו, כך דרכה, וכך ראוי לכל אדם שבתחילת דרכו בתורה חייב להסתפק במועט ואף לחיות חיי צער כדברי ריש לקיש במסכת שבת (דף פג ע"ב) אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באוהל". ופירושו שהתורה היא שיכלית והאדם בעל גוף חומרי, אין ספק כי שכל וגוף הם שתי דברים הפכיים ומתנגדים זה לזה. לפיכך אין לתורה קיום בגוף חומרי, אבל מי שממית עצמו על התורה עד שמסלק הגוף החומרי כמי שאינו, נמצא כי העיקר שלו הוא השכל, אז יש קיום לתורה. וכן לפי שהתורה היא העושה שלום בין הגוף והנפש, ואז אין הגוף מרגיש שום חסרון מתענוגי העולם הזה. כיון שאדם מתעלה מן הנטיות הגופניות ומשקיע את כל התענינותו בתורה, ע"י כך נעשית מהותו של האדם רוחנית ויש לתורה קיום אצלו.

ובהמשך הזמן יתקיים בו כל המקיים התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, שכשם שהעוני לא היווה מונע בלימוד ובשקידת התורה כך גם העושר לא יהווה מחסום ומונע בלימוד התורה. ועפ"י זה יובן גם מה שמצינו גדולי עולם שזכו לשתי שולחנות, מאחר והתורה שבה עמלו כל חייהם עשתה שלום בין הגוף והנשמה, והעושר לא היווה מכשול ומונע בקיום התורה, וכפי שמצינו ברבינו הקדוש רבי יהודה הנשיא זיע"א שלמרות כל עשרו העיד על עצמו שלא נהנה מהעולם הזה אפילו באצבע קטנה, למדרגה זו אפשר להגיע רק ע"י התורה.

ועל דרך זו אפשר לתרץ גם את הקושיה השנייה, כיון שהגוף הוא חומרי ושואף תמיד לגשמיות ולתענוגי העולם הזה, והנשמה מאידך היא חלק אלוה ממעל ואין לה חפץ בתענוגים מדומים בעולם הזה כ"ש "וגם הנפש לא תמלא" (קהלת ו) וכיוון שהאדם נוטה אל התענוגים והתאוות ונמשך אחריהם מצווה אותנו התנא להרחיק מהם עד הקצה האחרון ולכן לא די בפת במלח ומים במסורה ושינה ע"ג קרקע אלא צריך להוסיף לזה חיי צער, וכשתתחזק הנפש המשכלת ע"י לימוד התורה בתנאים כאלה ותתחסן ע"י עוני ומחסור ודיכוי התאוות אז ישוב האדם אל הדרך האמצעית אשר אמרו חכמים שיבור לו האדם.

ראה ראיתי רעיון יפה בספר הנפלא "וחי בהם": משנה זו נשנית בלשון תמיהה, וכי תאכל פת שהוקדחה במלח? ודאי שלא. הרי ודאי תעדיף ותשאף ללחם טרי!! א"כ איך בתורה תסתפק בדבר זעום וקטן. השאיפה צריכה להיות הרבה יותר גדולה. ועל כך רמזו את דברי התנא אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. פרס מלשון פרוסה. אל תספק בפרוסה, תמיד תרצה להשיג את כל העוגה, כך בתורה אסור להסתפק במועט. וכן מים במשורה תשתה? ודאי שלא, אלא עד שתרווה צמאונך, כך בתורה אל תלמד שיעור קצוב ושעות קצובות, ואפילו שיש לך כח אתה מפסיק משום שנגמר הקצבה, אלא תלמד ותלמד עד שתרווה צמאונך לדעת את כל הלימודים הצריכים. ולו יחיה גבר שנין אלפין לא יגיע לחצי שיעור. וצריך לעולם להרגיש צמא למים ואין מים אלא תורה. וכן אמר דהע"ה בתהילים "כאייל תערוג על אפיקי מים" כמו האייל שמאכלו נחשים ומחמת הארס שלהם מתייבש דמו ומרגיש צמא ותאב למים, כך צריכה להיות הכמיהה של כל יהודי לתורה הקדושה. ובאומרו על הארץ תישן? ודאי שלא, אלא על כרים וכסתות, אם כן כך צריך לעסוק בתורה עד שיהיה לך קורת רוח כמו בשינה, דכתיב "בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך" (משלי ו, כב). ובאומרו חיי צער תחיה? פירוש וכי רצונך לחיות חיי צער? ודאי שלא, אלא רצונך לחיות בשלווה ונחת ולא לסבול אפילו מעט, אם כן תעסוק בתורה שהיא נותנת חיים לעושיה, חיי נחת, וכאשר תחשוב כך ודאי שבתורה אתה עמל ואם אתה עושה כך אשריך בעולם הזה וכל שכן לחיי העולם הבא!!!

פירוש נוסף: כך היא דרכה של תורה, צריך אדם להרגיש כמי שאכל פת במלח ועקב כך הוא צמא לשתות מים הרבה, ומים במשורה תשתה כמי שלא נתנו לו אלא מעט מים ונשאר צמא והיו עיניו וליבו מתי יביאו לפניו מים לשתות ולרוות צמאונו, כן אתה יהיו עיניך ולבך אל המים זו התורה, ואפילו שלמדת צריך לשאוף לעוד תורה כאילו לא למדת אלא מעט. וצריך לומר מתי אתפנה ואשנה. וכן תעשה בלימוד התורה כמו על הארץ תישן כי לא תוכל לישון הרבה, רק מעט שנות ומעט תנומות, כן הווה ממעט בשינה לעסוק בתורה. וכן בכל עת שאתה פורש מהתורה לעסוק בשאר ענייני העולם הזה – חיי צער תחיה בשל כך ולא יניח לך מעצבון לבך עד אשר תשוב אל הלימוד, ומימלא בתורה אתה עמל ואשריך ובעולם הזה ובעולם הבא.

ולישוב הקושיה השלישית: לחיות בצמצום ובחיי צער ואעפ"כ אשריך? ובכן ידועה ומפורסמת השאלה מדוע צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. לאנשים רבים נדמה כי חלילה יש כאן אי צדק וסילוף הדין, אולם אליבא דאמת הסתכלות זו בטעות יסודה. בני אדם רגילים להעריך את הטוב ואת הרע במושגים גשמיים. מי שיש לו כסף רכוש, כבוד, מעמד. תפקיד חשוב, נחשב אדם שטוב לו בחיים. לעומת זאת חוסר אמצעים אלו נחשב לרע. חז"ל הקדושים מגלים לנו שההיפך הוא הנכון. "יפה שעה אחת בתורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". האושר הרוחני שהוא מנת חלקו של האיש הירא את ה' מכל מצווה וחסד ולימוד תורה שהוא מקיים, תענוג רוחני סיפוק ושמחה פנימית גדולה שהיא ממלאת אותו, עד שכל תענוגי העולם הזה טפלים הם אצלו. די אם נזכיר לדוגמא את שולחן השבת, איזה שמחה פנימית ממלאת אותו, מעין העולם הבא כאן בעולם הזה. וכן כשהוא יושב ללמוד תורה ומחדש בה דבר או מתבררת אצלו איזו סוגיה סבוכה או ספק מסויים. והרי אמרו חז"ל אין שמחה כהתרת הספק. אדם שלא זכה עדיין ולא התנסה באלה אין לו הבנה ומושג מהו הטוב האמיתי. איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת.

אומר הפסוק "כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב" לא כתוב שיש להם כל טוב, אלא שאינם חסרים אותו, כתב מרן "החזון איש" זצוק"ל באגרתו: העונג האציל של עמל החכמה, אשר נשמת האדם מתרוממת מעל המיית העולם עד שמי השמיים ונהנים מזיו החכמה העליונה, וזו הטובה הגדולה והיתרה שניתנה לאדם תחת השמש", עד כאן לשונו. השמחה שיש ליהודי המאמין שהולך בדרכי המצוות, מתחזק באמונה, ומתקשר אל אלוקיו גורמת לו לשכוח מכל צרותיו ולא לחוש כלל את יסוריו משום שליבו גדוש באהבת השם, ודבקות בו יתברך.

הפסוק בשיר השירים (פרק ה, ז) אומר "מצאוני השומרים הסובבים בעיר היכוני פצעוני נשאו את רדידי מעליי שומרי החומות, השבעתי אתכם בנות ירושליים אם תמצאו את דודי מה תגידו לו? שחולת אהבה אני", צדיק הדבוק בה' שרוי בשמחה אמיתית כל ימיו ולא ביסוריו, מפני שהוא יודע שכל קושי וכל מחסור רק בונה אותו יותר ברוחניות ובדבקות בבורא עולם ישתבח שמו, וכבר אמר חכם אחד בלי הכסף אני עני מרוד אבל רק לשעה קלה אבל בלי התורה אני עני ודל לעולמי עד". ואם נשאל את החכם במה יבחר, להיות עני לשעה ועשיר לנצח או להיות עשיר לשעה ועני לנצח? בוודאי יענה שהוא מעדיף לסבול צער ולחץ במשך שעה קלה ובלבד שיתענג תענוג נצחי לזמן שאין לו קצבה.

 




אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה לְעַצְמְךָ, וְאַל תַּחְמוֹד כָּבוֹד, יוֹתֵר מִלִּמּוּדֶךָ עֲשֵׂה, וְאַל תִּתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁל שָׂרִים, שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָּדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם וְכִתְרְךָ גָּדוֹל מִכִּתְרָם, וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לְךָ שְׂכַר פְּעְֵלָּתֶךָ:

נראה לפרש משנה זו בס"ד שלמרות שרוצה האדם שררה ותפקיד לכבוד השם יתברך ולהגדיל תורה ולהאדירה- בכ"ז לא יבקש גדולה ולא יחמוד כבוד אפילו שכוונתו לשם שמיים בלבד. שמתוך כך נראה שעושה את התורה קרדום לחפור בו ומנוף להגדיל את שמו. אומר המדרש: וכבר היו הולכים נדב ואביהו אחרי אהרון ומשה ואומרים מתיי ימותו זקנים אלו ואני ואתה ננהיג את העם. האם יעלה על הדעת ששני קדושי עליון אלו רצו במותם של אביהם ורבם? כמובן שכל מטרתם הייתה לשם שמיים טהורה ללא שום נגיעה. ולא לכבוד עצמם דרשו, אלא אמרו אם יבואו משה ואהרון ויאמרו לעם למה לא לומדים תורה? למה הולכים לכדורגל בשבת? יאמרו להם העם מה מבינים שני זקנים אלו בכדורגל, או בתענוגות העולם הזה? כשנגיע לגיל שלהם נלמד תורה. אבל כשאנו נבוא ונוכיח לעם ולציבור הצעיר שלא ללכת ולא לחלל שבתות וללמוד תורה, אנו נהיה הדוגמא הטובה ביותר לנוער ולציבור הכללי!! אומר המדרש על כך פתגם ידוע: הרבה גמלים זקנים נושאים על גבם עורות של גמלים צעירים. אומר מרן הסטייפלר זצוק"ל בספרו "ברכת פרץ" שהיו חסרים במידות הענווה מפני שבקשו שררה ורבנות.

כתב הגאון הצדיק רבי בן ציון אבא שאול זיע"א בספרו הבהיר אור לציון שצריך אדם להרבות בעסק התורה לעלות ולהתעלות, ואם יהיה מצב שיצטרך להתמנות לרב או דיין, יעשה זאת בלית ברירה, וצריך שקול דעת גדול להבחין מתי חייב לקבל על עצמו עול הרבנות. וישנן סיבות רבות מדוע השררה אינה טובה לתלמיד חכם:

א. אם שאלו אותו הלכה וטעה, אפילו בשוגג נחשב לו כמזיד כמו שאמר התנא רבי יהודה הזהר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון.

ב. עלול להכריע בהלכה אף שאינו יודע מה הדין, כיוון שמוחזק כחכם כיצד יאמר אינני יודע כי קשה לאדם להתגנות יותר מאשר לוותר על כבודו.

ג. יש מקרים שלא תהיה לו אפשרות לענות תשובה לפי מה שלמד, כי הדברים קשורים בשיקול דעת, ויכולות להיות שאלות על מצבים חמורים וגורליים, עד כאן לשונו.

יותר מלמודך עשה:

כמאמר התנא כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת. ותכלית תורה מצוות ומעשים טובים. כתוב בירמיה (פרק כב) שהנביא הוכיח את המלך יהויקים וטען כנגדו "אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה וכו', דן דין עני ואביון, אז טוב הלא היא הידעת אותי נאום ה"'. מקרא מפורש הוא שדווקא המעשים הטובים של צדקה וחסד עם הבריות הוא דעת ה' ורצונו. וכן מצינו בחז"ל שאמרו חייב אדם לומר מתיי יגיעו מעשיי למעשה אבותיי, אברהם יצחק ויעקב, לא אמרו יגיע לימוד התורה שלי לאברהם יצחק ויעקב אלא מעשיי. שהיא המדרגה הגבוהה ביותר מפני שדעת וחכמה באים בד בבד עם הקיום המעשי של המצוות, וכעת מובן מה שאמר רבי עקיבא "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה מתיי יבוא לידי ואקיימנו". בכל יום היה מקבל עליו עול מלכות שמיים והיה מצפה לרגע שבו יקיים את הפסוק "בכל נפשך" – אפילו נוטל את נפשך.

התנא אומר באבות מצווה גוררת מצווה כלומר אדם מתחזק ומתעלה ע"י קיום המצווה ביראת שמיים, מקבל קדושה נוספת, כלשון הברכה אשר קדשנו במצוותיו, וע"י תוספת הקדושה והיראת שמיים שקיבל חוזר ומקיים עוד מצווה. וכן אמרו חז"ל "חביבין דברי סופרים יותר מיינה של תורה", כלומר כשאדם מקיים דברי סופרים הולך ומתעלה ביראת שמים ובקיום התורה הקדושה שהוא תוצאת הלימוד והשקידה בה, תלמוד מביא לידי מעשה ומעשה מביא לידי יראת שמים. ויראת שמים גורמת לעוד לימוד תורה וכך חוזר חלילה!

ואל תתאווה לשולחנם של שרים:

דוד המלך ע"ה אומר בתהילים (פד, יא) "כי טוב יום בחצירך מאלף בחרתי הסתופף בבית אלוקי מדור באהלי רשע". ופירושו טוב לפני הקב"ה יום אחד של לימוד תורה של דוד המלך ע"ה מאלף פרים ואילים שיקריב שלמה בנו בכל יום. ופירוש שני: טוב יום אחד בלימוד תורה ולמות בסופו של אותו יום, מאשר להיות אלף שנים מלך בלי תורה! וממשיך דוד המלך "בחרתי הסתופף בבית אלוקיי" כלומר גם אם בית אלוקים מלא עד אפס מקום מעדיף דוד המלך להסתופף ולהדחק שם, על פני חיים טובים ברווחה באהלי רשע. וכן הוא אומר במקום אחר (תהילים קיט מ ו) "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש" ופירושו כשהייתי נפגש עם מלכים ושועי ארץ, וכל מלך היה מתפאר ומספר על הצלחותיו ועל מלחמותיו וגבורתו ושגשוג ממלכתו, אני אומר דוד המלך הייתי מפרש עוד פשט בגמרא, ומיישב עוד קושיה, ומחדש עוד חידוש בפרשת השבוע ולא הייתי מתבייש בפניהם, אדרבא רחב ליבי בה, הם לשיטתם עוסקים בהבלי וקנייני העולם הזה, ואילו אני מתעסק בקניינים הנצחיים:

ועוד יסוד חשוב יש כאן והוא שידע ויעריך העוסק בתורה את חשיבות המעשה אשר הוא עושה, וכמה שיחשיב ויעריך את לימוד התורה כך יגדל ערכו וחשיבותו בעיני העולם. כדרך שאמרו המרגלים "כחגבים היינו בעיננו וכן היינו בעינהם" (במדבר יג, לג), כיוון שהמרגלים החשיבו עצמם כחגבים, ממילא כך נחשבו בעיני הבריות. וצריך כל יהודי לומר העולם נברא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני ישתבח שמו, ובאמת יותר ממה שאני מקנא ומתאווה לשולחנם, הם מתאווים למעלתי ולחלקי שהרי כתר תורה עולה על כתר מלכות. וכן מצינו ביתרו חותן משה שהתורה יחדה פרשה על שמו משום שעזב כל העושר והכבוד והנכסים ובא למדבר ציה ולצלמוות לחסות תחת כנפי השכינה ולקבל עליו עול תורה ומצוות מאחר וחיפש את האמת ואמר "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים" (שמות יח, יא).

ולכאורה מה רע בזה שתלמיד חכם מבקש ומתאווה לקצת עושר שיכול לעזור לו מאוד בעבודת השם שלו? הדבר יובן במשל שהובא בשו"ת רב האי גאון: מעשה בשועל אחד שבא הארי לטרפו אמר השועל לארי מה בצע בדמי הרי יש בי פחות מכזית בשר ואילו ממול יש אדם שמן תטרפנו ותשבע מבשרו, אמר הארי לשועל הריני מתיירא מתפלתו של האדם הזה – אמר לו השועל אל תדאג אתה תטרוף ובניך יקבלו העונש, אבל בין כך אתה תשבע מרעבונך, ועד בן בנך זמן הרבה. נתפתה הארי ובדרכו לטרוף את האיש נפל בבור, בא השועל על שפת הבור והציץ עליו. אמר לו הארי הרי אמרת שאין הפורענות באה עליי אלא על בן בני? אמר לו השועל כבר יש עוון של אבי אביך שאתה נתפס בו. אמר לו הארי אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תכהיינה? אמר לו השועל ולמה לא חשבת על כך מתחילה?

הנמשל ברור, אמרו חז"ל הנותן עינו במה שאינו שלו מה שמבקש אין נותנים לו ומה שבידו נוטלים ממנו, הארי מלך החיות נפל ברשת השועל אך ורק משום שנתאווה לבשר קצת יותר שמן. מי שיש בידו את העושר האמיתי- זה השמור לו לנצח לחיי עולם, ומתאווה ושואף גם לעושר גשמי בר- חלוף מראה בזה פגם וחסרון באמונה. לכן מסיים התנא ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך בעולם הבא. והוא כמאמר החכם באדם "למד מאהבה וסוף הכבוד לבוא".




גְּדוֹלָה תוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא, וְאוֹמֵר, רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ, וְאוֹמֵר, עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתוֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר, וְאוֹמֵר, כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעִִנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶּיךָ, וְאוֹמֵר, תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת חֵן עֲטֶרֶתּ תִּפְאֶרֶת תְּמַגְּנֶךָּ, וְאוֹמֵר, כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים, וְאוֹמֵר, אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאוֹלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד, וְאוֹמֵר כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךָ וְאוֹמֵר, דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נוֹעַם וְכָל נְתִבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם:

כתב היעב"ץ (רבי יעקב עמדין) זצ"ל ההולך בדרכה של תורה זוכה לאושר משתי פנים, בדרך הטבע ובדרך שכר מהאל. האושר בדרך הטבע הצדיק שהרגיל את עצמו להיות שבע במעט ולא יתאווה למותרות וישמח בחלקו אם מעט ואם הרבה. אבל מי שהרגיל עצמו במותרות ומשולח אל התאוות, בבוא שנת בצורת ילבש שק ואפר. נמצא אם כן שהאדם השמח בחלקו ואין שאיפתו להשגת המותרות דבר זה עצמו אושר גדול הוא בשבילו וזהו שכרו הטבעי. שכר האל יתברך הוא כמו שכתב דוד המלך ע"ה (תהילים לז) "ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם" הצדיק וזרעו זוכים להשגחה מיוחדת ע"י עסק התורה מתוך הדחק, או אפילו העשיר שלמד את התורה מתוך טהרה של פת במלח תאכל, בסוף לימודו ישמח גם בתענוגים, כי אז לא יזיקו לו, עכ"ל.

הגמרא במסכת נדרים (דף מט ע"ב): אמרה ההיא מטרוניתא לרבי יהודה מורה ורווי??כלומר הנך מורה ובעל הוראה ואתה שיכור?. משום שראתהו שמח וטוב לב, אמר לה רבי יהודה באמונה, איני שותה יין כל השנה אלא בקידוש והבדלה, וכששותה אני ארבע כוסות בליל הסדר קושר אני את צדעי עד עצרת: אבל מראה פניי השמחות הוא משמחת התורה כמו שכתוב "חכמת אדם תאיר פניו". מי שזוכה להיות דבוק בתורה אין שום דבר מתענוגי העולם הזה שיכול לספק לו אושר ושמחה, כמו האושר והשמחה מהתורה עצמה. וכן בגמרא מסכת פסחים בתלמוד הירושלמי (פרק י הלכה ה) מספרת הגמרא שרבי אבהו הגיע לטבריה, ראוהו תלמידי רבי יוחנן שהוא שמח ביותר, אמרו לפני רבם רבי יוחנן, כנראה שרבי אבהו מצא מציאה יקרת ערך שהוא שמח מאד, אמר להם אולי דברי תורה הם ששימחוהו? הלך רבי יוחנן לפניו ושאל אותו דברי תורה חדשים שמעת? אמר לו רבי אבהו מצאתי תוספתא ישנה שלא ראיתי מימי, ע"כ המעשה, וזו דוגמא לאשריך בעולם הזה משמחת התורה שזכה לה, מפני שאין אושר יותר גדול מלימוד התורה.

כתב הגאון רבי אליהו דסלר זצ"ל במכתב מאליהו (חלק ג דף 45) וז"ל: בני אדם אוהבים את אשר יהנו ממנו, וכאשר מתעסקים במה שנהנים ואוהבים לא ירגישו מלחמה והתנגדות בקרבם. הלומד תורה מאהבה – מחמת הרגשת נועם ומתיקות- יהגה בה תמיד מעצמו ולא יצטרך לעמול כדי להתרכז. שמתוך אהבתו אותה אין עוד מקום בליבו שתחול התענינות אחרת. משל למה הדבר דומה? לאדם שלא ראה את חברו האהוב עליו במשך שנים, בבואו לבקר לא הודיע מראש, ופתאום הופיע כאשר חבירו עוסק באכילה. כמובן שאפילו לא אכל זמן מרובה בראותו את חבירו משכבר הימים יתמלא באושר ואהבה וישכח מרעבונו ומאכלו. וכל כולו יתמלא אושר מקבלת פני חבירו. וכן הוא בתורה, אוהב את התורה בכל מאודו וכל חפצו הוא להבין וללמוד את התורה עיקר אושרו וטובתו היא ההשגה בתורה.

אומר אליהו הנביא זכור לטוב בספרו תנא דבי אליהו (פרק כ): מכאן אמרו שאפילו יש לו לאדם מאה בתים ומאה כרמים ומאה שדות יניח הכל וילך לבית הכנסת ולבית המדרש ולכל מקום שמחדשים בו תורה. שבשביל דבר זה יהיה זוכה לכל מה שיחפוץ וכן היה דוד המלך ע"ה אומר "אם אתן שינה לעיני לעפעפי תנומה". ומתוך כך זכה לדברים גדולים כפי שכתוב בהמשך "מפרי בטנך אשית לכסא לך, צידה ברך אברך אביוניה אשביע לחם", וכן זכה להבטחה מאת השם יתברך "כי בחר ה' בציון איווה למושב לו זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי איוויתיה" (תהילים קמ"ה).

כתב הרמב"ם זיע"א בהלכות תשובה (פרק ט הלכה א) וז"ל: הקב"ה נתן לנו תורה זו עץ חיים היא, וכל העושה כל הכתוב בה וידעו דיעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא. והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת הנפש ונהגה בחכמתה תמיד, שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ויוצא בהן. וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידנו לעשות התורה כגון שובע ושלום וריבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן, אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצווה כדי שנזכה לחיי העולם הבא. עד כאן לשונו.

התנא לימדנו (בפרק ב משנה ז) קנה לו דברי תורה- קנה לו חיי העולם הבא. הגמרא בברכות (דף יז) מביאה טעם לכך שהעולם הבא נקנה דווקא ע"י תורה אומרת הגמרא: מרגלא בפומיה דרב, העולם הבא אין בו לא אכילה וללא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן, ולא קנאה ולא שינאה ולא תחרות. אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. הרמב"ם זיע"א מבאר בהלכות תשובה (פרק ח הלכה ב) מהם העטרות האלו המנויות בגמרא, וזה שאמרו עטרותיהן בראשיהן כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן והיא העטרה שלהן. כעניין שאמר שלמה המלך ע"ה "בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו", והרי הוא אומר "ושמחת עולם על ראשם".

ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש, כך העטרה שאמרו חכמים כאן היא הידיעה, ומהו זהו שאמרו נהנין מזיו השכינה? שיודעים ומשיגים מאמתת הקב"ה מה שאינם יודעים והם בגוף האפל והשפל, עכ"ל. מבואר מדברי הרמב"ם זיע"א שהדבק שמחבר בעולם הבא בין הנשמה לבין הקב"ה היא התורה הקדושה, כי רק ע"י הדבקות בתורה בעולם הזה אפשר לזכות לדבקות בבורא עולם לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו.

אופן אחר שמזכה את האדם בחיי העולם הבא היא החזקת התורה, כמו שכתוב "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר". ללומדים בה לא כתיב אלא למחזיקים, שהם תמכין דאורייתא. הגמרא בכתובות (דף קיא ע"ב) דורשת על הפסוק: "כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל". כל המשתמש באור תורה, אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו. כיוון דחזייה דקמצטער אמר לו אמר לו רבי מצאתי להן תקנה מן התורה: "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", וכי אפשר לדבוקי בשכינה? והכתיב "כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא"? אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיה לתלמידי חכמים והמהנה תלמיד חכם מנכסיו מעלה בכתוב כאילו מדבק בשכינה.

איתא בתנא דבי אליהו (פרק ג) אור של תלמיד חכם וצדיק לימות בן דוד ולעולם הבא כיצד? יש שנותנים לו מאור פנים כצאת השמש בגבורתו שעה אחת, ויש שנותנים לו כשתי שעות, ויש כשלוש שעות ויש כארבע, ויש ככל היום כולו ויש שנותנים לו מאור פני הלבנה בר"ח, ויש שנותנים לו כבחמישה לחודש ויש כבעשרה לחודש, ויש כמו כוכבים קטנים ויש כמו כוכבים גדולים וכו'. זה הכלל כל הנושא פנים אל התורה זוכה ומקבל פני השכינה. וכן כתב במדרש שוחר טוב (תהילים פרק יא) "כי צדיק ה' צדקות אהב ישר יחזו פנימו"' אלו שבע כתות של צדיקים בגן עדן.




רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי אוֹמֵר, הַנּוֹי וִהַכֹּחַ וְהָעוֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד וְהַחָכְמָה וְהַזִּקְנָה וְהַשֵּׂיבָה וִהַבָּנִים נָאֶה לַצַּדִּיקִים וְנָאֶה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר עֲטֶרֶת תִפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךָ צְדָקָה תִּמָּצֵא, וְאוֹמֵר, עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָּנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם, וְאוֹמֵר תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כּוֹחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה, וְאוֹמֵר, וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי מָלַךְ יְהוָֹה צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַיִם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד:

צריך להבין מדוע מידות אלו נאות לצדיקים דווקא ואינן נאות לרשעים?

הנוי

אומר שלמה המלך ע"ה (קהלת ח, א) "מי כהחכם ומי יודע פשר דבר חכמת אדם תאיר פניו ועז פניו ישנא" כלומר מי חשוב בעולם הזה כהחכם ומי מאושר כהיודע פשר כל דבר שע"י חכמתו זוכה לסגולות הרבה? חכמת אדם תאיר פניו- ע"י שלומד חכמת התורה משתנה גוון פניו קשיות הפנים והעוונות הנחרטות על מצחו נעלמים ובמקומם משתנה קלסתר פניו ומתעדן ומתרכך. הגמרא בנדרים (דף מט) מספרת על גוי אחד שראה את רבי יהודה בר אלעאי ואמר לו שהוא נראה כמגדל חזירים רח"ל או כמלווה הריבית או כשותה יין, שמע רבי יהודה בר אילעאי דבריו ואמר תיפח רוחו של אותו גוי שהרי אין בי חלילה אחד משלושה דברים אלו, שאסור לבן ישראל להלוות בריבית או לגדל חזירים, ואף היין מזיק לי שאני שותה ארבע כוסות בליל פסח ועד עצרת אני חש בראשי, אלא התורה היא שמאירה פניי כמו שנאמר, "חכמת אדם תאיר פניו".

כתב בספר תפארת ישראל על המשניות סוף מסכת קידושין שכאשר הוציא משה רבינו את ישראל ממצרים, תמה עליו מלך אחד מאחת האומות היאך על ידו נעשו ניסים ונפלאות כאלה מי הוא זה ואיזה הוא שזכה להוריד תורה לעם ישראל ולשהות במחיצתו של בורא עולם מאה ועשרים יום. להלחם עם מלכים אדירים ולירש את ארצם, וכו'. שלח המלך את האומן הגדול ביותר לציור שיילך ויצייר את דיוקנו של משה רבינו, לאחר מכן הראה את הציור לאיצטגיניו המכירים בחכמת הפרצוף כדי שינתחו את אישיותו של האיש הנ"ל. אמרו כל חרטומיו פה אחד אדם זה הוא אכזר מאין כמוהו, וכעסן, נואף ורוצח ובעל תאוות גדולות. המלך לא האמין למשמע אוזניו, הלך לצייר ושאל אותו אתה בטוח שזה דמות דיוקנו של משה? האם לא החסרת אף פרט? נשבע לו הצייר שהתמונה שצייר משקפת נאמנה את המציאות. הלך המלך לחרטומים ואמר להם אתם בטוחים בניתוח אישיותו של האיש? אמרו לו ללא צל של ספק. המלך הנדהם החליט שהוא הולך בעצמו לעמוד על טבעו של משה רבינו, לקח את הציור וראה שהוא תואם להפליא את המציאות. אמר המלך למשה: הנה איש האלוקים, קודם שראיתיך חשבתי שהצייר שלי שגה במלאכתו ואילו כעת אני רואה שהחכמים שלי טעו באבחנתם. אמר לו משה רבינו גם הצייר וגם החכמים צדקו בדבריהם, אלא דע לך כי לולא הייתי בטבעי באמת כפי ששמעת על מידותיי לא טוב הייתי מחיות השדה. אמנם אודה ולא אבוש כי אני התחזקתי בכל כוחותיי וכבשתי אותם בבחירתי, ובעבור זה יקרתי ונכבדתי בשמיים ובארץ. ע"כ המעשה!

והכח

אעפ"י שהתורה מתשת כוחו של אדם, זה דווקא בתחילת דרכו, אבל ככל שהוא מוסר עצמו כשור לעול וכחמור למשא לסבול עול התורה, מקבל כוחות מחודשים כמו שכוב "תתחדש כנשר נעורייכי". אומרים חז"ל על מאמר רבי אלעזר בן עזריה הגדה של פסח "הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצריים בלילות", שאליבא דאמת היה בן ח"י שנים כשעלה לנשיאות במקום רבן גמליאל, א"כ למה אמר הריני כבן שבעים? מתרצים שהתורה נקראת תושייה משום שמתישה כוחו של אדם, ואכן מצד הטבע אדם שלומד תורה היה צריך להיות עייף ומותש וסחוט ואין אונים, אבל הקב"ה מחדש בקרבו רוח חדשה בכל יום, כח נעורים רעננות ומרץ כמו שכתוב "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו", ונותן ליעף כח לעסוק בתורתו. אצל רבי אלעזר בן עזריה לא היה הנס הזה וההנהגה הזו ולכן קפצה עליו זקנה ואעפ"י גילו הצעיר הרגיש זקן ובא בימים!! ועוד פירוש: שהיה ראב"ע גלגול של שמואל הנביא שנפטר בגיל 52 ועוד 18 שנה של רבי אלעזר ביחד 70 שנים. לכן אמר כבן, בכף הדמיון.

והעושר

הגמרא בברכות אומרת שהצדיקים חביב עליהם ממונם כגופם מפני שאין הם שולחים ידם בגזל, עושרם מאפשר להם ללמוד תורה ללא טרדות הזמן אלא בישוב הדעת. יודעים איך והיכן להשקיע את ממונם, בצדקה ובגמילות חסדים. אומר שלמה המלך ע"ה "איש אמונות רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה" (משלי כח) כלומר הנושא ונותן באמונה נכסיו מתרבין שהקב"ה מזמן לו פרנסתו. מפני שבני אדם בוטחים באמונתו ויהיה ממונם מצוי אצלו תמיד. ועוד כיוון שממונו בא בכשרות וישרות הרי זה מאוצרו של הקב"ה שמזמין לו רווחים ומציל אותו ואת ממונו מן המזיקים ומאורעות פתאומיים. ככתוב "יברכך ה"' – בממון. "וישמרך" מן המזיקין. ועוד כתיב (משלי) ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עימה" פירוש: אם קניין כספו בא מברכת השם יתברך מיגיע כפיו ולא מגזל ומרמה היא תעשיר ונותנת לו נחת רוח מעושרו. שלא יהיה לו עצב וצרות מעשרו.

ועוד שאדם שנושא ונותן באמונה ויש לו הזדמנות לשקר ולרמות אך הוא נמנע, היות וזוכר את צווי התורה "מדבר שקר תרחק" "לא תכחשו איש בעמיתו", "איפה צדק הין יהיו לך" וכו', נמצא שאותו אדם מקיים אז מצוות תלמוד תורה!

אומר הפסוק בתהילים (פרק כד) "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפיים ובר לבב" ודרשו ח"זל הר השם זו התורה הקדושה שעל ידה נעשה אדם מקורב להקב"ה. מי יעלה בה? זה שהוא נקי כפיים כלומר שמעולם לא נגע בממון חבירו ובדבר שאינו שלו. מעולם לא היה בבחינת "שואל שלא מדעת הבעלים". לא נכנס להיתרים ומהרהר בליבו מסתמא חברי לא יקפיד אם אשאל את החפץ שלו. גם אם באמת החבר לא יקפיד מ"מ לא תוכל להיקרא נקי כפיים היות ונקיון כפיים פירושו שידיו של אדם נקיות וזכות אפילו מלכלוך כל דהו.

והכבוד

כתיב "כבוד חכמים ינחלו" (משלי גילה) וכתיב "נגד זקניו כבוד" ואין זקן אלא זה שקנה את חכמת התורה. כלומר החכמים נוחלים כבוד ללא טורח ועמל ורדיפה אחריו, כאדם שנוחל ירושה. כמאמר החכם באדם "למד מאהבה וסוף הכבוד לבא". וכשם שירושה אין לה הפסק, כך הכבוד שזוכים לו החכמים אין לו קצבה וסוף. בדין הוא שהכבוד יהיה נתון לצדיקים, אומר הקב"ה נתתי גדולה לאברהם, אמר אנוכי עפר ואפר, נתתי גדולה לדוד המלך אמר ואנוכי תולעת ולא איש, נתתי גדולה למשה ואהרון אמרו ונחנו מה, חכמי ישראל שברחו מן הכבוד עד קצה האחרון הכבוד רדף אחריהם והשיגם, אבל גדולי אומות העולם כגון נבוכדנצר הרשע שאמר "אעלה במותי אב אדמה לעליון", או פרעה הרשע שאמר, "לי יאורי ואני עשיתיני". שרדפו אחרי הכבוד, עליהם ועל כיוצא בהם נאמר: "שם רשעים ירקב". והחכמה חז"ל אומרים "יהיב חכמה לחכימין ומנדעה ליודעי בינה" הקב"ה ישתבח שמו נותן חכמה לחכמים ולא לטיפשים ולרשעים. לצדיקים כדכתיב "וה' נתן חכמה לשלמה" (מלכים א ה) ואילו לרשעים לא נותן חכמה אלקית מפני שבהם מתקיים הפסוק "חכמים המה להרע, ולהטיב לא ידעו", (ירמיה ד).

והזקנה והשיבה

תלמידי חכמים ככל שמזקינים דעתן מתיישבת עליהם, ואילו זקני עם הארץ ככל שמזקינים דעתן מיטרפת עליהם, ולפיכך לא נאה להם הזיקנה, שזקנתם מביישת נערותם.

והבנים

הגמרא דורשת על הפסוק "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם" כל שהוא ובנו ובן בנו תלמידי חכמים מובטח לו שתורה מחזרת אחרי אכסניה שלה. כדכתיב "עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם". ורמז לכך מצינו בפסוק "אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה", עיקר תולדותיו של יעקב אבינו ע"ה היה יוסף הצדיק, שאותו לימד כל התורה שלמד בבית שם ועבר. וכן דרשה הגמרא בברכות יעקב אבינו לא מת והוקשה בגמרא שם וכי בכדי חנטו חנטייה וספדו ספדניה? הרי כתוב מפורש "ויחנטו אותו ויושם בארון במצריים" מתרצת הגמרא כל שבניו ובני בניו ממשיכי דרכו בתורה וביראת שמיים טהורה – מעלה עליו הכתוב כאילו לא מת.

ומעיד רבי שמעון בן מנסיה שכל המידות הנפלאות האלו התקיימו ברבינו הקדוש ובבניו. ולכאורה מה בא להשמיעינו בעדות זו? אפשר לומר עפ"י הפסוק במשלי "סדין עשתה ותמכור וחגור נתנה לכנעני", כלומר אדם קונה מוצר מסויים בחנות מקבל הוא חוט לקשור את המוצר או שקית ניילון לשאת אותו בו, החוט או השקית ניתנים בחינם מכח קניית המוצר. כך בתורה הקדושה, העוסק בה זוכה לדברים הר: ה: לחכמה, בינה, דעת, מידות טובות, יראת שמיים טהורה, הארת פניו, כוחות הנפש החבויים בו מתגלים מכח תורתו. ועוד רבינו הקדוש שהיה נשיא ישראל זכה למעלות אלו בשלימות ומכוחו שאבו גם בניו. ואפשר לרמוז זאת עפ"י הגמרא בשבת (דף כ"ג ע"ב) הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים. לא כתוב הזהיר בנר. אלא הרגיל בנר ופירושו שהאב עצמו רגיל לישב וללמוד תורה לאור הנר ואז בניו רואים אותו תמיד יושב ושקוד על התורה, לפיכך גם הם עושים כמעשיֹו, שהרי בן כרעא דאבוה ומעשה אבות יעשו בנים. ובא התנא הקדוש רבי שמעון בן מנסיה ללמדינו איזה כח ההשפעה יש להורים על הילדים, וכל ההצלחה של הילדים תלוי בהנהגת ההורים, מפני שההורים מודל לחיקוי לילדם, והדוגמא האישית היא החשובה ביותר.




אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִסְמָא, פַּעַם אַחַתּ הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָּגַע בִּי אָדָם אֶחָד, וְנָתַן לִי שָׁלוֹם, וְהֶחזַרְתִּי לוֹ שָׁלוֹם, אָמַר לִי, רַבִּי מֵאֵיזֶה מָקוֹם אָתָּה, אָמַרְתִּי לוֹ, מֵעִיר גְּדוֹלָה שֶׁל חֲכָמִים וְשֶׁל סוֹפְרִים אָנִי, אָמַר לִי, רַבִּי רְצוֹנְךָ שֶׁתָּדוּר עִמָּנוּ בִּמְקוֹמֵנוּ וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶלֶף אֲלָפִים דִּנְרֵי זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אָמַרְתִּי לוֹ אִם אַתָּה נוֹתֵן לִי כָּל כֶּסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, אֵינִי דָר אֶלָּא בִּמְקוֹם תוֹרָה, וְכֵן כָּתוּב בְּסֵפֶר תְּהִלִּים עַל יְדֵי דָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, טוֹב לִי תּוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם אֵין מְלַוִין לוֹ לְאָדָם לֹא כֶסֶף וְלֹא זָהָב וְלֹא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אֶלָּא תוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר, בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אוֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִשְׁמוֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ, בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ, בָּעוֹלָם הַזֶּה, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ, בַּקָּבֶר, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ, לָעוֹלָם הַבָּא, וְאוֹמֵר, לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם יְהוָֹה צְבָאוֹתּ:

משנה זו קשה מכמה אופנים: א. רבי יוסי לא היה מוכן לדור במקומו של האדם למרות שעדיין לא ידע היכן מדובר ואולי גם עירו של הנ"ל הייתה של חכמים וסופרים?

ב. איך מתקשר הפסוק שהביא רבי יוסי טוב לי תורת פיך וכו' וסירובו לעבור מעירו. ועוד למה כל האריכות בדבריו וכן כתוב ע"י דוד המלך ע"ה מלך ישראל וכו'?

נראה לפרש שרבי יוסי בן קסמא בא ללמד ולהדגיש את החשיבות העליונה לדור במקום תורה ובפרט בעיר שיש בה חכמים וסופרים והשפעה שיש בה לכל יהודי. ומאידך כמה צריך האדם לחשוש מחברה לא תורנית, ואפילו ענק שבענקים כרבי יוסי בן קסמא חשש לכך ולא היה מוכן להעתיק מקום מגוריו ממקום צדיקים וחסידים למקום פחות טוב. ומתוך דבריו של אותו אדם רצונך לגור במקומינו וכו' הבין רבי יוסי שהוא לא דר במקום תורה מכך שהציע כסף וזהב תמורת מקום תורה. כי עבור מקום תורה לא מציעים תמורה של כסף וזהב. המהר"ל זיע"א בספרו דרך החיים מבאר מדוע סירב רבי יוסי ללכת לעירו של אותו אדם: הסיבה היא שאותו אדם לא רצה שרבי יוסי יבוא לעירו ללמדם תורה אלא כדי להנות ממנו עצה ותושיה, אילו היה מבקש שיבוא ללמדם תורה היה רבי יוסי הולך למקום ההוא. נדייק מדבריו שאמר איני דר שדווקא לעניין מגורים סירב לגור שם.

מהמשנה הזו אפשר ללמוד מדוע החשיבו גדולי עולם את ישיבתם דווקא במקום תורה. המשנה מספרת שם שהתפזרו תלמידי רבי יוחנן בן זכאי אמרו נלך ליבנה, מקום ששם יש תלמידי חכמים גדולים. ואילו רבי אלעזר בן ערך הלך לעיר דיומסית מקום יפה ומים טובים ונאים. אמנם הליכתו לשם היתה להקים דור חדש של תלמידי חכמים, אלא כיוון שהיו עסוקים בהבלי העולם ורדופים אחרי ההנאות, יצאו לתרבות רעה, ואף הוא רבי אלעזר נמשך אחריהם! אחרי היין והרחיצה. כשבא ללמוד בספרא טעה וקרא החרש היה ליבם, במקום "החודש הזה לכם". עד שבקשו עליו חכמים רחמים והתרפא.

רבי אלעזר בן ערך שהיה מגדולי החכמים והחשוב שבהם כפי שאמרו אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים ורבי אלעזר בן ערך בכף שנייה מכריע את כולם! ואעפ"י שהלך ודאי לדבר מצווה וכוונותיו היו טהורות בכל זאת מהשמיים הוכיחו לו שהתורה נקנית רק במקום שתלמידי חכמים שרויים בו. כי צריך הוא לחבריו שיקיימו את התורה בידו ועליו היה לקיים את המאמר הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבוא אחריך! לפיכך מובן למה סירב רבי יוסי בן קסמא ללכת לאותו מקום.

ראה ראיתי פירוש של הרב "ערבי נחל" רבי שלמה מסורקא זצ"ל למשנה זו: "האדם שפגע ברבי ייסי בן קסמא היה סוחר גדול מעיר של סוחרים. הללו החליטו לשכור איש צדיק כדי שהוא ילמד תורה בעבורם. לכן פנה אל רבי יוסי רצונך שתדור עמנו במקומנו. והיתה כוונתו לומר שרבי יוסי יעסוק בתורה ויקיים מצוות במקומם של כל אנשי העיר. על כך ענה רבי יוסי טעות היא בידכם. וכי סבורים אתם שדי להעמיד תלמיד חכם אחד שילמד בעבור כל בני העיר? דבר זה אינו מציאותי שהרי בשעת פטירתו של אדם מלוים אותו התורה והמצוות שלמד ושקיים בעצמו. אך הכסף וזהב שמשלם לאחרים כדי שילמדו בעבורו – אינם מלווים אותו, לכן אם רצונכם להטיב לנשמתכם לכו ולמדו בעצמכם שנאמר "בהתהלכך" של כל אחד ומכם "ובשכבך" של כל אחד ואחד "והקיצות" וכו' אין אפשרות לקיים תורה ומצוות באופן קולקטיבי. אלא כל אחד הולך לבית עולמו שבנה וטיפח בעולם הזה!!!

פירוש אחר: בשעת פטירתו של אדם לא מלווים אותו לא כסף ולא זהב וכו'. הפירוש בזה: אדם אוכל ושותה במשך השנה בערך טון אחד. אם יחיה מאה שנה אוכל בקירוב מאה טון אוכל. כשמסתלק לבית עולמו שוקל בקושי שמונים קילו. כלומר על אכילה ושתיה ושאר מעדנים בזבז סכום עתק. ואת העולם הזה עוזב כמעט ללא שווי. אם יפרקו את גוויתו על פי החומרים המרכיבים אותה: ברזל, סיד, יוד, אשלג, פחמן, חמצן, היה שווי הכל מסתכם בסכום זעום!! מה נשאר לו מכל הכמויות האדירות שאכל? פרנסה לתולעים! נמצא שלאחר פטירתו מן העולם לא מלווים אותו כלומר אינו שווה לא כסף ולא זהב!!

ולאחר המחילה וקידה חמשת מאות מפני כבוד המהר"ל הקדוש זיע"א שפירש שאותו אדם לא רצה שרבי יוסי ילמדם תורה אלא רצה ליהנות ממנו עיצה ותושיה, לכאורה ומה בכך? הרי רבי מאיר במשנה הראשונה בפרק זה אומר על העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו' נהנים ממנו עצה ותושיה שנאמר לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה וכו', והכל צריכין למארי חיטייה? השיב על כך הכתב סופר בפרשת קרח שכתב בשם החת"ם סופר זיע" ע"פ הגמרא במגילה (דף טז' ע"ב) " "ורצוי לרוב אחיו" – מלמד שפירשו ממרדכי מקצת מסנהדרין. אף על פי שהוצרך לבטל מלימוד תורתו בכדי להציל את כל ישראל, בכל זאת כיון שהיה צריך להניח מדברי תורה, ירד מעט ערכו בעיני הסנהדרין והחשיבוהו שישי בסנהדרין. מפני שראו חבריו שאם בחרו בו להצלת כלל ישראל סימן הוא שאין תורתו חשובה כל כך כמו תורתם של אחרים. כיוון שגדולה תורה יותר מהצלת נפשות ומכל המעשים. לכן סירב רבי יוסי בן קיסמא ללכת למקום ההוא אפילו שכרוך בזה תלמוד תורה והצלת נפשות, בכל זאת חשש שמא עלול להיגרם לי ירידה רוחנית בתורה, וכל כסף וזהב שבעולם לא היו שווים בעיניו כנגד זה. והבן.

כנגד השאלה השנייה מתרצים בעלי המוסר שכאשר אחד מתלמידי החכמים הרחוקים מעושר ותענוגות העולם ינסה להשפיע על הציבור הכללי לפרוש מדרכו ולהדבק בתורה הקדושה לא יצליח. מפני שיאמרו אילו הכיר האיש את עולם התענוגות היה מצטרף אל שאר בני האדם הלהוטים אחר מילוי רצונם. אבל כאשר התלמיד חכם שבא לשכנע הוא גם עשיר גדול ומתמצא היטב בנעשה בעולם הזה, או אז יעשו הדברים רושם על שומעיהם ויכנע לבבם הערל. כשרבי יוסי בן קסמא שהיה חכם גדול וחסיד אמר אם אתה נותן לי כל עושר שבעולם איני דר אלא במקום תורה, בבני ברק ובירושלים. ואיני דר בסביון או באפקה עדיין לא היה בדבריו לשכנע שמא יחשבו שהוא אינו בקי בענייני העולם. לכן הוסיף ואמר שדבר זה הצהיר דוד המלך ע"ה שהיו לו כל עפרות תבל, היה מלך אדיר יחסית למלכים אחרים, ועם כל זאת מאס בקניינים ורכוש לעומת מילה אחת בתורה הקדושה.

והוסיף רבי יוסי ואמר ולא עוד אלא שבשעת פטירתו של האדם מן העולם לא מלווין אותו לא כסף ולא זהב וכו'. והוא תזכורת לאותם ששטופים בתאוות הממון ומבלים ימיהם באיסוף ניירות צבעוניים, ועליהם אמר דוד המלך ע"ה את הפסוק "זכור אני מה חלד" רצונו לומר שישנם אנשים הדומים לחולדה, אוספים ומקבצים ממון ולבסוף משאירים הכל לבעל השני של נשותיהם: וכן אומר דוד המלך ע"ה (במזמור מט בתהילים מזמור שאומרים אותו בבית האבל רח"ל) "הבוטחים על חילם וברוב עושרם יתהללו: ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם: זה דרכם כסל למו ואחריהם בפיהם ירצו סלה: אל תירא כי יעשיר איש ירבה כבוד ביתו, כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו: אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו", והפירוש כאן אך למותר!

משל לאיש שנקרא ביום בהיר אל המלך, רעדה אחזתהו, על מה ולמה. בצר לו פנה אל ידידיו משכבר הימים, שני ידידים טובים היו לו והשלישי קצת פחות. הלך אל הראשון ואמר לו בוא ותמליץ עליי לפני המלך. נשמט ממנו חבירו בתואנה שפוחד הוא מהמלכות בגלל העלמות מס שנחשד בהם. אבל זאת אעשה, אלווה אותך עד שער הארמון. הלך האיש בפחי נפש אל ידידו השני עוז אהבתו, וגם הוא נשמט ממנו בתואנה שכבר כמה שנים נפקד הוא מצבא המלך וחושש פן יבולע לו. אך זאת אעשה שאלווה אותך עד דלת הלישכה של המלך, אבל אל הקודש פנימה לא אכנס. בצר לו הלך האיש לחבר השלישי, שכאמור לא היו ביחסים הדוקים ואמר לו בוא איתי אל המלך, אמר לו האיש הסר דאגה מלבך, אנוכי אבוא אל הקודש פנימה ואמליץ בעדך ובעזרת ה' יתברך תצא זכאי מלפני המלך.

הנמשל הוא שיש לאדם שלושה ידידים, שניים אהובים עליו, הכסף והבנים ואילו השלישי הם התורה והמצוות שלא יחס להם חשיבות מרבית בחייו. שלושה אלו נרמזים במשנה במה מדליקין (מס' שבת פרק ב') עישרתן? עירבתן? הדליקו את הנר! עישרתם כנגד עושרו כספו וזהבו. עירבתן – כנגד בניו שהם הערבים שלו. הדליקו את הנר – כנגד תורה ומצוות שנקראו נר שנאמר "כי נר מצווה ותורה אור". אומרים חז"ל: אדם חושב שכספו וזהבו זה הביטחון שלו, זה מה שיציל אותו ביום פקודה, בא שלמה המלך ע"ה ואומר "לא יועיל הון ביום עברה" ובא דוד המלך ע"ה ואומר "כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו". ביום בו הקב"ה כועס על הנשמה.

ועל זה המליצו בהגדה של פסח: חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים אשר ציוה ה' אלוקינו אתכם כלומר חכם שבא לעיר להתארח דבר ראשון שואל מה העדות והחוקים, היכן בית הכנסת ובית המדרש. היכן יש שיעורי תורה. אבל הרשע ניכר בזה ששואל מה העבודה הזו לכם כלומר בתחילת בואו לעיר שואל היכן לשכת העבודה, היכן אפשר להרויח לחם חינם? היכן הבורסה והבנקים? תחילת דיבורו על כסף. וכן חרזו בעלי המוסר פרנסה נוטריקון פה רסן, אדם ששם מחסום לפיו ולא דורש בעניני כספים כל הזמן, פרנסתו מצויה לו מפני שהברכה שורה בדבר הסמוי מן העין ומן הפה:

יש אחר שסומך על בניו ובנותיו שהם יצילו אותו ביום מותו. אך גם כאן נכזבה תוחלתו. באים בניו ובנותיו עד פתח הקבר ואמרים לו לך תנוח על משכבך ותעמוד לקץ הימין:: ואילו אותן מצוות ומעשים טובים שסיגל אדם לעצמו בחיים חיותו ולא ייחס להם חשיבות כל כך דווקא הם מלווים לו לאדם ביום פקודה. אותן צדקות שעשה בחייו הם שפותחות לפניו שערים לאחר מאה ועשרים שנה שנאמר "והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך" (ישעיה נח, ח). דווקא אותם אמנים ואמן יהא שמיה רבה שענה בימי חייו הם שיפתחו לפניו שערים שנאמר" פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים" אל תקרי שומר אמונים אלא שאומרים אמן.