נובמבר 302008
 

 

פרק א – משנה א

 

 

נכתב על ידי: הרב בנימין נבול שליט"א

 


משֶׁה קִבֵּל תוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשְׁעַ לִזְקֵנִים; וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, הווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה:
ויהושע לזקנים
משה רבנו מעל הר סיני

יתעורר המעיין ויפליא המתבונן הקורא את המשנה במספר קושיות:

א. היה צריך להיכתב משה קיבל תורה מהקב"ה על הר סיני, ולא מסיני?

ב. הלשון קיבל קצת קשה היה מדויק יותר לומר משה למד תורה בסיני, מפני שלמד שם מפי הגבורה מאה ועשרים יום. ואילו קבלת התורה ארכה זמן קצר בלבד.

ג. מה השייכות של ההקדמה הזו לפרקי אבות. היה צריך להתחיל באנשי הכנסת הגדולה וכו'?

ונראה לתרץ בס"ד על ראשון ראשון:

א. משה למד את מידת הענווה מהר סיני, שהרי במתן תורה ב ו' בסיוון התרברבו ההרים הגבוהים והנשאים לאמר עליי תינתן התורה. אנו הראויים למעמד החשוב. רק הר סיני עמד מבוייש ונבוך. אמר להם הקב"ה "למה תרצדון הרים גבנוניים ההר חמד אלוקים לשבתו" (תהילים סח. יז) תרצדון – נוטריקון תרצו דין, וגבנוניים פירושו בעלי מומים כמו שכתוב "או גיבן או דק". ההרים הנישאים כונו בעלי מומים ללמדנו שתורת חיים שנמשלה למים אינה שוכנת במקום גבוה אלא במקומות הנמוכים, הר סיני הנמיך קומתו והתנהג בענווה אמיתית זכה שעליו תינתן תורת הנצח. מההר למד משה ולימד אותנו יסוד חשוב: הענווה היא ראש פינה לכל המידות והתנאי ההכרחי ללימוד התורה. כמו שכתב הרמב"ם לא תימצא התורה בגסי הרוח. וכפי שכתוב "עקב ענווה יראת ה"'. וכבר חקרו ותמהו בזה מדוע דווקא משה נבחר לקבל תורה בסיני ולא צדיקי עולם שיקדימוהו כמו אדם הראשון נח, אברהם יצחק ויעקב? אלא התירוץ הוא עפ"י הגמרא בחולין (דף פט) גדול הנאמר במשה ואהרון יותר ממה שנאמר באברהם. דאילו באברהם כתיב "ואנוכי עפר ואפר" ואילו במשה ואהרון כתיב "ונחנו מה". ופירושו שעפר ואפר הוא סמל לשפלות אמיתית אבל הוא דבר שיש בו ממשות במציאות. לא כן משה עבד ה' שאמר ונחנו מה כלומר אפס והעדר. כי רק ענוותנותו המיוחדת של משה מסוגלת לזה!

ב. משה קיבל כלומר עשה עצמו כלי קיבול לקבלת התורה. ללמדנו שכל אדם צריך לעשות עצמו כלי הראוי שהתורה תשכון ותשרה בו. וזה יתכן רק ע"י תיקון המידות ומעשיו של האדם. ובהתאם להכנה כך תהה השראת התורה בו. כ"ש "תכין ליבם תקשיב אוזנך". לכן ראוי להיכתב קיבל תורה ולא למד תורה. עיקר ההכנה לקבלת התורה מתחלק לשלושה יסודות עיקריים כפי שפירש אור החיים הקדוש זיע"א בפרשת יתרו על הפסוק "ויסיעו מרפידים ויבואו מדבר סיני". תנאי ראשון: התגברות והתעצמות בעסק התורה. ולא תושג ההשגה הזו אלא שיסיע אדם עצמו מכל דבר שגורם לו רפיון ועצלות חולשה והסחת הדעת מעסק התורה. דבר שני: שפלות וענווה שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל דעתו ומשים עצמו כמדבר. והדבר השלישי: בחבורה ולא בלימוד בפני עצמו וכנגד זה אמר "ויחון שם ישראל" כולם כגוף אחד, כך ילמד אדם בחבורה ובצוותא ויסבירו פנים זה לזה. עכ"ד.

ג. בהקדמה הזו לפרקי אבות בא התנא להשמיענו שגם בדברים שנראים לכאורה כחוקים והנהגות שהשכל מחייבם. כגון: מרבה נכסים מרבה דאגה, או מאן דסאני עלך לחברך לא תעביד וכו', הכול תורה הוא ונכלל בתורה הגדולה והרחבה מיני ים שקיבל משה בהר סיני.

משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע

בא ללמדנו שצריך התלמיד לכופף קומתו ולהיות נכנע ומתבטל כלפי רבו כפי שיהושע נהג כלפי משה רבו. והתנאי הזה הוא בסיס ללימוד התורה. כמו שיהושע בן נון הוא תלמיד מובהק, נער לא ימוש מתוך האוהל, כך צריך כל אדם להתמיד לפני רבו, התמדה הוא הקניין העיקרי בלימוד התורה. כ"ש "אם תעזבני יום יומיים אעזבך", ועוד שפני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, מה הלבנה אין לה אור עצמי אלא החזר אור מהשמש כל שכן תלמיד שלא נמצא לפני רבו – אינו יכול להאיר כלל, והבן.

 

הזקנים היו כלב בן יפונה פנחס בן אלעזר הכהן, בני אלדד ומידד וכל שבעים הזקנים שלא האריכו ימים בגלל, שהתעצלו בהספדו של יהושע בן נון. מעתניאל בן קנז שחידש שלושת אלפים הלכות שהשתכחו בימי אבלו של משה רבינו ע"ה, דרך השופטים לדורותיהם ועד אחרון הזקנים הוא עלי הכהן. תקופתם ארכה כ 360 שנה (משנת 2516 – 2881 לבריאה).

וזקנים לנביאים

משמואל הנביא שהיה שקול כמשה ואהרון שנאמר "משה ואהרון בכוהניו ושמואל בקוראי שמו" (תהילים קז) ועד חגי מלאכי וזכריה, אחרוני הנביאים. בערך 470 שנה (משנת 2881 עד 3350) עד דריוש הפרסי בנה של אסתר המלכה.

ונביאים מסרוה לאנשי הכנסת הגדולה

שבהם נמנו דניאל חנניה מישאל ועזריה ומרדכי. ולמה נקרא שמם כנסת הגדולה? מפני שהחזירו עטרה ליושנה. משה אמר "האל הגדול הגיבור והנורא" בא ירמיה בדורו ואמר נכרים מקרקרים בהיכלו איה נוראותיו? ולא אמר הנורא. דניאל שהיה בדורות שאחרי ירמיה אמר נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו? ולא אמר הגיבור. באו אנשי הכנסת הגדולה בדורם והחזירו העטרה ליושנה. והתקינו לומר בתפילה האל הגדול הגיבור והנורא. שאילולא מוראו של הקב"ה איך יכול עם ישראל להתקיים. כבשה אחת בין שבעים אריות המשחרות לטרף? ראו דניאל וחבריו את עם ישראל נתונים למרמס, עול הגלות מכביד ומעיק על עם ישראל להחליף ולהמיר תורתו באחרת, רבים עומדים עלינו בכל דור להשמידנו ולכלותנו והקב"ה מצילנו מידם, לפיכך עמדו הם אנשי הכנסת הגדולה והכריזו: הן  גבורותיו, הן  נפלאותיו ונוראותיו.

 

 


הם אמרו שלושה דברים: הוו מתונים בדין.

לכאורה קשה: הרי מסכת אבות עוסקת בהקניית מידות טובות ודרך ישרה שידבק בה האדם במצוות שבינו לבין חברו, בבחינת דרך ארץ קדמה לתורה. ואילו אזהרה זו מתייחסת לדיינים ושופטים ולא לכולי עלמא? ונראה לי האביון לתרץ עפ"י רבנו יוסף חיים זיע"א בספרו "עוד יוסף חי" פרשת שופטים על הפסוק "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" (דברים טז, יח) והכוונה היא כי בגוף האדם יש איברים שיש בהם שערים פתוחים, עיניים, אוזניים, פה, וכו' ובהם מתגרה היצר ביותר, ולכן צריך האדם לתת עליהם שופטים ושוטרים. השופט הוא השכל של האדם שנותן הוראות מה לדבר, מה לראות, מה לשמוע וכו' אבל השופט כלומר השכל הישר לא מספיק, צריך מי שיסייע בידו לאכוף את החוק, שהרי ישנם הרבה אנשים שיש להם שכל טוב אבל לא בעיני אלוקים ואדם. לכן צריך גם את השוטר שהוא הירא שמיים של האדם. וע"י שיתוף פעולה הדוק ביניהם אפשר לו לאדם לנצח את יצרו.

אומרים לנו רבותינו הקדושים, אנשי הכנסת הגדולה "הוו מתונים בדין", שיימלך אדם בשכלו וביראת השמיים שלו לפני כל פעולה שעומד לבצע. הטובה היא אם רעה? או כמו שהיה אומר מרן החפץ חיים זיע"א "מה הקב"ה ירוויח מזה??", וזה צריך להיעשות במתינות אומר הרמח"ל זיע"א בפרק ב במסילת ישרים מפני שמתחבולות היצה"ר וערמתו להכביד העבודה בתמידות על ליבות בני האדם עד שלא יישאר להם רווח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאילולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם ודאי שמייד היו מתחילים להנחם ממעשיהם: והרי זו מעין עצת פרעה הרשע שאמר (שמות ה, ט) "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר". עכ"ל. ועל כן הקדים הרב זיע"א בעל מסילת ישרים ואמר בריש הפרק "הנה עניין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובענייניו, כלומר מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא, לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון חס וחלילה, ולא ילך במהלך הרגלו כעיוור באפילה. ע"כ לשונו הטהור.

 

מספרים על הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצוק"ל שהיה רואה שבנו עשה דבר לא טוב היה מכה אותו רק למחרת, שאל הבן את אביו הצדיק אתמול חטאתי והיום אני לוקה? והשיבו אביו שאם אתמול היה מכה אותו מייד לאחר המעשה שעשה היה זה פירוק הכעס והתסכול, אבל היום שהוא לא כועס כבר הוא מכה אותו משום מצוות חינוך. ומשום "חושך שבטו שונא בנו". וכן אמר שלמה המלך "דברי חכמים בנחת נשמעים". (קהלת ט, יז).


פירוש נוסף: הביא הרב יוסף חיים זיע"א בספרו חסדי אבות. הוו מתונים בדין כלומר כשמידת הדין מתוחה על האדם ורואה שייסורים באים עליו אל יכעיס ויטיח דברים כלפי מעלה חלילה, אלא ידום ויהיה מתון ויקווה אל ה', עד שייהפך לו הרעה לטובה, כמאמר התנא רבי עקיבא במסכת יבמות (דף קכא) על כל גל וגל נענית לו בראשי.

והעמידו תלמידים הרבה:

הגמרא בברכות (דף כח) מספרת שלאחר הפעם השלישית שציער רבן גמליאל הנשיא את רבי יהושע החליטו להעבירו מתפקידו לאחר שנבחר רבי אלעזר בן עזריה לרשת את מקומו של רבן גמליאל יתווספו בבית המדרש עוד שלוש מאות ספסלים ופוטר השומר שהציב רבן גמליאל בשערי בית המדרש ומנע מאדם שאין תוכו כברו להיכנס וללמוד [מסתמא ניחן אותו השומר ברוח הקודש...] רבן גמליאל היה ליבו ונקפו. שמא גרם ביטול בית המדרש לציבור הרחב. ולמרות שהראו לו בחלומו כדים לבנים מלאים באפר לומר שכל אלו שנכנסו ללמוד אחר העברתו אין תוכם כברם בכ"ז אומרת הגמרא ולא היא, אמנם רבן גמליאל ביטל תורה מעם ישראל ורק ליישב דעתו ולפייסו הראו לו את אותו חלום ובא ללמדנו שאמנם חשובה האיכות, אבל לא פחות מכך גם הכמות.

וכן הוא אומר בגמרא (ברכות סג) תניא הלל הזקן אומר בשעת המכניסים פזר, בשעת המפזרים כנס, אם ראית דור שהתורה חביבה עליו פזר, שנאמר "יש מפזר ונוסף עוד". ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס שנאמר "עת לעשות לה' הפרו תורתך". ובירושלמי פירש ששניהם עניין אחד הוא: כשהתורה חביבה על התלמידים וצמאים הם לדבר תורה – פזר את דבר ה' מכפר לכפר ומעיר לעיר להשקות את הצאן הקדוש. כי מן הבאר ההיא ישקו כל העדרים ומאידך כשאין דברי תורה חביבים על אותו דור, יש לכנס ולרכז את התורה בישיבות הקדושות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.


ועשו סייג לתורה
 

הפסוק הפסוק אומר "ושמרתם את משמרתי" (ויקרא יח ל) ופרשו חז"ל עשו משמרת למשמרתי ורמז לזה מצינו במעמד הר סיני שם מצווה הקב"ה את משה רבינו ע"ה בשלשת ימי הגבלה "לך אל העם וקידשתם" וסמיך ליה "והגבלת את העם סביב לאמור (שמות יט, י יב) כלומר אדם שרוצה לעלות במעלות התורה והיראה, בבחינת מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו יהודי המבקש להתקדש ולהיטהר בעבודת השם שלו – יגביל את עצמו ויעשה לו סייגים וע"י כך יזכה ל "קדושתו". יקדש ויגביל עצמו גם בדברים המותרים לו כפי שציוותנו התורה בריש פרשת קדושים "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם" (ויקרא יט) כלומר פרושים תהיו. קדשו עצמכם במותר לכם. רש"י פירש במקום: הוו פרושים מן העריות ומן העבירה שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה וכו'.

ואם ישאל השואל מה הטעם שאדם צריך להפריש עצמו גם בדברים המותרים לו, דיינו מצוות עשה ולא תעשה שיש בתורה ועוד מצוות ותקנות של רבנן הקדושים לאלפים ולרבבות. האם לא די בזה? התשובה לשואל היקר, עפ"י הגמרא בקידושין (דף ל ע"ב) אומר הקב"ה בראתי לאדם יצר הרע בראתי לו תורה תבלין. הא למדת שתורה היא תבלין ורפואה ליצר המבקש להוציא את האדם מן העולם, וכמו שתבלין אם מגזימים בו, ממעטים או מרבים יותר מדי – הרי מקדיחים את התבשיל או גורמים לתפלות האוכל, כך התורה הקדושה מדודה ושקולה וכל סטייה ממנה ימין או שמאל גורמת לקלקולים גדולים, הגדר המתחם את השביל העולה להר ה' הם גזירות חז"ל והסייגים שיעשה אדם לעצמו כדי שלא יכשל באיסורים שגופי תורה תלויים בהם.

 

 

 


 

 Leave a Reply

(required)

(required)

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>