תפילת הנערות
פורסם ב- 3 בספטמבר 2010 – 15:52 | מאת א. ל.
הסרט המראה את "תפילת הנערות "ביום בו נעקרו הישובים היהודיים מגוש קטיף ממשיך לרדוף אותי בלילות, לא נותן לי מנוחה, עד כדי כך הוא מסעיר אותי כי אפילו בחלום אני צופה בסרט המופלא הזה.
יש לציין כי הצפייה בסרט הזה מביאה כל צופה אפילו אם ליבו עשוי מאבן להזיל דמעה, להתרגש עד מאוד.
אין אדם שהראיתי לו את הסרט " תפילת הנערות" אשר נשאר אדיש, גם כאלו אשר צידדו בעקירת הישוב היהודי מרצועת עזה.
יש לציין כי הסרט "תפילת הנערות" מעביר את התחושה של הרגע האמיתי, ללא כל פרשנות ודיבור, יוצרו של הסרט אשר צילם אותו בזמן אמיתי ראוי לציון לשבח על הצילום הזה.
להלן הקישור לצפייה המחודשת סרט " תפילת הנערות"
אבינו מלכנו: "תפילת הנערות" בערוץ 2
נכתב על ידי: יצחק טסלר
תיעוד התפילה האחרונה בגוש קטיף לפני הפינוי.
להלן הקישור לצפיה בשיר: אבינו מלכנו
נלקח מאתר: 
מה עושה השופר?
פורסם ב- 3 בספטמבר 2010 – 15:32 | מאת א. ל.
התמונה מויקיפדיה
נכתב על ידי: ניסים ישעיהו
הבעיה היותר חמורה היא, שמאחורי כל כישלון כזה מסתתר השורש הרעיוני, המרידה במלך מלכי המלכים הקב"ה, ואת זה אנחנו אמורים לתקן בקולות השופר של ראש השנה, המכריזים שאנחנו מקבלים עלינו מחדש את ה' למלך.
בשנים האחרונות אימץ לו הח"מ מנהג מוזר, לפיו במהלך חודש אלול הוא מסתובב עם שופר צמוד ומשמיע את קולו (סדר תשר"ת) באזני לקוחותיו, עוד בטרם יפרוק מן הרכב את הצמחים שהזמינו אצלו. בדרך כלל הלקוחות מגיבים בהתלהבות ואפילו מבקשים הדרן מדי פעם. עד כאן זה יכול להישמע כגימיק שיווקי מעניין, אבל לא זה הרעיון. המטרה היא להשמיע את קולו של השופר ליהודים, שאולי זו ההזדמנות היחידה עבורם לשמוע אותו. הרי למרבה הצער, לא כולם מבקרים בקביעות בבית הכנסת. הלקוחות כבר מכירים את המנהג הזה, ובכל עת שמזמינים אצלנו צמחים בחודש אלול, הם מצפים גם לשמוע את השופר, ואנחנו משתדלים שלא לאכזב אותם, למרות שזה עומס לא קל.
כל הנ"ל הוא רק הקדמה לניסיון שנעשה ברשימה זו, להבין את עניינו של השופר, על רקע התגובות שזכיתי לקבל במהלך החודש האחרון משומעים מזדמנים, כגון לקוחות של לקוחותיי. בתגובה הנפוצה ביותר צויינה העובדה שעדיין לא הגיע יום כפור, אז למה תוקעים בשופר? מכאן ניתן ללמוד כי עבור יהודים רבים, התקיעה של מוצאי יום כפור היא היחידה שהם זוכים לשמוע במהלך השנה. נו, הצדקה מלאה להמשיך במנהג שאימצתי לעצמי; שישמעו שופר עוד פעם אחת בשנה. תגובה נפוצה נוספת, התייחסה לפתיחת שערי שמים על ידי התקיעות. היתה גם גברת ששאלה אם הקולות האלו אמורים לגרש את השדים…
כמובן, הסברתי בקצרה שמצוות השופר היא בראש השנה, וכי התקיעות של חודש אלול נועדו להכין אותנו נפשית ורוחנית לדבר האמתי, בראש השנה. התקיעה או התקיעות במוצאי יום כפור הם הסיום של המהלך כולו, אבל צריכים את כל המהלך ולא רק את סיומו. שערי השמים עשויים להפתח, לא כתגובה ישירה לקולו של השופר, אלא כתוצאה מפתיחת הלב שבאה מכוחו של השופר. במלים אחרות, יש בכח קולו של השופר להעיר ולעורר את הלב היהודי. להסיר מעליו את המעטפות (הקליפות) החוצצות בינו לבין יהודי שני ובינו לבין האבא שבשמים. ואז, כשהלב נפתח, עשויה להתגלות פנימיותו שכולה זהב טהור, וכולה רצון אמתי להיטיב עם יהודי שני ולהפיק רצון מה' יתברך. וכאשר לבו של יהודי נפתח, כנ"ל, שערי השמים שוב אינם נעולים בפניו, והכל מכוחו של השופר.
מה שיהודים חשים בשמעם קול שופר, זה את פתיחת שערי השמים, לא את פתיחת לבם. חסר לנו האומץ לעמוד מול פנימיות הלב של עצמנו, לכן מגיבים לקול השופר בקביעה כי נפתחו שערי השמים. חשים כי (תהלים מז) [ו] עָלָה אֱלֹקִים, בִּתְרוּעָה; ה', בְּקוֹל שׁוֹפָר. ולא מודעים לכך שעליה זו היא תוצאה מהתעלות התודעה, מכך שהאלקים עלה בלבם למשמע קול השופר. שפתיחת הלב שנגרמה מכחו של השופר, חשפה אותו לאור האלקי וגילתה את עצם נקודת יהדותו. במלים אחרות, קולו של השופר מרטיט את הלב וחושף מעמקים בלתי מוכרים. קשה לנו עם מעמקים אלו, אז משייכים אותם לשמים, וזה גם די נכון, כנ"ל.
ההסבר הנ"ל עלול להיראות מפוברק משהו, המצאה של הח"מ, אבל הלואי שיכולתי להמציא כאלה הסברים. הדברים מיוסדים על המדרש (ילקוט שמעוני ועוד) העונה לשאלה איך בכלל נוצר המנהג לתקוע בשופר במהלך חודש אלול? הרי התורה מצווה לתקוע בראש השנה ובעוד כמה הזדמנויות, אז מאיפה באו התקיעות של חודש אלול? הנה המדרש בלשונו: עָלָה אֱלֹקִים, בִּתְרוּעָה; בראש חדש אלול עלה משה בהר והעבירו קול שופר במחנה: משה עולה בהר. שלא יתעו עוד בעבורת אלילים. ונתעלה הקב"ה באותו שופר שנאמר עָלָה אֱלֹקִים בִּתְרוּעָה; לכך תקנו חכמים לתקוע בראש חדש אלול בכל שנה ושנה.
בעבר עמדנו על כך שארבעים הימים שמראש חודש אלול ועד יום כפור, הם אותם ימים שבהם שהה משה בהר בפעם השלישית, ובסופם, ביום כפור, ירד עם לוחות הברית השניים. כלקח מן הכשלון בחטא העגל, שנוצר בגלל טעות בחשבון ימי השהיה של משה בהר, הכריזו הפעם בקול שופר על שעת עלייתו של משה, שכולם ידעו ויכוונו את התאריכון ואת השעון. ומה הקשר בין ההכרזה בשופר על עלייתו של משה בהר, לבין עָלָה אֱלֹקִים בִּתְרוּעָה? ובכן, מבחינת השומעים, ההכרזה לא היתה עניין טכני גרידא, אלא עניין מהותי. קולו של השופר הניע אותם להישאר דבקים בה' ולא לפול שוב בחטא העגל. כלומר, הקול העלה אותם אל ה' וכתוצאה מכך, עָלָה אֱלֹקִים, בִּתְרוּעָה.
חשבון נפש, חשבון צדק
השנה, ראש השנה חל בימים חמישי וששי, מה שאומר שלושה ימי שבתון ברצף. בצד הטכני זה די מסובך, אבל אותנו מעניין הצד המהותי; מהו המסר המיוחד של קביעות זו בעבודה הנדרשת מאתנו בימי התשובה. ובכן, מצוות היום בראש השנה היא לשמוע את קולות השופר כסדר שקבעה לנו התורה, ובקולות אלו כאמור, אנחנו מתעלים אל עבר ה' וכתוצאה מכך גם מתקיים עָלָה אֱלֹקִים בִּתְרוּעָה; ה', בְּקוֹל שׁוֹפָר. עליה זו שלנו, עלולה להישאר בפנימיות הנפש בלבד ולא בטוח שתתפוס גם את חיצוניות הנפש, את הגשמיות. לעומת זאת, בשבת, בדרך ממילא אנחנו מתעלים גם בגשמיות, כי זהו יום של עליית כל העולמות למדרגה נעלה יותר. בשבת, גם הגשמיות של יהודי היא רוחניות.
בשבעת ימי השבוע, השבת היא כנגד ספירת המלכות ועל כן היא שבת המלכה. בשמירת השבת מעיד יהודי על עצמו כי הוא מקבל עליו את מלכותו יתברך, אלא שזו קבלה סבילה בדרך כלל. בראש השנה אנחנו ממליכים את ה' עלינו ועל כל העולם, וזהו עניין מרכזי בתקיעות של ראש השנה. זו המלכה פעילה, ועל כן "מצוות היום בשופר". שכן אם את ההתעלות ניתן להשיג גם על ידי תפילה בכוונה נכונה (מי שמצליח לכוון) את ההמלכה בפועל עושים בקולו של השופר. שבת הבאה ברצף אחד עם ראש השנה, נותנת לנו הזדמנות להתעלות שבתית גבוהה באין ערוך יותר משבת רגילה.
השבת הזאת גם מכונה "שבת שובה" על שם ההפטרה המתחילה בפסוק (הושע י"ד): [ב] שׁוּבָה, יִשְׂרָאֵל, עַד, ה' אֱלֹקֶיךָ: כִּי כָשַׁלְתָּ, בַּעֲו ֹנֶךָ. כל שבת זה אותיות 'תשב', עניין התשובה. אלא שמדרגת התשובה בשבת זו, נעלית הרבה יותר מן התשובה של יתר שבתות השנה. גם מכח חלותה בעשרת ימי תשובה וגם מכח סמיכותה המיידית לראש השנה. בנוסף לכך גם קוראים בשבת זו את פרשת הַאֲזִינוּ שעליה אמרו גדולי ישראל כי ראוי לכל אדם שידע אותה על פה. הם גם הוסיפו כי יש בכך סגולה לפרנסה טובה, כך שזה עסק משתלם. ללמוד את השירה הזאת בעל פה ולזכות לפרנסה – עיסקה משתלמת בהחלט. מה מיוחד בפרשה הזאת שכאלה סגולות מייחסים לה?
לתוכנה של הפרשה התייחסנו בעבר כמה פעמים ועדיין אנחנו רחוקים מאד ממיצוי הנושא. לענייננו נציין כי הפרשה מציעה, בין השאר, חשבון נפש אישי ולאומי נוקב ביותר. מפרשה זו לקוח הניב המפורסם [טו] וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שפירושו הפשוט הוא כי ההתרחקות מה' יתברך חלילה, מתרחשת על רקע של מצב כלכלי משופר דוקא, ולכן עלינו להיות זהירים מאד ולבקר את עצמנו שוב ושוב אם לא פנינו לסגוד לעגל הזהב במקום להתשחוות לה' אלוקינו. אבל זהו רק הפשט של הדברים, כי בפנימיות, ההשמנה יכולה להתבטא בהתנפחות האגו, כמו שקרה כמה פעמים במהלך ההיסטוריה וקורה אצלנו בדורות האחרונים, ואז התוצאות עלולות להיות חמורות אפילו יותר מאשר בהשמנה פיזית.
בראש השנה מתחילים עשרת ימי תשובה, וזה אומר חשבון נפש יסודי; ביקורת העבר וקבלת החלטות שיפור לעתיד. אלא שבימי חג אלו, אין אנו מתעסקים בפרטים, בעבירות מסויימות. אם נכשלתי בעברה זו או אחרת, זהו פגם פרטי ומוגבל יחסית. גם בצד התודעתי זה לא נראה חמור כל כך. הבעיה היותר חמורה היא, שמאחורי כל כישלון כזה מסתתר השורש הרעיוני, המרידה במלך מלכי המלכים הקב"ה, וזו הבעיה האמתית. את זה אנחנו אמורים לתקן בקולות השופר של ראש השנה, המכריזים שאנחנו מקבלים עלינו מחדש את ה' למלך. רק לאחר שמשלימים את השלב היסודי הזה, אפשר לגשת לטיפול בפרטים וגם להצליח.
וזה מה שמציעה לנו פרשת האזינו. בזה כוחה הגדול. היא מציעה לנו את ההתבוננות הפרטנית והמדוקדקת בפרטים, בכל הכשלונות שנכשלנו או שעלולים להכשל, ומאפשרת לנו מצד אחד לתקן מה שכבר קילקלנו ומצד שני התחסנות מפני קילקולים עתידיים. לדעת אותה על פה, זה אומר שתוכנה הופך להיות חלק מן הנפש. זה אומר לחיות תוך ביקורת עצמית תמידית ולהזהר עד הקצה האחרון שלא לסטות חלילה מן הדרך שהתווה לנו ה' בתורתו בכלל ובפרשה זו בפרט.
יתן ה' ונצליח במשימה המוטלת עלינו בימים אלו, הרי ה' יתברך נותן לנו את הכוחות הדרושים לעמוד בכך, ונזכה כולנו לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.
תגיות: ניסים ישעיהו, שופר
השופר
פורסם ב- 3 בספטמבר 2010 – 15:19 | מאת א. ל.
התמונה מויקיפדיה
להלן מאמר ממצא בושא השופר
לקריאה יש להכנס לקישור המצורף
מאמר - השופר/מנשה אלישיב
תגיות: שופר
תהליך יצור השופר
פורסם ב- 3 בספטמבר 2010 – 15:08 | מאת א. ל.
להלן כתבה מעניינת על תהליך יצור השופר
יש להכנס לקישור המצורף ולקרא על התהליך
תהליך ייצור השופר ותמונות/מטח
תגיות: יצור השופר, שופר
ברכות השופר
פורסם ב- 3 בספטמבר 2010 – 15:05 | מאת א. ל.
התמונה מויקיפדיה
ברוך אתה … שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה
ברוך אתה … אשר קידשנו במצוותיו וציונו לשמוע קול שופר
תגיות: ברכות השופר
המקורות לתקיעה בשופר
פורסם ב- 3 בספטמבר 2010 – 14:58 | מאת א. ל.
מצגת יפיפיה על כל הנושא של השופר
יש ללחוץ על הקישור ולהכנס למצגת
מקורות לתקיעת השופר ומאה קולות-מצגת/ אילה כהן וגתית לב
תגיות: שיפר
האזנה לקולות השופר
פורסם ב- 3 בספטמבר 2010 – 14:52 | מאת א. ל.
למעוניינים האזין לקולות השופר על שלושת צורות התקיעה: תקיעה,שברים ,תרועה : יש להקיש כאן ולהאזין על פי הבחירה לכל סוג של קולות השופר
משלוח כרטיסי ברכה - מקור המינהג
פורסם ב- 3 בספטמבר 2010 – 14:45 | מאת א. ל.
משלוח כרטיסי ברכה - מקור המינהג
מנהג שליחת ברכת שנה טובה כתובה החל בקרב יהודי גרמניה ואוסטריה במאה ה - 14 בערך על פי הנאמר במסכת ראש השנה.
המינהג קיבל תנופה אדירה בעקבות המצאת גלוית הדואר המסחרית הראשונה בווינה, באוקטובר 1869. אירופה כולה הוצפה בגלויות מצויירות והיהודים השתלבו בתופעה זו. בגרמניה הודפסו גלויות עם תכנים יהודיים שונים: חגי ישראל, תמונות של רבנים, נופי ישובים חדשים ועוד. אולם רוב הגלויות שהודפסו ונשלחו בידי היהודים היו גלויות שנה טובה. אלה היו עם מוטיבים יהודיים כמו: רב זקן תוקע בשופר או עקידת יצחק וגם כאלו ששימשו את האוכלוסיה הלא-יהודית בצבעים לזקים ועיטורי זהב.
אופנה זו כשהתפשטה לפולין זכתה לביקורת מצד "שומרי המסורת" על הגנדרנות.
כרטיסי ברכה תלת מימדיים נפוצו בקרב יהודי אמריקה בתחילת המאה העשרים. כרטיסים אלו - כאלו שניתן לפתוח אותם משולבי "אקורדיוני" נייר, או כאלו עם הבלטות תחרה ותוספות כמו: שער נפתח וכדו'.
כמובן, שבשנים אלו נפוצו גם איגרות ברכה עם סמלי הציונות, היישוב הציוני, דגלי ישראל וכדו'.
ההתפתחות החדשה בשנים האחרונות היא שליחת כרטיסי ברכה בדואר אלקטרוני כקבצים
להלן הקישור לפרסום המקורי: משלוח כרטיסי ברכה - מקור המינהג
נלקח מאתר: 
תגיות: כרטיסי ברכה
איגרת ברכה לראש השנה 2
פורסם ב- 3 בספטמבר 2010 – 14:33 | מאת א. ל.
להלן ריגרת ברכה לראש השנה מוכנה להדפסה
יש להכנס לקישור המצורף ולקבל את באיגרת: ברכה לראש השנה
תגיות: איגרת ברכה, ראש השנה
ברכות לראש השנה להדפסה
פורסם ב- 3 בספטמבר 2010 – 14:27 | מאת א. ל.
להלן ברכות לראש השנה מוכנות להדפסה
יש להקיש כאן ולהכנס לצפיה בברכות ולהדפסתן
תגיות: ברכות לראש השנה
כרטיסי ברכה לראש השנה
פורסם ב- 3 בספטמבר 2010 – 14:21 | מאת א. ל.
להלן אוסף גדול ומדהים של כרטיסי ברכה לראש השנה
לכל המעוניינים יש להכנס לקישור המצורף: כרטיסי ברכה לראש השנה
תגיות: כרטיסי ברכה לראש השנה
גלויות ראש השנה
פורסם ב- 3 בספטמבר 2010 – 14:14 | מאת א. ל.
להלן מספר גלויות ראש השנה
התמונה מאתר כיפה
אם ברצונכם להכנס ולראות את הגלויות יש להכנס כאן לקישור המצורף: גלויות ראש השנה
תגיות: גלויות לראש השנה
פרשת וילך: בחצוצרות וקול שופר
פורסם ב- 3 בספטמבר 2010 – 14:02 | מאת א. ל.
התמונה מויקיפדיה
נכתב על ידי: אורי אופיר
בסוף פרשת וילך אומר משה "הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושטריכם " מהמלה "הקהילו" לומד רש"י שהקהילו ולא תקעו, מכאן שהחצוצרות שעשה משה נגנזו בטרם מותו.
לאור סמיכות הפרשה לראש השנה שעקר מצוותה תקיעת שופר, נדבר על השופר וגם על החצוצרה,שלהם שימוש דומה במשכן ובמקדש.
מקורו של השופר הוא ב ע ק י ד ת י צ ח ק . השופר מזכיר את האיל ,את הניסיון הגדול שהתנסה בו אברהם ועמד בו .
השופר מזכיר את ק ב ל ת ה ת ו ר ה .כפי שמתואר "קול השופר הולך וחזק ". לדברי רש"י זאת בניגוד לקורה אצל אדם. כי אצל האדם ,ככל שמתארך הזמן הקול הולך ודועך.
השופר גם נמצא בעת כיבוש יריחו, חומת יריחו נופלת בעת שנשמע קול השופר כמו שכתוב "ויהי כשמוע העם את קול השופר ותיפול החומה"
על פי האמור בתורה כל שבע שנים מתקיימת שנת שמיטה. כל חמישים שנה שנת יובל. שנת ה י ו ב ל נקראת כך על שם תקיעת השופר (יובל) ביום הכפורים שבתחילת השנה.
במקדש היו שלושה עשר שופרות ובנוסף גם חצוצרות. בשני הכלים האלה השתמשו בעת הקרבת קורבנות וארועים נוספים. כפי שכתוב "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה ' "
לפעמים הדגש היה על החצוצרה ולפעמים על השופר.
בראש השנה שעקר המצווה היא בשופר, החצוצרות שליוו בקולן את השופר קיצרו והשופר האריך.
במועדי ישראל, בראשי חודשים, בעת התמיד כל יום ,בתענית ציבור ובעת מלחמה, עקר המצווה היא בחצוצרות, לכן השופר היה מקצר והחצוצרות האריכו.
השופר מסמל ח ר ו ת . בעניין זה מפורסמת תמונתו של הרב גורן תוקע בשופר בעת שחרור הכותל.
בהקשר אומרים בתפילת שמונה עשרה "תקע בשופר גדול לחרותינו ושא נס לקבץ גלויותינו "
אכן השופר הוא גם סמל ל ק י ב ו ץ ג ל ו י ו ת
בפסוק המדבר על הגאולה חוזר רעיון השופר וקיבוץ גלויות . "ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים מארץ אשור והנידחים מארץ מצרים "
בהקשר לשופר קיימים שלושה סוגים:
קרן של איל, הנחשבת כשופר מהודר .
קרן של בעלי קרן אחרים. הנחשבת כשופר כשר אך לא מהודר
קרן של זהב הנחשבת כשופר פסול
בהקשר לכך ניתן לומר
קרו איל הנחשבת כשופר מהודר מיצג את אלה שעלו לישראל מאהבת ארץ ישראל.
הקרן השניה מקבילה לאלה שבאו לכאן בגלל שבגלות היה רע. זה טוב אבל לא מהודר.
קרן זהב מקבילה לאלה שבאו לכאן רק בגלל הזהב,סיבה פיננסית.זה פסול.
כאשר המצב כאן בארץ לא יציב.תגובת שלושת הקבוצות שכאן היא בהתאם:
אלה שבאו מאהבה נשארים כאן בכל מצב.
אלה שבאו לכאן רק מסיבות פיננסיות, נוטשים במהירות
אלא שבאו בגלל שהיה רע בגלות. עושים שקולי כדאיות.
במלכות בישראל השופר משמש גם ל ה כ ת ר ה.
אצל אבשלום בן דוד נאמר " כשמעכם את קול השופר ואמרתם מלך אבשלום בחברון".
בראש השנה ממליכים את הקב"ה למלך על כל הארץ, לפיכך תוקעים בשופר.
המעניין בשופר הוא דרך ביצוע המצווה.אין מצווה לתקוע בשופר. יש מצווה "לשמוע קול שופר".
בשונה מכל המצוות לא נדרשת כל פעולה מצד מבצע המצווה. הוא יכול להיות פסיבי לחלוטין. ממנו נדרשת רק שמיעה.
לדעת חז"ל תפקיד קול השופר הינו לבלבל את השטן "קרע שטן".
אולי ניתן להסביר זאת בדרך הבאה. שעם ישראל מבצע בדקדקנות ובהידור את המצווה שהינה בגדר חוק "כי חוק לישראל הוא ".
למרות שהיא לא מובנת היא מבוצעת בקפידה רבה. זה מבלבל את המקטרג.
את שערי המקדש פתחו כל יום בשלוש תקיעות.בהקשר לכך אנחנו מקווים שהקב"ה גם כן יפתח את ליבנו, לעובדו בלב שלם.
תקיעת שופר בראש השנה היא "חוק לישראל" .אך לשופר: צורתו וקולו יש טעמים רבים .
השם שופר הוא משורש לשפר. אותיותיו ש פ ר ו "שפרו מעשיכם". קולו מביא להרהור ותיקון.
צ ו ר ת השופר יחודית. בתחילה צר והולך ומתרחב. מתאים לפסוק "מן המייצר קראתי ה' ענני במרחב ה' "
האדם פונה לקב"ה בבקשה.תן לי יכולת לצאת מהכלא של עצמי.
צורתו מכופפת מבטאת הכנעה, מתאימה לאדם הנכנע ומבקש סליחה.
ג ו ו ן ק ו ל ו של השופר כשל זעקת אדם כדברי ישעיהו "קרא בגרון ואל תחשך כשופר הרם קולך " אולי גם בכך יש רעיון לעורר את האדם לתשובה.
בעל הספר "עקידת יצחק " אומר שיש בכוחו של כלי הנגינה כדי ליצור באדם תחושות שונות. כמו שכתוב "והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה' ".
גם לשופר יש יכולת של גרימת תחושה. תחושת חרדה. כדברי הנביא עמוס "אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו "
בעל העקידה מבחין בין הקולות השונים של השופר:
התקיעה מסמלת עוז, התפעלות ושמחה.
בקצה השני, התרועה מסמלת חרדה וצער "ותיבב אם סיסרה "
השברים הם דרך האמצע . בהקשר לדברי "בעל העקיד " אנחנו יודעים שזו הדרך המומלצת בחיים. לא לעליזות יתר ולא לחרדה.
בהתייחס לסוגי הקולות השונים. במישור העובדתי היבש. הקולות השונים האלה אפשרו למשה באמצעות החצוצרות: להתחיל במסע,לכנס את עם ישראל או את ראשי השבטים .
בתפילת ימים נוראים "ונתני תוקף". מדובר על יום הדין . "ובשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע"
בניגוד לשופר הגדול שבעקבותיו צריך להישמע קול גדול.נשמע דווקא קול דממה. אולי יש בכך כדי ללמד על כך שעוצמת הדממה, עוצמת השתיקה, גדולה מעוצמת הרעש .
ק ו ל ו של השופר הוא קול מיוחד השונה מכל הקולות האחרים שביקום,
במעמד הר סיני כתוב "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר"
רש"י מסביר שראו את קול הגבורה שהשמיע את עשרת הדברות, אך לפי פשוטו של מקרא, כפי שנראו הלפידים נראה גם קול השופר.
זו היא מציאות לא טבעית שקרתה בהיסטוריה האנושית רק לגבי קול השופר.
אפשר לראות את השופר בזוית נוספת:
כל התהליכים בימנו מתקדמים בשלושה שלבים:
רוח. הגדרה .מעשה
המעבר בין השלב הרוחני לשלב ההגדרתי הוא קשה יותר( מאשר המעבר שבין ההגדרה למעשה)
הכלי הפשוט ביותר המבצע את השלב הזה הוא השופר.
רוח שנכנסת לתוכו הופכת לקול מוגדר שיש לו השפעה על ההרהור והתשובה .
אכן לשופר תפקיד גדול בעולמנו, אך יש לו גם תפקיד עתידי בעת גאולת ישראל, כדברי הנביא זכריה "ו-ה' אלוקים בשופר יתקע"
תגיות: אורי אופיר, פרשת וילך
פרשת נצבים – וילך : ראה נתתי לפניך היום
פורסם ב- 3 בספטמבר 2010 – 11:51 | מאת א. ל.
נכתב על ידי: הרב שמעון גולן
סיומה של פרשת "נצבים" דומה מאד לתחילתה של פרשת "ראה". בפרשתנו (פרק ל פס' טו-כ) אנו קוראים:
רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע.
אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.
וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם.
הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.
הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.
לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם.
ואילו בפרשת "ראה" (פרק יא מפס' כו ואילך) נאמר:
רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה.
אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם.
וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם.
וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִּים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל.
בשני המקומות מופיע סוג מסוים של בחירה. בפרשתנו הבחירה היא בין הַטּוֹב ובין הָרָע, בין הַחַיִּים ובין הַמָּוֶת, כאשר הביטויים בְּרָכָה וּקְלָלָה מופיעים בהמשך: הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים! ואילו בפרשת "ראה" הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה מופיעים כבר בפתיחה: רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה.
בפרשתנו מופיע שכר וענש; וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם… אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, ואילו בפרשת "ראה" אין התייחסות מפורשת לכך.
אדגיש עוד נקודה משמעותית. הבחירה בפרשת "ראה" היא פתיחה לנאום המצוות הארוך התופס את החלק העיקרי של ספר דברים,ואילו הבחירה בפרשתנו מהווה סיכום לנאום הארוך ולברית שנכרתה בעקבותיו. ראיה לדבר היא שמיד בתום דברים אלו נאמר: וַיֵּלֶךְ משֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, וכבר העירו המפרשים הליכה זו מאין ולאן היתה ולאיזה צורך. לעניננו נראית לי תשובת ספורנו:
"התעורר לזה, כמו: וילך איש מבית לוי, וילך ויעבוד ודומיהם.
וזה שאחר שהשלים עניני כריתת הברית התעורר לנחם את ישראל על מיתתו כדי שלא יערבבו שמחת הברית הראויה להם להורות על היותם מקבלים הברית בשמחה על דרך ישמח ישראל בעושיו כאמרו וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלקיך."
לדבריו, אין מדובר פה בהליכה פיזית ממקום למקום אלא בהתעוררות, לאחר שהשלים עניני כריתת הברית.
בפשטות ניתן לומר שעד עתה דיבר משה אל כלל ישראל המכונסים יחדיו, כפי שקראנו בתחילת פרשת "נצבים":
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל.
טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ.
משנסתיים המעמד הגדול ההוא, התפזר העם לאהליו, וכעת משה הולך אליהם. לפי אבן עזרא הוא "הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת שלא יפחדו וחזק לבם בדברי יהושע". למרות שאנחנו מחברים את שתי הפרשיות, הרי ההבדל רב ועצום.
[השתא דאתינן להכי, וברוח התשובה המרחפת בחלל עולמנו בימים אלו, אביא את אחד מהסבריו של בעל ה"כלי יקר" בענין הליכתו של משה:
"שרצה משה לזרזם על התשובה אשר עיקרה בדברים, כמו שנאמר (הושע יד ג): קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. לכך נאמר: וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל. ומדקאמר אח"כ: ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, אם כן דבור ראשון להיכן אזל? אלא שהוא דבור קשה של מוסר ולכן אמרו אל כל ישראל, לומר כל מי שיש לו להשיב יבא וישיב כמו שפירש רש"י על מה שנאמר (דברים א א): אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. וכן כאן אמר לכולם ענין התשובה התלויה בדברים. ולפי שאין אדם רואה חובה לעצמו לעולם, וכל חוטא ורב מרי לעולם לא ילך הוא אל החכם הרופא לבקש תרופה למחלתו בחלי הנפש, והלואי שישמע בקראו אליו החכם ההולך אליו ומדבר על לבו לפתותו על דבר התשובה, על כן אמר: וילך משה - שהוא הלך מאהל לאהל אל כל אחד מישראל והיה מדבר על לבו את הדברים האלה, היינו עניני התשובה התלויה בדברים."]
על הקשר בין פרשתנו לפרשת "ראה" עומד אברבנאל:
"ענין הפרשה הזאת הוא כענין פרשת ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. כי שם קודם ביאור המצות פירש וביאר להם שבאותה המצות היתה תלויה הברכה לשמוע אותם ומקבלם, ותלויה גם כן הקללה למי שלא ישמע אותם ולא ישמרם, וכמו שפרשתי שם. וכאן מפרש סיום ותשלום ביאור המצות וקיום הברית עליהם. לזה אמר גם כן ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב - כאילו אמר: הראית בעיניך איך במצוות האלה ובברית אשר קיימת עליהם נתתי לפניך ובחירתך את החיים ואת הטוב המיועד בשכר עשייתם, ואת המות אשר יעדתי בעונשם. כי הנה המצוות עצמם הם להשגת החיים והטוב בשמירתם ודרך בו ימצאו המות והרע כאשר לא ישמעו לעשותם, ושני הדרכים האלה הם לפניך."
על פי זה מובן היטב מדוע השכר והענש מופיעים דווקא בפרשתנו, לאחר נאום המצוות וכריתת הברית; הראית בעיניך איך במצוות האלה ובברית אשר קיימת עליהם נתתי לפניך ובחירתך את החיים ואת הטוב המיועד בשכר עשייתם, ואת המות אשר יעדתי בעונשם, ולא בפרשת "ראה".
לעצם החשיבות של הבחירה לפני נאום המצוות ולאחריו, אומר אברבנאל: "הפרשה הזאת תקיים ותעיד על אמיתת הבחירה האנושית שהיא יסוד התורה ופירושה".
וכעין זה גם בדברי רבינו בחיי:
"ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב - מכאן שהרשות נתונה לו לאדם והבחירה בידו לעשות טוב או רע, שאם לא כן לא היה מקום לתורה והיה העונש והשכר בטל."
כך מנסח את הדברים הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ה (הלכות א-ד):
"רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו. הוא שכתוב בתורה: הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע - כלומר הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע…
אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל שהקב"ה גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם או חכם או סכל או רחמן או אכזרי או כילי או שוע וכן שאר כל הדעות ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה…
ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר: ראה נתתי לפניך היום את החיים. וכתיב: ראה אנכי נותן לפניכם היום - כלומר שהרשות בידכם. וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה, בין טובים בין רעים…
אילו הא-ל היה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים או למדע מן המדעות או לדעה מן הדעות או למעשה מן המעשים כמו שבודים מלבם הטפשים הוברי שמים - היאך היה מצוה לנו על ידי הנביאים עשה כך ואל תעשה כך, הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם, והוא מתחילת ברייתו כבר נגזר עליו או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו, ומה מקום היה לכל התורה כולה, ובאי זה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק? השופט כל הארץ לא יעשה משפט!?…
דע שהכל כחפצו יעשה ואף על פי שמעשינו מסורין לנו. כיצד? כשם שהיוצר חפץ להיות האש והרוח עולים למעלה והמים והארץ יורדים למטה והגלגל סובב בעיגול וכן שאר בריות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו, ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך, אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו הא-ל עושה כל שהאדם יכול לעשות. לפיכך דנין אותו לפי מעשין - אם עשה טובה מטיבין לו, ואם עשה רעה מריעין לו. הוא שהנביא אומר: מידכם היתה זאת לכם גם המה בחרו בדרכיהם. ובענין זה אמר שלמה: שמח בחור בילדותך ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט. כלומר דע שיש בידך כח לעשות ועתיד אתה ליתן את הדין."
הבחירה החפשית הניתנת לאדם היא הבסיס לשכר וענש מחד גיסא, שהרי אם האדם היה מחויב מראש לצורת התנהגות מסוימת מה מקום לכל התורה כולה, ובאי זה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק? מאידך גיסא היא גם הבסיס לחזרה בתשובה, כפי שעולה מדברי הרמב"ם שם (פרק ו):
"בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה חוטאים ועושה החוטא חטא שעושה מדעתו וברצונו כמו שהודענו, ראוי להיפרע ממנו, והקב"ה יודע איך יפרע…
במה דברים אמורים? בזמן שלא עשה תשובה. אבל אם עשה תשובה התשובה כתריס לפני הפורענות. וכשם שהאדם חוטא מדעתו וברצונו כך הוא עושה תשובה מדעתו וברצונו.
ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה הוא…
וכענין זה שואלין הצדיקים והנביאים בתפלתם מאת ה' לעזרם על האמת, כמו שאמר דוד: הורני ה' דרכך - כלומר אל ימנעוני חטאי דרך האמת שממנה אדע דרכך ויחוד שמך. וכן זה שאמר: ורוח נדיבה תסמכני - כלומר תניח רוחי לעשות חפצך, ואל יגרמו לי חטאי למונעני מתשובה אלא תהיה הרשות בידי עד שאחזור ואבין ואדע דרך האמת…
ומהו זה שאמר דוד: טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך ידרך ענוים במשפט? זה ששלח נביאים להם מודיעים דרכי ה' ומחזירין אותן בתשובה. ועוד שנתן בהם כח ללמוד ולהבין שמידה זו בכל אדם, שכל זמן שהוא נמשך בדרכי החכמה והצדק מתאוה להן ורודף אותם, והוא מה שאמרו רז"ל: בא לטהר מסייעין אותו - כלומר ימצא עצמו נעזר על הדבר."
ועל כן פותח הרמב"ם את פרק ז של הלכות תשובה בקביעה:
"הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שבארנו ישתדל אדם לעשות תשובה ולהתודות בפיו מחטאיו ולנעור כפיו מחטאיו כדי שימות והוא בעל תשובה ויזכה לחיי העולם הבא."
אלא שבפרשתנו, מיד לאחר הצגת הבחירה החפשית, נאמר: הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, ורש"י על אתר (בפרושו השני) הביא את דרשת חז"ל:
"העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ. אמר להם הקב"ה לישראל: הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם. שמא שינו את מידתם? שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם כענין שנאמר וזרח השמש ובא השמש? הסתכלו בארץ שבראתי לשמש אתכם. שמא שינתה מידתה? שמא זרעתם אותה ולא צמחה או שמא זרעתם חטים והעלתה שעורים? ומה אֵלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד, אם זוכין אין מקבלין שכר ואם חוטאין אין מקבלין פורענות - לא שינו את מידתם, אתם שאם זכיתם תקבלו שכר ואם חטאתם תקבלו פורענות - על אחת כמה וכמה?"
הדברים תמוהים לכאורה. הלא השמים והארץ אינם בעלי בחירה, ולכן אין הם "משנים את מידתם" וגם אינם מקבלים שכר. אולם האדם שהוא בעל בחירה, יכול לשנות את מידתו, ומתוך כך אם זכיתם תקבלו שכר ואם חטאתם תקבלו פורענות, אולם מה מקור ההשוואה והקל וחומר?
אמנם, לכאורה מצינו, על פי דרשת חז"ל, מקרה שהאדמה עשתה מעשה מתוך בחירה, ואף נענשה על כך. כך קראנו בסיפור בריאת העולם (בראשית פרק א פס' יא-יב):
וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן.
וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹקִים כִּי טוֹב.
ומפרש רש"י על אתר:
"עץ פרי - שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ עץ עושה פרי ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עוונו נפקדה גם היא על עוונה ונתקללה."
אמנם המהר"ל ב"גור אריה" שם מפרש:
"אין הפירוש שהאדמה עברה במזיד על ציווי הקב"ה, שאין יצר הרע בה שתהא עוברת על ציווי הקב"ה, אבל כי הארץ הזאת שינוי יש לה, שהיא בלבד נחשבת מן התחתונים, כי השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם (תהלים קטו, טז). יורה בזה כי שינוי יש בין הארץ ובין השמים, כי השמים הם מן העליונים, והארץ מן התחתונים, ובעבור חסרונה היא מחסרת מן השלמות תמיד."
דומה שמשמעות דברי המהר"ל על הארץ שבעבור חסרונה היא מחסרת מן השלמות תמיד היא שזו מהותה של הארץ, שמכיון שהיא מן התחתונים, אין היא מסוגלת לשלמות. יתכן שזו העדות הרמוזה בשמים ובארץ. אמנם הרמב"ן בפרשת "האזינו" קובע ש"אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה… השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין", אולם הרמב"ם דרך אחרת עימו, כפי שהוא פוסק בהלכות תשובה פרק ז (הלכה ה): "כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה", היינו: התשובה היא כן תנאי בגאולה, ואם כן יתכן, באופן תאורטי, שלא תהיה גאולה, שכן התשובה תלויה בבחירה החפשית, ויתכן שישראל לא יעשו תשובה! אלא שתוך כדי דיבור מוסיף הרמב"ם: "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלקיך… ". במילים אחרות: כשם שמהותה של הארץ היא קבועה בחסרונה, כך מהותם של ישראל, על אף הבחירה החפשית, היא לעשות הישר והטוב, וזו המשמעות של הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ.
ללומדים ולמעיינים ולכל בית ישראל
שנת תשובה וגאולה, כתיבה וחתימה טובה.
הוקדש על ידי ר' אברהם בן אריה
לעילוי נשמת אימו
אסתריה בת מזל בן ארויה
נפטרה בכ"ט באלול תש"נ
ת.נ.צ.ב.ה.
הלימוד לעילוי נשמת צורית מרים ירון שנקטפה בדמי ימיה, בליל ג' בשבט תשס"ח
קבלת דפי פרשת שבוע בדואר אלקטרוני: irdavid@zahav.net.il
הערות, תגובות ותרומות ניתן להפנות לרב שמעון גולן, ת.ד. 2119 אפרת, טל' 02/9931950
תגיות: פרשת נצבים וילך, שצעון גולן
פרשת ניצבים – ראש השנה ויום כיפור
פורסם ב- 3 בספטמבר 2010 – 11:28 | מאת א. ל.
במסכת ראש השנה דף ט"ז ע"ב כתוב: "אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן, שלושה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין – נכתבים ונחתמין לאלתר לחיים. רשעים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים – תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכיפורים. זכו – נכתבים לחיים, לא זכו – נכתבים למיתה".
ברמב"ם בהלכות תשובה פרק ג' הלכה ג' כתוב: "
בכל שנה ושנה שוקלין עוונות כל אחד ואחד מבאי עולם עם זכויותיו, ביום טוב של ראש השנה. מי שנמצא צדיק – נחתם לחיים, ומי שנמצא רשע – נחתם למיתה, והבינוני תולין אותו עד יום הכיפורים. אם עשה תשובה, נחתם לחיים ואם לאו, נחתם למיתה".
מעבר לשאלות של מה זה בדיוק בינוניים, ולמה נוקט הרמב"ם דווקא במושגים של זכויות ועוונות ומה ההבדל בינם ובין מצוות וחטאים, ואיך זה שלא קורה המצב בו מיד לאחר יום הכיפורים כל הרשעים, וכל הבינוניים שלא זכו - מתים, קיימת לכאורה סתירה בין שני המקורות הקודמים, ובין התפילה הידועה שהיא מהתפילות המרכזיות של ראש השנה ויום הכיפורים – תפילת "נתנה תוקף".
בתפילת "נתנה תוקף" אנו אומרים: "
בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון, כמה יעברון וכמה יבראון, מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו…" ונשאלת השאלה למי הכוונה, מיהם אלו שבראש השנה - נכתב גזר דינם, וביום הכיפורים – נחתם גזר דינם. הרי למדנו מקודם שצדיקים ורשעים בראש השנה - נכתב ונחתם גזר דינם, ואילו הבינוניים – בראש השנה לא קורה דבר, ורק ביום הכיפורים אם זכו נכתבים לחיים, ואם לא זכו נכתבים למיתה.
תמיהה נוספת קיימת מתפילת העמידה של עשרת ימי תשובה. כתוב בשולחן ערוך אורח חיים סימן קי"ב, שאסור לאדם לשאול לצרכיו הפרטיים בשלושת הברכות הראשונות ובשלושת הברכות האחרונות, והדגש הוא על צרכיו הפרטיים, אבל לצרכיי ציבור – מותר. מסביר המשנה ברורה במקום, שלצרכיי ציבור מותר מאחר שזה מעין שבח וכבוד לקב"ה שרבים צריכים לו.
מכאן נשאלת השאלה כיצד למרות הכל, מותר לנו להוסיף בקשות שונות לברכות ראשונות ולברכות האחרונות בעשרת ימי תשובה?
הרב שמחה קוק רבה של רחובות, מתרץ שתי קושיות אלו כך: המדובר פה בשתי מערכות חיים שונות – מערכת חיי העולם הזה ומערכת חיי העולם הבא. במסכת ראש השנה וברמב"ם מדובר על חיי העולם הבא, ואז בראש השנה הצדיקים נכתבים לאלתר לחיים, והרשעים נכתבים לאלתר למיתה, והבינוניים תלויים ועומדים עד ליום הכיפורים.
בתפילת "נתנה תוקף" לעומת זאת, אנו מתפללים על חיי העולם הזה, ואז: "
בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון … מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו…, מי ישפל ומי ירום".
מאחר שאנו לא יודעים מה מעמדנו, אזי אנו מבקשים כבר בברכה הראשונה בתפילת העמידה "
זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלוהים חיים", ובברכה השניה "מי כמוך אב הרחמים, זוכר יצוריו לחיים ברחמים", והכוונה בשתי הברכות האלו היא לחיי העולם הבא, ולא לחיי העולם הזה, ולכן זה מותר.
בברכות האחרונות של תפילת עמידה, אנו מוסיפים בקשות, שאמנם קשורות לחיי העולם הזה, שזה לכאורה אסור, אך אנו מבקשים ומתכוונים בהם עבורנו ועבור כל הציבור ולכן זה מותר. אנו מוסיפים "
וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך". ובהמשך אנו מוסיפים, "בספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה וגזרות טובות ישועות ונחמות נזכר ונכתב לפניך, אנחנו וכל עמך בית ישראל לחיים טובים ולשלום". רק כאשר אנו מתפללים, מתכוונים וחושבים לא רק על עצמנו, אלא גם על כל הציבור, רק אז מותר לומר תוספות אלו בברכות האחרונות בתפילת העמידה.
יהי רצון שנזכה כולנו לחיים טובים, הן לחיי העולם הזה, והן לחיי העולם הבא, ברכה ושלום, גזרות טובות ישועות ונחמות, אנחנו, וכל בית ישראל ונאמר אמן.
פרשת וילך - "וילך משה…"
פרשת השבוע פרשת וילך, מתחילה בפסוק "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל". ונשאלת כמובן השאלה: לאן הלך משה, ולשם מה?
בעל הטורים לומד מסמיכות הפרשיות של ניצבים וילך, שמשה הלך לאבות האומה – אברהם יצחק ויעקב, להגיד להם שהקב"ה קיים את שבועתו והכניס את ישראל לארץ המובטחת. שנאמר בפסוק האחרון של פרשת ניצבים אותה קראנו בשבת שעברה: "
לאהבה את ה' אלוקיך, לשמוע בקולו ולדבקה בו, כי הוא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה' אלוקיך לאבותיך, לאברהם ליצחק וליעקב, לתת להם". ועתה מיד מתחילה פרשתינו במילים "וילך משה…".
האבן עזרא, החזקוני והספורנו מפרשים כל אחד בדרכו, שמשה הלך לשבטים והודיעם שהוא הולך למות, וכדי שלא יפחדו חיזק ליבם אודות יהושע כפי שנאמר בהמשך הפרשה בפסוקים ז'-ח': "
ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל, חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם, ואתה תנחילנה אותם. וה' הוא ההולך לפניך הוא יהיה עימך לא ירפך ולא יעזבך, לא תירא ולא תחת".
הרב זוין זצ"ל נותן הסבר על דרך המוסר, המתאים מאין כמוהו לשבת זו – שבת שובה, ולתקופה בה אנו נמצאים, בין כסה לעשור. יש מעלה בהליכה שאין בעמידה ולהפך. הדבר תלוי כמובן לאן האדם הולך. אם האדם הולך למחוז חפצו, אזי ככול שהוא הולך יותר הוא מתקדם יותר, ואז בהחלט ההילוך, עדיף על העמידה. מצד שני, אם האדם הולך בכיוון הלא נכון, וכל שכן בכיוון הפוך ונגדי, הרי שהוא תועה בדרך, וככול שהוא הולך יותר הוא תועה יותר. במקרה זה ראשית תיקונו זה לעמוד, לבחון מחדש את דרכו, וללכת בדרך הנכונה.
האדם צריך לשאוף לעלות מעלה-מעלה, ואין קץ לעליות כאשר הוא הולך מחיל אל חיל, בדרך התורה והמצוות. אך אם הוא מעוות את הישר, וככול שהוא הולך יותר, הוא הולך מדחי אל דחי ותועה יותר, אזי ראשית תיקונו של האדם - לעמוד. לא לתעות הלאה, לעשות חשבון נפש, ולשוב לדרך הנכונה שהיא דרך התורה והמצוות.
משה רבנו, אומר הרב זוין, שהוא השיא של קדושת ישראל, בהגיעו לסוף ימיו, כפי שכתוב מיד בהמשך – "
בן מאה ועשרים שנה אנכי היום…", עליו העידה התורה "וילך משה…" שכל ימיו היה משה מהלך מחיל אל חיל, עליה אחר עליה, ולא הוצרך אף פעם לעמוד, וכך הוא הגיע למדרגות הגבוהות ביותר, ודיבר עם הקב"ה פנים אל פנים.
יהי רצון שנזכה כולנו לעלות מעלה מעלה במדרגות התורה והמעשים הטובים, וכך נזכה לגאולה שלמה בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן.
פרשת וילך - יום כפורים יום שמחה
בעוד ימים אחדים ניכנס ליום הגדול – יום הכיפורים. במשנה במסכת תענית (דף כ"ו ע"ב) נאמר: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לה… ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים … ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תיתן עינך בנוי, תן עינך במשפחה, שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל …"
מכאן אנו רואים שבימים ההם, יום כיפורים היה יום של חגיגות, ריקודים ומחולות בכרמים, ויום של שידוכים, והדבר כמובן תמוה ביותר. הרי יום הכיפורים הוא יום שבו הקב"ה שופט את כל העולם: "
מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי בחרב ומי בחיה…" ובקיצור – "ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום…". יום הכיפורים הוא יום של תשובה, יום של כובד ראש, יום שבו שורה אימת הדין על כולם, יום של חשבון נפש. זהו היום הרציני ביותר במשך השנה, ולא מסתדר לנו התיאור של יום הכיפורים במשנה במסכת תענית.
אלא באמת יום הכיפורים שהוא יום כפרת עוונות - כמו שנאמר: "
כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא ט"ז ל') - הוא יום של שמחה גדולה, ואסמכתאות רבות לכך, ונמנה את חלקן.
נחלקו חכמים בדין כפרת יום הכיפורים. כתוב במסכת יומא (דף פ"ה ע"ב) – "
רבי אומר: יום הכיפורים מכפר גם בלי תשובה – עיצומו של יום מכפר. וחכמים אומרים: יום הכיפורים מכפר רק לשבים בתשובה ואינו מכפר לשאינם שבים. רבי אומר שיום הכיפורים מכפר אפילו למי שאינו מקיים את מצוות היום, אפילו מי שאוכל ביום הכיפורים, ועושה בו מלאכה, ואינו מקדש את היום, אף על פי כן, יום הכיפורים מכפר לו על עוונותיו, ואפילו על עבירות של חילול יום הכיפורים בעצמו".
מדברי רבי ניתן להסיק כפי שמופיע במסכת שבועות (דף י"ג ע"א): "
יש ליום הכיפורים כוח כפרה עצמי, והוא מכפר גם לשאינם שבים".
בירושלמי בסוף מסכת יומא נאמר עוד יותר – "
אם אדם אומר שאינו רוצה שיום הכיפורים יכפר לו, או שאינו מאמין שיום הכיפורים מכפר, בכל זאת יום הכיפורים מכפר. זהו רצונו של הקב"ה לכפר לכולם גם לשאינם שבים בתשובה, גם לאלו שאינם שומרים על יום הכיפורים, ואפילו לאלה שאינם רוצים שיום הכיפורים יכפר להם. לכולם הקב"ה מכפר".
אמנם גם לדעת רבי, יש שלושה מקרים היוצאים מן הכלל שעליהם אין יום הכיפורים מכפר אלא אם כן חזרו בתשובה: הפורק עול – הכופר בה', המגלה פנים בתורה שלא כהלכה - הדורש דברי דופי ומבזה את התורה, והמפר ברית מילה, אך כל השאר – הכל מתכפר להם.
חכמים אומנם חולקים על רבי ואומרים שבלי תשובה אין יום הכיפורים מכפר אבל גם לדעתם תשובה לבד לא תמיד מספקת, ויש עבירות שרק תשובה ויום הכיפורים ביחד מכפרים. אמנם באיסורי כרת ובעבירות שעונשן מיתת בית דין צריך גם ייסורים בנוסף לתשובה וליום הכיפורים, וכאשר נעשה חילול שם שמים אז כל אלא בלבד לא מספיקים ורק המוות מכפר, אבל בסך הכול גם לדעת חכמים משקלו של יום הכיפורים הוא רב ביותר.
עתה מובן מדוע יום הכיפורים הוא יום של שמחה שבו אנו יכולים להיטהר מכל העוונות. יום הכיפורים הוא יום גדול, יום של סליחה ומחילה, יום של התפייסות. הקב"ה קבע יום זה ליום מחילת עוונות, יום חנינה לעמו ישראל, והקב"ה רוצה בכך כפי שנדרש במסכת יומא מהפסוק בירמיהו: "
מקווה ישראל ה' – מה מקווה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל". החנינה מובטחת שכן הקב"ה רוצה למחול את עוונות עמו, ולכן זהו יום טוב גדול ושמח.
נשאלת השאלה, אם כך מובן מדוע נהגו בנות ישראל לחולל ולשמוח, אז מדוע הפך יום הכיפורים במשך השנים ליום שבו היראה מרובה בו מן השמחה?
אלא אומר הרב זלמן ברוך מלמד, שהדבר נוצר בגלל אורך הגלות וצרותיה הנוראות והמתמשכות. כך גם כל הקללות המופיעות בפרשת כי-תבוא אותה קראנו לאחרונה, באו עלינו. עברנו שנים רבות של הסתר-פנים, וכל הצרות האלו הם שדכדכו את הנפש וכבשו את השמחה של יום הכיפורים. אבל לעתיד לבוא, כשבע"ה נשוב לבית המקדש במהרה בימינו, ונגאל גאולה שלמה, יחזור יום הכיפורים להיות ליום שמחה שאין כמוהו, כפי שהיה בימים עברו.
בספר חיים טובים, ברכה ושלום, פרנסה טובה וגזירות טובות ישועות ונחמות, ניזכר ונכתב ונחתם לפניך אנחנו וכל עמך בית ישראל לחיים טובים ולשלום.
באדיבות בית הכנסת "יבנה"רעננה
תגיות: יום הכיפורים, פרשת ניצבים, ראש השנה
ערב ראש השנה
פורסם ב- 3 בספטמבר 2010 – 9:34 | מאת א. ל.
הטור (או"ח סי' תקפא) מביא בשם המדרש
תנחומא עה"פ ולקחתם לכם ביום הראשון, וכי ראשון
הוא והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עוונות, משל
למדינה שחייבת מס למלך ולא נתנו לו, בא אליה בחיל
לגבותו, כשנתקרב אליה בעשרה פרסאות יצאו גדולי
המדינה לקראתו ואמרו לו אין לנו מה ליתן לך, הניח
להם שליש, כיון שנתקרב יותר יצאו בינוני העיר
לקראתו הניח להם שליש השני, כשנתקרב יותר יצאו
כל בני העיר לקראתו והניח להם הכל, כך המלך זה
הקב"ה, בני המדינה אלו ישראל שמסגלים עוונות כל
השנה, ערב ראש השנה הגדולים מתענין ומוותר להם
שליש עוונותיהם, בי' ימים בינוניים מתענין ומוותר
להם ב' שלישים, ביום הכיפורים הכל מתענין ומוותר
להם הכל, ע"כ לשון הטור בשם מדרש תנחומא.
והקשה הט"ז במה שאמר המדרש בי' ימים
הבינוניים מתענין ומוותר להם ב' שלישים והלא אינו
מוותר לבינוניים רק שליש אחד, דשליש הראשון כבר
וויתר מערב ראש השנה. ויש לתרץ בדרך פשוט דהא
לענין עוונות הולכים לעולם אחר הרוב, וא"כ אף
שמחל בערב ראש השנה שליש הראשון מכל מקום הא
יש עוד שני שלישים עוונות, וא"כ אינו מועיל המחילה,
ורק בי' ימים כשמחל עוד שליש וכבר נמחלו שני
שלישים אז נמחל השליש הראשון ביחד עם השני.
והענין במה שמחלק המדרש העוונות לשלושה
חלקים, כי בכל חטא יש שלושה חלקים, מחשבה דיבור
ומעשה, והענין שהשליש הראשון נמחל בערב ראש
השנה, כי ראש השנה יום הרת עולם וקודם הבריאה
עלה במחשבה, ולכן אז ימי תיקון המחשבה, לכן
נקראים הימים קודם ראש השנה ימי רצון, שאז
מתקנים הרצון והמחשבה, ואח"כ בראש השנה ע"י
קול שופר מתקנים הדיבור בכל עשרת ימי תשובה,
וביום הכיפורים ע"י ענוי הגוף שמתענים אנו מתקנים
המעשה שהוא ענין גופני וזה השליש האחרון והכל
נמחל.
וזה ענין המשל שמביא המדרש שבערב ראש
השנה הגדולים יוצאים לקראת המלך ואומרים אין לנו
כלום, הגדולים נקראים הרהורי תשובה במחשבה,
שבמחשבה מכיר האדם בראשונה לדעת שאין לנו
כלום במה שיקדם פני מלך מלכי המלכים, וכדלים
וכרשים באנו לפניך, והרהור תשובה הוא מבחינת בת
קול שקוראים משמים שובו בנים שובבים כמו שכתב
הבעש"ט ז"ל.
ובי' ימים הבינונים יוצאים, הם הכוחות
האמצעים והוא כלי הדיבור הממוצעים בין המחשבה
והמעשה, שאז נאמר דרשו ה' בהמצאו אימתי בי'
ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, והדרישה הוא
בפה בתפילה ותחנונים. וא"כ עד יום כיפור כבר נתקן
ב' חלקים.
וביום הכיפורים נתקן גם חלק הגוף, שגם הגוף
הגשמי נהפך אז להיות רוחני ממש כמלאכי מעלה.
ואף שכבר נמחלו ב' שלישים קודם יום הכיפורים וא"כ
הרוב כבר נמחל ולמה צריך מחילה ביום הכיפורים. אך
דהביטול ברוב הוא רק לגבי דידן דביטול הוא מחמת
שאינו ניכר כבר הדבר שנתבטל, אבל לגבי הקב"ה לא
ש/ייך ביטול, כי לפניו הכל גלוי ואין שייך ביטול, וזה
לפני ה' תטהרו, שלפניו יתברך צריך להיטהר מכל
וכל.
(כ"ק מרן אדמו"ר רבי מאיר יחיאל הלוי זצוק"ל –
מאיר עיני חכמים)
נשלח לאתר "תורה" באדיבות :
המכון להוצאת תורת רבוה"ק מאסטראווצא
רח' הרבי מנדבורנא 20/6 , ביתר עילית 90500
לתגובות, הערות, הארות, תרומות, הנצחות ושאר פרטים,
ניתן ליצור קשר בטל': 02-580-3479 , פקס: 02-572-5922
. או בפלא': 052-764-6601
U.S.A office: 1718-854-0700
Ostrovtza@gmail.com
תגיות: ראש השנה
פרשת נצבים: אתם נצבים היום כולכם וגו' (כט, ט)-פרפראות
פורסם ב- 3 בספטמבר 2010 – 9:31 | מאת א. ל.
. איתא במדרש תנחומא בפרשה זו (אות א) למה נסמכה פרשה
זו לפרשת קללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות
חסר שתים שנאמרו בפרשה זו חוץ מארבעים ותשע
שנאמרו בתורת כהנים, מיד הוריקו פניהם ואמרו מי
יכול לעמוד באלו, מיד קרא אותן משה והיה מפייסן
וכו' לכך נאמר אתם נצבים, עיי"ש. וקשה, למה אמר
המדרש מאה קללות חסר שתים ולא אמר צ"ח קללות,
ועוד קשה הלא באמת הם מאה קללות.
ונראה לפרש המדרש דצ"ח קללות כתובים
בהדיא בקרא מה הם, וממילא אפשר לבקש רפואה
להם, כי לכל מכה ברא הקב"ה רפואה, אבל השתים
היתירות הם מה שאמר הכתוב, גם כל חולי וכל מחלה
וגו' (דברים כח, סא), ולא פירש מה המה, וזהו כוונת
המדרש לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים,
פירוש שאלו צ"ח קללות מפורשים אבל השתים אינם
ידועים מה המה, וא"כ אי אפשר לבקש עליהם רפואה,
מיד הוריקו פניהם עד שקרא להם משה ופייסם ודו"ק.
(כ"ק מרן אדמו"ר רבי מאיר יחיאל הלוי זצוק"ל –
מאיר עיני חכמים)
הפרשה התקבלה באדיבות :
המכון להוצאת תורת רבוה"ק מאסטראווצא
רח' הרבי מנדבורנא 20/6 , ביתר עילית 90500
לתגובות, הערות, הארות, תרומות, הנצחות ושאר פרטים,
ניתן ליצור קשר בטל': 02-580-3479 , פקס: 02-572-5922
. או בפלא': 052-764-6601
U.S.A office: 1718-854-0700
Ostrovtza@gmail.com : או בדו"אל
תגיות: פרשת נצבים
פרשת נצבים
פורסם ב- 3 בספטמבר 2010 – 9:29 | מאת א. ל.
מאמרי אורייתא
אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם
ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל
טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך
עד שואב מימיך (כט, ט-י). ונראה לפרש דהנה ידוע
כי כלל כל הנבראים הוא ד' מינים דומם צומח חי
מדבר. והנה בפשטות אמרינן דבהמות נקראים חי
והאדם נקרא מדבר, אבל באמת נראה דלא כל מין
אדם נקרא מדבר, דהדיבור הפשוט שיש באדם אינו
עדיף מצעקות הבהמות וציפצוף העופות, כי גם אצלם
יש דיבור, אמנם נקרא האדם מדבר ע"י הדיבור
בתורה ובתפילה שמדבר בדעת והשכל, וכח זה נמשך
לאדם ע"י הנשמה וכדאיתא בתרגום אונקלוס עה"פ
ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה (בראשית
ב, ז) והות באדם לרוח ממללא, מבואר מזה דהדיבור
הוא ע"י נשמת רוח חיים, נמצא דבאדם עצמו יש
בחינת חי ובחינת מדבר. ובאמת יש לומר דבאדם
נכלל כל ארבעת הבחינות, כי אם האדם אינו טוב אז
נפסק ממנו גם כן החיות וכדכתיב ונכרתה הנפש
ההיא (דברים יז, יד) ופירשו המפרשים דנפסק ממנו
החיות דקדושה וממילא אז אינו אפילו בבחינת חי רק
בחינת צומח ודומם.
והנה מבואר בזוה"ק פרשת חיי שרה (קכד:)
שהגוף אצל הנשמה כאשה אצל הזכר, וזהו ביאור
הכתוב אתם נצבים היום כולכם וגו' וחזר הכתוב וחשב
כל אחד לפי מדרגתו ראשיכם וגו' כל איש ישראל,
והיינו האנשים שיש להם בחינת נשמה והם נקראים
מדבר, וזה נרמז בתיבות כל איש ישראל, דמבואר
בספרים הקדושים דהנשמות הם מאותיות התורה
הקדושה וישראל ר"ת יש ששים ריבוא אותיות לתורה
ולכן הוי מספר ישראל ששים ריבוא, ואח"כ אמר
הכתוב טפכם, הם הקטנים שאינם בני דעת, וכן נשיכם
הם בחינת אשה שאין להם נשמה והם רק בחינת חי,
וגרך גם כן אין לו נשמה דאינו בחשבון של ששים
ריבוא דכולם הם בבחינת חי, ואח"כ אמר הכתוב
מחוטב עציך עד שואב מימיך דהם מרמזים על אנשים
שאינם אפילו בבחינת חי רק בבחינת צומח כעץ
ובחינת דומם כמים.
ובזה מובן מה שפירש"י הכא מחוטב עציך
מלמד שבאו כנענים להתגייר בימי משה כדרך שבאו
גבעונים בימי יהושע וכו' ונתנם משה חוטבי עצים
ושואבי מים. דהנה תמוה מאוד איך קיבל אותם משה
להתגייר, הלא כתיב לא תחיה כל נשמה (דברים כ, טז)
דבשלמא בימי יהושע הם באו בערמה ונשבעו שהם
מאומה רחוקה לפיכך יהושע קיבל אותם, אבל במשה
רבינו קשה.
אמנם לדברינו נכון, דמה שהתורה כתבה לא
תחיה כל נשמה, היינו שלא יהיה נמשך להם לא
בחינת נשמה ולא בחינת חי, וזהו פירוש הפסוק לא
תחיה כל נשמה, אבל בחינת צומח ודומם שפיר יכול
להמשיך להם, ולכן שפיר הכניסם משה לקדושה במה
שהיה יכול ונתנם חוטבי עצים ושואבי מים, היינו
שהמשיך להם בחינות עץ ומים דהיינו צומח ודומם,
ובזה הם גרועים משאר גרים, וזהו ביאור הפסוק
מחוטב עציך עד שואב מימך, דידוע דבזמן שהיה בית
המקדש קיים היה עיקר ההשפעה לישראל וע"י ישראל
היה שפע הולך גם כן להאומות, ממילא נמצא דגם
הבחינות צומח ודומם לא היו להאומות רק ע"י ישראל,
ולכן אמר הכתוב חוטב עציך דייקא העצים שלך
ושואב מימך המים שלך, דנמשך להם בחינות צומח
ודומם מעץ ומים של ישראל, כי אי אפשר לדבק מין
בשאינו מינו ולכן כל אחד לפי בחינתו היה יונק
הבחינה הזאת מישראל והבן בכל זאת.
(כ"ק מרן אדמו"ר רבי מאיר יחיאל הלוי זצוק"ל –
מאיר עיני חכמים)
הפרשה התקבלה באדיבות :
המכון להוצאת תורת רבוה"ק מאסטראווצא
רח' הרבי מנדבורנא 20/6 , ביתר עילית 90500
לתגובות, הערות, הארות, תרומות, הנצחות ושאר פרטים,
ניתן ליצור קשר בטל': 02-580-3479 , פקס: 02-572-5922
. או בפלא': 052-764-6601
U.S.A office: 1718-854-0700
Ostrovtza@gmail.com : או בדו"אל
תגיות: אורייתא, פרשת נצבים
פרשיות ניצבים-וילך - "לא נפלאת היא ממך"
פורסם ב- 3 בספטמבר 2010 – 9:24 | מאת א. ל.
ה"בעל שם טוב" על הפרשה
תמונת בית הכנסת של הבעל שם טוב מלפני שנת 1915
התמונ מויקיפדיה
נכתב על ידי: ר' דניאל סרי-לוי
"מאחר שהשער אל החוק פתוח כתמיד, ושומר הסף זז הצידה, האיש מתכופף כדי להציץ דרך השער פנימה. השומר רואה זאת, והוא צוחק ואומר: 'אם זה מושך אותך כל כך - נסה להיכנס בכל זאת, למרות האיסור שלי. אבל שים לב: אני חזק מאוד, ואני רק אחרון השומרים. ובין אולם לאולם עומדים שומרי סף שכל אחד מהם חזק מחבירו, וכבר השומר השלישי - מראהו קשה מנשוא אף לי!'…". ("לפני החוק" מתוך: "המשפט", פרנץ אמשל קפקא)
"והסתרתי פני מהם… ומצאוהו רעות רבות וצרות" - "והוא לכאורה תמיהה גדולה: האיך אפשר שהקדוש ברוך הוא יסתיר פניו מישראל חלילה, ואיך יהיה להם חיוּת ותקופה ח"ו, כי זה כל חיותם? אך דהנה המשל הוא למלך שעשה כמה מחיצות באחיזת עיניים לפני היכלו, שלא יוכלו לכנוס אליו, ונסתתר שם, ועשה חומות ואש ונהרות…" (דגל מחנה אפרים, וילך)
"… וגם חילות רבים מבוהלים, וגם דובים ואריות ושאר חיות מבוהלים… וכרוזים יוצאים: 'כל מי שיבוא אל המלך - יתן לו המלך עושר וכבוד ויהיה שר אצלו עומד בהיכלו!', ומי הוא שאינו רוצה בזה? רק כשבא לחומה ראשונה, ורואה כמה ארוכה וגבוהה ושאר דברים המבהילים לבבות בני אדם, נסוג לבבו אחור.
ויש מהם שהולך כמה חומות זו לפנים מזו, ושם יש שרים נכבדים ממוּנים מאת המלך, מפזרים ממון רב לבוא לפנים מן החומות. ולפעמים אחרי רואו שיש לו כל הון יקר וכביר… נסוג אחור" (שם, בהפטרת כי-תבוא).
אולי המלך אינו רוצה שכל אחד יוכל להיכנס אליו, ואולי כל המחסומים הללו הם כדי למנוע מן השונאים של בנו לבוא וללמד קטגוריה עליו בפני המלך כדי להרחיקו מן המלך.
אך באמת אין שום מחסום.
בן המלך צועק: 'אלי, אלי, למה עזבתני?', "ובכוח לבבו הנשבר והבוער לבוא אל אביו - מוסר עצמו… לדלג על החומות והנהרות, ומפזר כל הונו… ובראות אביו געגועיו ומסירת נפשו… והסיר האחיזת עיניים הללו, וירא כי אין שם חומה ולא שום מסך מבדיל, רק ארץ מישור וגנות ופרדסים והיכלי עונג… וכל מיני מזמרים עומדים, והמלך יושב על כסא מלכותו והארץ האירה מכבודו" (שם).
הפרשה התקבלה באדיבות בית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון אלון שבות
תגיות: בעל שם טוב, דניאל סרי לוי, פרשת נצבים וילך
עבודה זרה דף כ – וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע
פורסם ב- 3 בספטמבר 2010 – 8:56 | מאת א. ל.
דף יוםיומי
נכתב על ידי: הרב ברוך וינטרוב
בדף כ (ע"א–ע"ב) נידונים פרטים שונים באיסור "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (דברים כ"ג, י). המכנה המשותף לכולם הוא הכלל המובא בסוף הסוגיה:
"'וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע' – שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה".
הגמרא במסכת ברכות (יב ע"ב) לומדת את האיסור להסתכל בעריות מפסוק אחר:
"פרשת ציצית מפני מה קבעוה? אמר רבי יהודה בר חביבא: מפני שיש בה חמשה דברים: מצות ציצית, יציאת מצרים, עול מצות, ודעת מינים, הרהור עבירה והרהור עבודה זרה… דתניא: 'אחרי לבבכם' (במדבר ט"ו, לט) – זו מינות, וכן הוא אומר: 'אמר נבל בלבו אין א-להים' (תהילים י"ד, א); 'אחרי עיניכם' (שם) – זה הרהור עבירה, שנאמר: 'ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני' (שופטים י"ד, ג)".
והרמב"ם אף הביא דרשה זו בספר המצוות (לא-תעשה מז).
ההבדל בין הלימוד מפרשת ציצית ללימוד שבסוגייתנו הוא בגדר האיסור: "ולא תתֻרו" אוסר את עצם ההסתכלות, ואילו "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" אינו איסור על עצם ההסתכלות, כי אם על תוצאותיה.
מסתבר שזה טעם החילוק בין פנויה לאשת איש – "שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת". מצד איסור ההסתכלות עצמו אין, כמובן, שום מקום לחלק. אבל הסתכלות באשת איש עלולה להביא לתוצאות חמורות הרבה יותר מן התוצאות העלולות לבוא מהסתכלות בפנויה, ועל כן יש להרחיק יותר. גם הסתכלות בבגדים ובבעלי חיים הנזקקים זה לזה, נראה שאין לאסרה אלא מצד החשש לתוצאותיה, אך לא מצד ההסתכלות כשלעצמה.
על פי זה יובן הקשר בין דין "וְנִשְׁמַרְתָּ" לבין דבריו המפורסמים של רבי פינחס בין יאיר. מהותו של דין "וְנִשְׁמַרְתָּ" היא צפיית האיסור מראש והימנעות ממנו – דבר שיש בו, במובן מסוים, משום התקדמות והתפתחות יחסית לאיסור הבסיסי יותר על עצם ההסתכלות. מגמה דומה מצינו בדברי רבי פינחס בן יאיר: התורה היא רק השלב הראשון; השאיפה והחתירה לקיום רצון ה' יתברך היא שמביאה את האדם אל המדרגות הבאות ומרוממת אותו מעלה מעלה.
הרב ברוך וינטרוב
הדף התקבל מבית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון אלון שבות
תגיות: ברוך וינטרוב, עבודה זרה
סיפורי מצבות ג
פורסם ב- 3 בספטמבר 2010 – 8:14 | מאת א. ל.
נכתב על ידי: הרב יעקב שלמה לוי
התמונות של הניה מליכסון
בהתהלכנו בין שורות הקברים של בית הקברות הישן בתל אביב, תצודד בודאי את עינינו אחוזת הקבר בה שוכנת כבוד אבן הפינה הראשונה באמת של העיר הגדולה, ושל התרחבות היישוב בכלל. הוא המקום בו מצאו מנוח בני משפחת רבי אהרן שלוש באחוזת הקבורה אשר להם. רבי אהרן שלוש ז"ל, "התל אביבי הראשון" כפי שאוהבים לכנות אותו כיום, ראוי הוא ודאי שנספר קצת ויותר מכך על תולדות חייו. כמו גם על בנו ר' יוסף אליהו, עסקן רב פעלים ואיש חסד, מהמייסדים שומרי המצוות של "אחוזת בית" הקבור לצדו של אביו. הבה ונצא למסע אל קורותיו של רבי אהרן שאפס קצה סיפורו כבר גוללנו בחוברת "תל אביב של מעלה". ("122 שנה לת"א של מעלה" – כתבה ראשונה). כעת נתחקה עוד יותר ויותר אחרי קורותיו של יהודי צדיק תמים וישר דרך זה. איש חסד ומרבה להיטיב.
רבי אהרן שלוש – לב הקהילה
יליד אוראן שבאלג'יריה היה רבי אהרן, ויש טוענים – מפאס שבמרוקו מוצאו. בן לרבי אברהם שעלה ארצה עם משפחתו ונשתקע ביפו. כאשר עלו הנה בשנת ת"ר בערך היתה הקהילה ביפו קטנה וזערורית ממש, דלה ומדולדלת. בשנים ההם רק החלה להתרקם קמעא קמעא קהילה יהודית "מערבית", הוי אומר של יוצאי צפון אפריקה, שעם השנים היוותה את הבסיס לכל ההתפתחות במרכז הארץ. כאשר הגיע רבי אהרן לפרקו נשא את זוגתו הצדקנית שרה בת ר' ברוך מצליח דמן בגדאד רבתי. עוד סמוך לחתונתו למד ר' אהרן את מלאכת הצורפות מגיסו ר' אלתר לוריא. סמוך לכיכר השעון פתח בית מלאכה קטן שעם הזמן הלך והתרחב.
לא חלפו ימים מרובים עד שנעשה רבי אהרן לב הקהילה המערבית ועמוד התווך שלה. בבית בו התגורר לראשונה (כיום ברחוב מפרץ שלמה 8 שביפו העתיקה) היו כמה קומות שחולקו לכמה וכמה דירות שכן הוא הקפיד תמיד להתגורר בצוותא עם משפחות יהודיות נוספות. גם בית כנסת היה באחד החדרים המרווחים שבבית הגדול.
בימים ההם, עם התגבשות הקהילה, הוקם ביפו בית תלמוד תורה לעדה המערבית הקטנה. והאחראי הראשי – רבי אהרן שלוש שגם היה בא לפקח על הלימודים ולבחון את התלמידים שהיו מתלחשים אז ביניהם בהתרגשות: "הגבאי בא, הגבאי בא!"
כעבור תקופה בחר השלטון הטורקי בבית משפחת שלוש שהיה שייך לסוחר נוצרי עשיר ורצה בו בכדי שישמש כמרכז הממשל. הוא הבנין הידוע עד היום בשם "אל סאראיה אל עתיקה". כעבור טלטולים וגלגולים של שנתיים ימים שכר רבי אהרן בית גדול בן כמה קומות ושוב הביא משפחות יהודיות להתגורר עמו בבית "כי כל שאיפת אבא היתה לרכז את היהודים המעטים בסביבה אחת לתורה ולתפילה". כלשון בנו ר' יוסף אליהו בספרו "פרשת חיי", (הוא הספר האוטוביוגרפי הנפלא שכל הציטוטים בכתבה שלפנינו ממנו הם). הבית הזה שאינו קיים עוד היה בתוככי העיר העתיקה של יפו. (כיום: רחוב מפרץ שלמה 1).
בית שלוש היה מרכז הפעילות הרוחנית ולב הקהילה היהודית ביפו. "בית אבי" – מספר ר' יוסף אליהו – "היה בית ועד לחכמים ולדורשי תורה והיה פתוח לרווחה לכל עובר אורח יהודי שבו מצא מנוחה וסיפוק לנפשו". הבית החדש הכיל שלש קומות. ובפחות ממחצית ממנו השתמש ר' אהרן לצרכיו ולצרכי משפחתו. הקומה התחתונה הוקדשה לבית הכנסת אורחים מלבד שני חדרים ששייר לצורך בית מלאכת הצורפות שלו ומשרדיו. במחצית הקומה השניה התגורר עם משפחתו ואת המחצית האחרת של קומה זו השאיר פנויה בשביל דייר הגון שיזדמן. "בקומה השלישית" – מספר הבן – "קבע שני חדרים גדולים, אחד לבית כנסת והשני לבית מדרש לחכמים שבאו מדי יום ביומו משעה שלוש אחרי הצהריים לקרוא (- ללמוד) יחד עד תפילת מנחה וערבית. בלילות היו קמים לתיקון חצות שעתיים לפני הבוקר והיו לומדים עד אחרי תפילת שחרית. אמי המנוחה היתה מקדימה להשכים טרם יבואו החכמים להגות בתורה, הכינה המאור וקפה לשתיה. מצווה זאת היתה גדולה בעיניה ויקרה עליה מאד, כי נהנתה לשבת בפינה ולהתמוגג לקול המנגינה המתוקה של לומדי התורה ובאותו הזמן גם לשרתם בתה, קפה, מים וכו'. בשאר הדירה (- בקומה השלישית) גר השמש עם משפחתו, המנוח חביב סבאח, שהיה אדם הגון וירא שמים והתנדב מעצמו בתור שמש לשרת את הקהל לפני ה'. מסביב לבית אבי גרו כמעט רוב היהודים שנמצאו באותה תקופה ביפו".
שרשרת של מאורעות קטנים – ורבי השפעה!
מדהים לראות איך מאורעות פעוטים לכאורה, או כאלו שאף אם מרעישים הם בשעתם אבל אינם נראים בעלי השפעה רחבה מכך, מצטרפים לשרשרת ארוכה של פרטים קטנים היכולים לשנות את פני ההיסטוריה. יד ההשגחה העליונה הובילה מקרים כאלה בזה אחר זה שרק ממרחק של שנים אפשר לראות כיצד נצטרפו למה שהביא בסופו של דבר להקמתה של תל אביב.
בחודש אלול תרל"ח, התחוללה ביפו מהומה שנזכרה לימים בשם "טוושת אלבישליק", מהומת הבישליק. היה זה כאשר גדודי בדווים נודדים חנו ביפו וקנו במשך יום אחד את כל הסחורות שנמצאו בעיר. הם שילמו במטבע שנקרא וואזארי ששוויו היה חמשה גרוש טורקי, בעוד המטבע הנפוץ, הבישליק, היה שוה מחצית ממנו – שנים וחצי גרוש. הוואזארי לא היה מוכר לבני יפו. בעיניו המקצועיות, עיני צורף אמן, הבחין ר' אהרן כי הכסף שמכיל מטבע הוואזארי הינו בכמות העולה פי חמש (!) על כמות הכסף שמכיל הבישליק. במהלך נבון ומתוחכם קנה ר' אהרן במשך כמה שבועות את כל הוואזארים, בזמן שערכם דוקא ירד עקב המחסור במטבעות שמישים יותר כבישליקים. אחר כך התיך את המטבעות והוציא מהם כמויות גדולות של כסף טהור. מאורע זה שנראה אז כמאורע בודד, היוה טבעת ראשונית וחשובה בשלשלת המאורעות הקטנים, כביכול, שבסופו של דבר הביאו להקמת תל אביב והתרחבות והתבססות היישוב העירוני במרכז הארץ. להתעשרותו של רבי אהרן שלוש היו המשכים מעניינים והרי גורל.
*
בימים ההם עבד בחנותו של רבי אהרן פקיד נאמן ומסור ששימש את מעבידו באמונה ושמו ר' יעקב ברוכיאל. חביב היה מאד אצל ר' אהרן בראותו בו איש תמים עם אלקים ואדם ומעשי ידיו ישרים. הוא היה האחראי על כל הפועלים בבית מלאכת הצורפות של ר' אהרן שלוש, אצלו היו מופקדים הזהב והכסף הגולמיים והוא שהיה מחלקם לפועלים מדי בוקר בבוקרו ונותן להם את ההוראות מה על כל אחד ואחד לעשות היום בחומר שבידיו. יום אחד איחר מלהגיע לעבודתו, מה שהיה מנוגד בתכלית לאופיו ולדרך חייו. כיון שנתאחר הוא עמדו כל הפועלים באפס מעשה שכן לא היו בידם חומרים למלאכתם. ראה ר' אהרן והשתומם ותרעומת היתה בלבו על ששובת העסק ממלאכה בעטיו של אותו פקיד. עד שהוא מתרעם בלבו והפועלים תמהים ומשתעממים – נכנס ר' יעקב ברוכיאל, פתח את הארגזים, חילק לכל איש ואיש כסף וזהב והוראות ובית המלאכה חזר לעבודתו הסדירה. על אף תרעומתו לא העיר ר' אהרן דבר באותו מעמד כי חיכה לשעת הכושר ולרגע של שלוות הנפש, לפי שמושל ברוחו היה. שב לעיסוקיו ולעבודתו המשרדית ואף ר' יעקב טרוד היה בפיקוח על הפועלים והנחייתם. כיון שרד היום ושקט נשתרר וישב ר' אהרן יחידי בחדרו נכנס אצלו ר' יעקב וסיפר לו על סיבת איחורו. בעוד ר' אהרן משער כי האיחור נבע מסיבה משפחתית כזו או אחרת נתברר כי הסיפור האמיתי מרתק בהרבה.
יום אחד קודם לכן פנה אחד מישמעאלי יפו, חסן סטוגום שמו, לר' יעקב ברוכיאל, ובקשו כי יציע למעבידו ר' אהרן לקנות הימנו כרם ענבים מחוץ לעיר ובמחיר מוזל. הם סיכמו להפגש היום טרם עלות השחר בביתו של ברוכיאל ומשם ילכו לראות את הכרם ובתנאי כי אם אכן ימצא חן בעיני ר' יעקב יציע את הדבר לר' אהרן. כך עשו, יצאו אכן יחדיו אל הכרם והעסקה נראתה בעיני ר' יעקב עד שסיכם עם חסן על מחיר, ארבע מאות מג'ידי עובר לסוחר, בכפוף כמובן להסכמתו של בעל הבית. כעת בא וסיפר למעבידו ר' אהרן דברים כהוייתן, והיה מעתיר עליו דברים הרבה כי יתרצה לגמור את המקח. הכרם מכניס דמי ענבים ששים מג'ידי לשנה, יש בו באר של מי מעיין צלולים ומתוקים ובית חימר קטן ודל. מתוך שנסתמך ר' אהרן על יושרו ונאמנותו של ר' יעקב ברוכיאל נתרצה לקנות את הכרם אף מבלי לראותו. בתוך כמה ימים סודר הענין, נגמרה הקניה והוא קיבל עליה שטר "קושאן", היא היא האדמה הראשונה שקנה ר' אהרן שלוש מחוץ לאדמת יפו, ולימים מכרה לר' זרח ברנט שבנה עליה את ביתו ובתי הכנסיות שסביבו הידועים בשם "בתי זרח ברנט" ואת תלמוד תורה "שערי תורה" שכה רבות סיפרנו עליו, שבמרכזה של שכונת "נוה שלום".
באמת אמרו, מיום שקנה את הקרקע בהמלצתו ובהשתדלותו של ר' יעקב ברוכיאל, נכנס בו בר' אהרן הרעיון הזה של גאולת אדמות ארץ ישראל מיד הישמעאלים והיכה שרשים עמוקים בלבו. כעת התמסר בכל נפשו לקניית שטחים נוספים, כרם ועוד כרם, אדמה אחרי אדמה. חלקם לבדו וחלקם בשותפות עם ר' חיים אמזלג וגם עם ר' יוסף מויאל.
זו היתה הטבעת הבאה בשרשרת המקרים המופלאה. הן אלו האדמות שעליהן נבנו אחר כך נוה שלום, נוה צדק, מחנה יהודה ומחנה יוסף ו"שכונת אהרן" (הקרויה על שמו של ר' אהרן שלוש) ובעצם רוב השכונות שקדמו ל"אחוזת בית" והידועות כיום בשם הכולל "נוה צדק".
בתי זרח ברנט:הקרקע הראשונה. וk
אל המרחב!
נשוא פנים שבקהילת יפו היה רבי אהרן שלוש מאז ומקדם, כעת גם היה אחד העשירים שבה ובעל הקרקעות שסביבה. אחוז הרעיון של פריצת גבולות היישוב היפואי החנוק החל לעודד את ההתיישבות בחולות שסביב העיר. זעיר פה זעיר שם כבר החלו יהודים לבנות בתיהם בתרמ"ג בשטח שכונה מאוחר יותר "נוה שלום". היו אלו ימי העליה הגדולה מרוסיה והיציאה אל המרחב היתה בגדר הכרח. באותה שנה, תרמ"ג, החל רבי אהרן שלוש לבנות בית גדול בצפון השטח שהיה לימים שכונת "מנשייה". הוא בנה והרחיב את הבית עד שכלל חמשה חדרים מרווחים עם חצר פנימית מרווחת ומוקפת גינה מסודרת וגדולה. היה בכך גם משום תקיעת יתד בשטחים שישמעאלי אחד, טנוס נסאר שמו, השתלט על חלקם שלא כדין. בניית הבית בלמה את ההשתלטות. בימים ההם הוקמו בתים נוספים בסביבה, וככל הנראה גם "נוה שלום" של ר' זרח ברנט נבנתה אז באדמות שקנה מר' אהרן. כיון שראה ר' אהרן שיש ניצנים ליציאה אל המרחב החליט לעשות מעשה שיש בו מן הזירוז והעידוד וגמר אומר לעבור אל הבית החדש שהאויר בו צלול ונמצא מחוץ למחנק היפואי וגם כדי לזרז יהודים לקנות אדמות, לבנות שם בתים ולגור שם. הוא הוסיף קומה על זו הקיימת ובשנת תרמ"ו נגמר הבית אבל עדיין לא בא לגור בו, כיון שבני משפחתו עדיין פחדו לצאת אל שממות החול, רק כשגדל קצת מספר התושבים באיזור ניאותו בני הבית לצאת אחריו. בשנת תרמ"ז הביא את הבית החדש לידי גמר, שכללו ויפהו וצבעו וכמובן שייחד בו מקום לבית כנסת.
בימים ההם ממש בא ר' אהרן בדברים עם חברי "עזרת ישראל" ובראשם ר' שמעון רוקח, רבי ראובן בלטנר, וד"ר שטיין ששאפו להקים שכונה יהודית מחוץ לחומות יפו, הוא הציע להם אדמה חינם אין כסף (!) ובלבד שיישבו יהודים את אדמת ארץ ישראל אבל דווקא ר' ראובן בלטנר התנגד למתנת חינם. הוא העדיף למכור את האדמה ולו במחיר מצחיק של גרוש או חציו לכל אמה, ובלבד שלא להרגיל את הקהל לקבל נדבות(!). הקימו ועד שמנה את בלטנר, רוקח, שטיין ור"א שלוש, נוסף עליהם ר' ישראל פרלקווארט וייסדו את שכונת "נוה צדק". כשנסתיימה מכירת חלקות האדמה של "נוה צדק" הגיע לידו של ר' אהרן סכום של כמאה נפוליון זהב לערך אבל הוא "סרב לקבל את הכסף תמורת האדמה אלא הקדישו לשם בניין בית כנסת לאות הודיה ושמחה על שזיכהו הקב"ה להגשים את שאיפתו בדבר הקמת שכונה יהודית והרחבת היישוב העברי".
בה בעת עקר רבי אהרן דירתו מיפו העתיקה לביתו החדש שבמנשייה. ו"מיום שבנינו את ביתנו הראשון הזה התחיל היישוב היהודי לעזוב את יפו העתיקה ולצאת מתוך תחומי העיר הצרים, אל המרחב הגדול והשומם שחיכה לידי בנים – בונים נאמנים שיבואו להחיותו להפרותו וליישבו ביהודים, שכל משאת נפשם היחידה להיאחז על הקרקע בארץ אבותם."
וכיון שחלפו עוד כמה שנים והיישוב הלך הלוך וגדל, בנה לו רבי אהרן בית חדש רחב ידיים ובן שלש קומות. הוא "בית שלוש" הידוע העומד לתפארת עד היום ברחוב שלוש שבנוה צדק.
אהרן רודף שלום
כבר סיפרנו כי ראשית הקהילה היפואית – היא קהילת יוצאי ארצות צפון אפריקה שראשונה לכולן היתה. ועם הזמן נוספו עליה שתי קהילות: הקהילה הספרדית והקהילה האשכנזית, (שגם נחלקה מאוחר יותר לפרושים וחסידים). ויהי להם לבני קהילת המערבים לרב, הגאון רבי יוסף בן נון זצ"ל מחכמי ירושלים. הוא אשר עמד בראש העדה והיה מנהיגה הרוחני ואב"ד שלה, כאשר לצדו מכהנים רבנים חשובים מבני העדה. ראש הקהל והאיש אשר בלעדו לא יזוז דבר היה ר' יוסף ב"ק מויאל, שותפו של ר' אהרן שלוש בקניית הקרקעות. ויהי ר' אהרן ליד ימינו של הרב רבי יוסף בן נון והעומד על ידו בכל עניין ועניין. גאון מופלג היה הרב בן נון, ולבו כלב הארי. לא חת מפני איש. (ואולי, בהזדמנות, נעלה גם את זכרו באריכות!)
עם הזמן, כזכור, ועם תחילת גלי העלייה מתרמ"א ואילך, החלה להתפתח קהילה אשכנזית בעיר. אבן הפינה שלה מן החסידים היתה, הרה"ח רבי חיים שמואל שמרלינג ז"ל, וממנו יתד ופינה לקהילה שהתרחבה ללא הרף. אחר כך נפתח "שערי תורה", ורבי נפתלי הירץ הלוי הגיע לכהן כרב העדה האשכנזית הגדלה והולכת ביפו. מטבעם של דברים, עם שינוי הרכב האוכלוסייה בעיר וצמיחתה המהירה של הקהילה החדשה לצד הותיקות, התגלעו מחלוקות בין הקהילות. בעת ההיא השקיעו עסקני העדה האשכנזית שהיוו את ועד העיר החדש שהוקם בתר"ן מאמצים עילאיים לאחד את הקהילות ולהקים ועד משותף. נסיון זה החזיק מעמד זמן לא רב, ואחר כך התפרקה האחדות והוקמה שוב וחוזר חלילה עד לימיו של הגרא"י קוק זצ"ל שהצליח להקים ועד משותף.
ובכל הסערות ובכל התקופות היה רבי אהרן שלוש איש השלום. הוא שהיה הנציג בועד המשותף בכל גלגוליו והוא שתמיד ניסה לפשר ולגשר.
*
בסוף ימיו חלה רבי יוסף בן נון ונחלש מאד והיה יושב סגור בביתו. העיר שנעשתה תוססת והומיה לא נתנה לו את הכבוד הראוי. באותה העת התעוררו כמה מנכבדי העדה לשמח את לב הרב הזקן בכך שיוציאו לאור את ספריו. הם שאפו להקים חברת מנויים וכך יהיו בידם האמצעים הדרושים. בראש הוועד עמד כמובן – רבי אהרן שלוש.
וכך מספרים הם ב"קול קורא" שפירסמו:
"הרה"ג… רבי יוסף בן נון הידוע לכלנו עד כמה עמל ויגע בתורה יושב בתוכנו בעיה"ק יפו ת"ו ואך מעט מזעיר מאתנו יעלו על לבם לכבדו לעת זקנתו, לסור לשאול לשלומו כראוי לתלמיד חכם כזה אשר לא כמה יוסף כמהו איכא בשוקא והוא חולה מדוכה בייסורין שוכב על ערש דוי גלמוד ובודד משומם ושוכח לדבר אל אנשים הלא חרפה תשבר לבנו אם ישאלונו הזו תורה וזה שכרה? איש לא העירנו על זאת עד היום ואנו טרודים בפרנסה הקשה. אמנם חטאנו כי לא שמנו על לב ונעלם מעינינו דבר נכבד כזה. ויודעים אנו כי התנצלותנו בהעלמת עין זו תהיה מגוחכת כהתנצלות האומר: "הפיל נעלם מעיני"…על כן שתנו עצות בנפשנו לתקן מעוותנו, לכבד את החכם הזקן, להגיה אור הדפוס על חבורי כתבי ידו היקרים אשר יזכה המחבר להגיהם בידו ולראותם יוצאים לאור לשמחת לבו. "מכל אחד חוט ולעני כותונת"…(משל) כל אחד ישלם עשיריות אחדות בחדש והצטרפו לחשבון לצרך הוצאות הדפוס ואלה אשר החלטנו לעשות: א) לפרסם מודעה רבה וקול קורא ולחפש ולמצא בעירנו יפו או גם בשאר מקומות באה"ק מאתים ושלשה עשר איש מהאומרים "חבר אני לכל אשר יראוך". ב) לבחור מחבורי הרב הנז' את ספרו הנכבד "יאיר מבין' אשר כשמו כן הוא… ג) כל חוברות הנשארות תהיינה שיכות לכבוד הרב המחבר ויותר מרי"ג חברים לא יקובלו בהחברה הזאת…"
ועל החתום:
הצעיר אהרן ן' שלוש ס"ט/ הצעיר יוסף בן סמחון ס"ט/הצעיר יוסף ר' משה ס"ט/ א. ל.הלוי הורביץ /נסים ג. קורקידי ס"ט (- החזן, הפייטן והבורר. גם הוא ממייסדי "אחוזת בית" ועוד נספר עליו בעז"ה!)
אכן, פעולתם היתה צעד ראשון בפרסום תורתו של הגר"י בן נון שעם השנים יצאה לאור בספריו הנפלאים: "יאיר מבין", "פני מבין", ו"פאת השולחן".
רבי יוסף בן נון זצ"ל נסתלק בשנת תרס"ה ונטמן בבית העלמין העתיק ביפו.
מעשה בספינה…
אי אפשי להם לבני דורנו לחוש או להבין את צורת החיים תחת השלטון הטורקי המושחת והבלתי מתחשב. בקראנו בספר "פרשת חיי" של ר' יוסף אליהו שלוש, בנו של רבי אהרן, יכולים אנו להתבשם מקרוב ובאופן ישיר ובלתי אמצעי מאוירתה של התקופה. הרי לפנינו סיפור אחד שהבאתיו כאן ככתבו וכלשונו מתוך הספר, ושיש בו בכדי ללמד הרבה. על צורת החיים ועל אופי השלטון, על פעולתם של העסקנים המסורים ורבי אהרן שלוש בראשם, ועוד ועוד.
"צעיר הייתי" – מספר לנו ר' יוסף אליהו שלוש – "ולא היתה לי אז הזכות להתערב בעניינים ציבוריים. הם התנהלו אך ורק בידי זקני העדה והחשובים, שטיפלו במסירות בכל מיני דברים של חסד וצדקה. אולם, גם לבי נמשך לעשות טוב עם כל קשה יום ומר נפש, כי כמעט כל האספות של ועד העדה היו בביתנו או בבית הכנסת שלנו ולפעמים היו מרשים לנו להיות נוכחים ולשמוע ולהבין על מה מדברים ומתווכחים, מה שהיה משריש בקרבי רוח אהבה לפעולות החסד. בכל זאת הייתי משמש עוזר להגשמת פקודות הוועד יחד עם עוד כמה צעירים מבני גילי. מקרה אחד נשתמר היטב בזיכרוני, שמילאנו בו הצעירים תפקיד חשוב. באחד מימי החורף של שנת 1891 ( - תרנ"א/ב) נודע בעיר שאונייה רוסית נתקלה בסלעי החוף לצד העג'מי ( - שכונה בחוף יפו העתיקה) ונאחזה בהם מבלי מוצא. כל יפו נהרו לראות במחזה הזה, ובפרט אלה שלא ראו מימיהם אונייה טובעת וזה בשבילם כאחד מפלאי הטבע. מרחוק נדמה, שהאונייה עומדת על היבשה משום קרבתה היתרה אל החוף. הים סער בכל תוקפו והאונייה טולטלה על משברי הגלים. כשהגענו קרוב למקום המאורע ראינו שהצד המזרחי של האונייה, הפונה לעיר העתיקה, מתרומם, והצד מהערבי, הפונה לים, מתנמך, והגלים מתרוממים בקצף ועולים על האונייה ויורדים בזעם וריר לבן להם… על האונייה נראה מחזה עגום, הנוסעים מצטופפים כולם במקום אחד למעלה על הסיפון, בצד המתרומם מעל פני הים והפונה אל העיר. מרחק האונייה מהחוף היה כמאתיים מטר. התבוננו אל גורל הנוסעים הנקבצים, אשר ידיהם היו שלוחות בדופני האונייה ובחבליה מפחד ומאימה שהטיל עליהם הים שהשתובב באכזריות נוראה, שלא יגרפם לתהומותיו. הגלים הרטיבו את בגדיהם והם צעקו וקראו לעזרה.
מהערבים נודע לנו שאונייה זאת רוסית היא ושמה "ציחצוב" ובה נוסעים יהודים שעלו לארץ על מנת להיאחז בה. בשומענו זאת נמלא לבנו רגשי רחמים ושבנו מיד העירה להודיע על המקרה לוועד העדה ולאבא שהיה אז ראש הוועד. עינינו זלגו דמעות בתארנו את גורל הנוסעים. אבא קרא מיד לאחדים מוועד העדה ה"ה האלה: ר' נסים כהן, חנוך יוסף משה, ושמש בית הכנסת, הביאו חמורים ורכבו אל החוף כשהרבה יהודים מבני הארץ נהרו אחריהם. על החוף ראה אבי תמונה מזעזעת: קהל גדול מתושבי העיר עומד על החוף ומסתכל באונייה השוקעת לאטה. אנשי צבא עמדו על המשמר מוכנים לכל פקודה שתבוא ושוועת הנשים והטף מעל סיפון האונייה עלתה השמימה. אבא שאל מהצבא על מה הם שומרים וענו כי קיבלו עוד בחצות הלילה פקודה מהקאימקאם (- המושל הטורקי האזרחי) לשמור על האונייה והרכוש שבה לבל יתקרב אליה איש עד שיבואו הקונסול הרוסי והקאימקאם יחדיו אל מקום המאורע.
אבא, שלא יכול לראות בגורל האנשים שבאונייה, סבלם ועינוייהם, לא הבין כיצד מרשה הממשלה לעצמה לחכות מבלי לגשת להצלת הנפשות האומללות שבאונייה והתחיל להוכיח את הצבא על זאת, אולם ראש החיילים ענה לו, כי לא יוכל לעשות דבר בלי פקודה. גם סוכן האונייה, גבריאל סמורי, הודיע שאין רשות למי שהוא בכל פעולה מבלי לקבל פקודה מיוחדת מהקונסול הרוסי ומהקאימקאם. כל זה לא נתן סיפוק לרוח אבי הנדכאה, והזמין מלחים בשכר שהעמידו אוהלים אחדים ושמו בהם מחצלות, כיסאות, כדי מים וכו', להיות מוכנים לשימוש הנוסעים ברדתם מן האונייה. הוא שלח מאיתנו הצעירים העירה להביא מחם, תה וסוכר, יין וקוניאק שיהיו להשיב נפשם. אחרי שסידר אבי את כל העזרה הדרושה לקבלת העולים על החוף טרם שיביאום הביתה או לאכסניותיהם, התחיל לטכס עצה באיזה אופן להצילם. סירות קטנות אינן יכולות לגשת לאונייה, כי הים סוער והתרופה היחידה היא, לפי הוראות מביני דבר, שמלח אחד יטפס ויעלה על האונייה ובעזרת מלחי האונייה יזרקו חבלים הימה, קשורים מצד אחד לאונייה, ולצדם השני יקשרו אליהם חבל דק אשר השוחים יחזיקוהו בידם ויעבירום אל החוף. המלחים שעל החוף יתפסו בחבלים האלה ויקשרום אל מקום גבוה חזק ובטוח. כשהחבלים ייקשרו ויימתחו, יקשרו כיסא לשני החבלים האלה אשר למטה יהיה קשור בחבל דק שתחילתו באונייה וסופו נאחז בידי המלחים. באונייה מושיבים בכיסא אחד אחד, קושרים אותו היטב היטב והמלחים שעל החוף מושכים את הכיסא בחבל אל החוף ורק בדרך זו יכולים להציל את הנוסעים הצפויים לצלול בתהומות הים. אם אפשר היה לחכות למחרתו, היה אולי הים נח מזעפו והנוסעים יכלו לרדת מהאונייה ולבוא בסירות אל החוף. אבא השתומם מאוד על איחורו של הקאימקאם. הוא אמנם יכול היה לזרזו שיבוא בהקדם לחוף, אבל מה יעשה מבלי נוכחותו של הקונסול הרוסי. הקונסול היה רגזן וזעום, ומי יודע אם בגללו לא יאבדו הנפשות המסכנות.
כאובד עצות רץ אבי ממקום למקום ולא ידע מנוחה לנפשו הסוערת. הוא מיהר לאוהלים לראות אם הכל מוכן לקבלת הנוסעים האובדים. הזמין את אחד העוסקים בתעשיית מיטות, סדינים, מכסות וכו', שיביא מכל אלה לאוהלים, שמא יצטרכו העולים לישון הלילה באוהלים מרוב עייפות ותלאות.
שעת הצהריים הגיעה והקונסול הרוסי טרם בא. אבי הביט אל האונייה במשקפת וראה את הצער על פני הנוסעים ולא יכול להבליג על רגשותיו. הוא נסע מיד העירה אל הקונסול האנגלי, סניור חיים אמזלג, (- מחשובי העדה המערבית וידידו הקרוב של ר' אהרן) סיפר לו את כל המקרה וביקשהו ללכת מיד לידידו הקונסול הרוסי ולזרזהו לסדר את הגשת העזרה להצלת הנוסעים האומללים. סניור אמזלג נענה מיד לבקשת אבי ונסע לקונסול הרוסי והצהיר כי הוא מוכן לעזור לו בכדי להביאם אל החוף.
הקונסול הרוסי הודה לו על נדיבות לבו ואמר שבדעתו לחכות עוד שעות אחדות, אולי ישקוט הים. בינתיים הודיע ראש המלחים שהיום הים לא ינוח מקצפו ועד מחר לא יישאר איש חי מבין הנוסעים. מיד נסעו שני הקונסולים אל החוף בלוויית פקידי הממשלה המקומית והתאספו עם המלחים לשם טיכוס עצה, בהשתתפות סוחרים מנכבדי העיר שביניהם היה גם אבי. התווכחי ומצאו שאין דרך אחרת מלהציל את הנוסעים אלא לעשות כפי שביאר המלח לאבי. מיד קשרו את החבלים והתחילו להוריד את הנוסעים אחד אחד מהאונייה אל החוף ואנו הכנסנו אותם אל האוהלים לנוח ולהינפש. ביניהם היו רבים חולים וזקנים שהיו שבורים ורצוצים, אבל כל אסון בנפש לא קרה. את החולים ביותר שילחנו מיד העירה, לביתנו ולבתי אחרים…
למחרתו באו לראות בגורל האונייה הריקה מאנשים ומצאו שכדי להצילה מוכרחים לזרוק הימה את כל הסחורה שהיא טעונה בה. מאות חבילות של צמר גפן נזרקו הימה והעמידו מלחים שיאספון על החוף, אולם הים הסוער פיזר אותן לכל עבר והן נסחפו על ידי הגלים שהקיאון לנהר הירקון. באותה שנה לא היה זקוק שום ערבי לצמר גפן כי כולם נהנו מן ההפקר וגם מכרו ליהודים כמויות גדולות בסכומים דלים.
לבסוף, את האונייה לא יכלו להציל ובאין כל תקווה שברוה ומכור אותה בתור ברזל חלקים חלקים.
הנוסעים האלה הסתדרו במושבות, רבים מהם הנם איכרים בעלי אחוזות ונחלאות ויושבים בארץ ונהנים בה וראו בה כבר בנים ובני בנים העוסקים גם הם בעבודת אדמה ובמסחר בארץ – ישראל." - - -
גירוש תרע"ז
בשנת תרע"ז ורבי אהרן כבר זקן בא בימים, נשוא פנים ונכבד על הכל, יהודים מכל העדות ולהבדיל נוצרים ומוסלמים וגם ראשי השלטון הטורקי – התרגשה ובאה על היישוב היהודי ביפו ותל אביב גזרת הגירוש הנוראה. גזרה שאין להשיבה. היה זה אחרי שבסערת המלחמה עשקו השלטונות את התושבים ללא מעצור. בנימוק של שותפות למאמץ המלחמתי היו פקידי השלטון נכנסים לחנויות ולבתי המסחר ו"מתרימים" את בעליהם בעל כרחם בנטלם מכל הבא ליד, ככה נתרוששו משפחות הרבה. "והימים ימי רעב, אין תבואה ואין חיטה. הפאלחים חדלו להביא העירה את תבואתם מפחד שוד הצבא והממשלה פסקה גם היא מלדאוג לתושביה בהמצאת חיטה. רק היהודים סבלו פחות מכולם. בהשתדלות האדון דיזנגוף, פרנס העיר, נשלחו שליחים שהביאו חיטה בשפע. ברם, הלחם עלה ביוקר רב".
כעת נוסף הגירוש. תושבי יפו ותל אביב התפזרו לפתח תקוה, כפר סבא, זכרון יעקב וטבריה ובכל אשר מצאו מקום. היתה זו תקופה עגומה שמן הראוי היה לספר עליה באריכות (אי"ה!. וכבר סיפרנו על משפחת ויינשטיין שגלתה לפ"ת ומשפחת פלמן שנדדה לטבריה). ר' אהרן שלוש ובני משפחתו גלו לפתח תקוה. משם גורשו בידי הטורקים לכפר קלקיליה (היו ימים…) בראש קהילה של מאה וחמש עשרה נפש מלבדם. לאושרם היו להם מכירים רבים מבין תושבי קלקיליה הערביים אותם הכירו משכבר הימים וכך יכלו לסדר אכסניה נאותה לכל המגורשים. אפס, לא תמו ימי נדודיהם ובניסן תרע"ח התקבלה הפקודה להגלותם פנימה יותר אל תוככי הארץ, או אז הוגלתה קהילת קלקיליה הקטנה שבראשות משפחת שלוש אל כפר ג'מאל.
בימים ההם בחודש תמוז נפלה מרת שרה שלוש זוגתו של רבי אהרן למשכב. נתברר כי מחלתה אנושה. כל הנסיונות להצילה עלו בתוהו. היא נחלשה מיום ליום. ביום האחרון התאספו סביב מיטתה כל בני המשפחה ועוד כמה מגולי כפר ג'מאל והיא ברכה את כולם. אחר כך שאלה: "איפה בני יעקב? הלא לא שב עדיין מדמשק?" – הוא היה אז עצור שם בידי השלטונות הטורקיים - ותעל נשמתה למרום. שרה שלוש נקברה בקבר זמני בכפר ג'מאל לא לפני שבני משפחתה שילמו על האדמה בכסף מלא על אף שבני כפר ג'מאל מוכנים היו לתת להם קרקע במתנה גמורה.
כאשר נערכה הלווייתה הניחוה בארון, הקיפוהו ובכו והספידו ואחר כך נשאו את הארון להובילו לקבורה. והנה נגש ערבי אחד לבנה ר' יוסף אליהו, ושאל ביראת כבוד אם מותר להם לערבים תושבי הכפר להשתתף בהלוייה. "ודאי!" השיב הבן, וכעבור רגע הופיעו כל בני הכפר, למגדול ועד קטן. ככל הנראה המתינו כולם מאחורי הבית וציפו לקבל רשות. גם בימי ה"שבעה" לא פסקו מנחמים מקרב ישמעאלי כפר ג'מאל.
הביתה
בחול המועד סוכות של שנת תרע"ח הגיע קץ הגלות הזמנית, "באה הגאולה לסבל המהגרים האומללים שכל כך הרבו להתענות במצוקת המלחמה העולמית הרחק ממקום מגוריהם הקבוע התגוררו באהלים ובסוכות אקליפטוסים בלי מחסה מחורב יומם ומצינה בלילה". אפס, עקב הגדודים הממלאים את הדרכים עדיין לא ניתנה הרשות לחזור לתל אביב. גולי כפר ג'מאל התארגנו בינתיים וחזרו לכפר קלקיליה בכדי להיות קרובים יותר לעירם. הם הוכנסו בינתיים בידי הבריטים לבניין השלטון הטורקי הנסוג, ה"סראייה" של קלקיליה. ביום השני לשבתם שם ישב רבי אהרן במרפסת הבית ועיין בספר, והנה עבר במקום הגנרל האנגלי מפקד הגדוד שחנה במקום. דמותו של הישיש היהודי הדור הצורה השקוע בספרו שבתה את לבו. "מיהו הזקן הזה?" ביקש לדעת. בנו של הישיש, ר' יוסף אליהו, ניצל את ההזדמנות בכדי לגולל בפני הקצין את פרשת עניים ומרודם לעומת מעמדם הנכבד מלפנים וביקש את רשותו לאפשר להם לחזור תל אביבה. אלא שהדבר לא התאפשר. רק לזקן ההדור רצה הגנרל לתת רשיון נסיעה ייחודי בכדי שיוכל לישב שליו בביתו במנוחה.
נתן איפוא רשיון מיוחד לרבי אהרון ולמלויו – נכדיו לשוב הביתה וברשיון נכתב במפורש ובהדגשה ששום משמר צבאי בדרך לא יעמיד בפניהם מכשולים ומפריעים. אישור זה חסך מהם אפילו את הצורך להתעכב בתחנת המעבר שבה היה צריך כל השב לביתו להתעכב לכל הפחות יום תמים עד לבדיקת מעמדו החוקי.
כששב רבי אהרן לביתו – ערב שמחת תורה היה אותו היום. מחמת תשישותו הרבה ממחלתו שחלה בה תקופה קודם לכן ומטלטולי הדרך, לא ירד לבית הכנסת להתפלל רק עמד במרפסת ביתו והשקיף בסיפוק על יהודי יפו –תל אביב, שבי הגולה, ההולכים ומרקדים מבית כנסת אחד למשנהו וספרי תורה בידיהם.
בתמונה: ספרי התורה שגלו מיפו – תל אביב שבים אליה בתהלוכה חגיגית. בראש הצועדים הרב עוזיאל זצ"ל, רב העיר.
והנה הבחינו בו ידידיו ומעריציו – אלו שכבר הספיקו לחזור – ברבי אהרן הניצב על הגזוזטרא. עלו לביתו ונשאוהו על כפיים אל הרחוב והיו מרקדים ושמחים עמו משך שעות ארוכות - - -
למנוחות
כעבור כמה חדשים, הרבה אחרי שהסתיימה הגלות, הורשו בני משפחת שלוש להעביר את אמם ממקום מנוחתה הארעי בכפר ג'מאל לקבורה בבית העלמין בתל אביב, ומה נדהמו לראות כי למרות הזמן הרב שעבר היתה גופתה שלמה כביום קבורתה! מלבד המניין שהגיע מתל אביב לכפר ג'מאל ליווה כל בני הכפר עד כפר קלקיליה ובתל אביב נערכה לה הלויה רבתי. וכך נכתב על מצבתה שבבית העלמין הישן בתל אביב: "מצבת קבורת אשת חיל שגלתה ליפו ונפטרה אחרי יסורים קשים/ האם הרחמניה הצדקת והכשרה רבת המעלות שרה די שלוש … ח' לח' סיון תרע"ח/בהגירתנו בכפר ג'מאל יצאה נשמתך /אל אדמת אבות שבה אחריתך /תנצב"ה"
זכה רבי אהרון והגיע לשיבה טובה. במו עיניו ראה את חלומו מתגשם ואת היישוב ביפו היהודית פורץ קדמה וצפונה ומתרבה באוכלוסין, בעוד בניו נוטלים חלק של ממש בבניין העיר ופיתוחה.
בפסח של שנת תר"פ ביקר רבי אהרון בירושלים אצל בתו שנתאלמנה, ובשובו תל אביבה שמע בחרדה על הפוגרום שערכו הישמעאלים ביהודי ירושלים. השמועות דיכאו את רוחו עד עפר ובעמדו על מפתן ביתו צנח ארצה ותעל נשמתו השמימה.
וכבוד גדול עשו לו במותו. כל ימי ה"שבעה" לא פסקו מנחמים מן היהודים ומן הערבים. מיפו תל אביב והכפרים.
ואלו הדברים אשר על מצבתו נחרתו לדורות: פ"נ הרב ר' אהרן שלוש זצוק"ל /ארץ המערב ילדתהו וארץ הצבי גדלתהו /אוי נא לי אמרה העיר יפו כי אבדתהו / רוזני ארץ וגדולי התורה לפתחו השכימו /מזגו ונדיבות רוחו הכל הקסימו /שממה ומשמה היתה יפו העיר לפניו /להחיותה הקדיש עתו ומאדו ויאר לה פניו/עשה כטוב בעיני אלקים ואנשים/ שם עולם ניתן לו ויברכוהו ישנים וחדשים/ נלב"ע יום י"ט ניסן התר"ץ/תנצב"ה
*
התודה והברכה לניני רבי אהרן ומרת שרה שלוש ז"ל: למיקי כהן על הספר "פרשת חיי", לאור אלכסנדרוביץ על התמונות המשפחתיות העתיקות, ולאביתר שלוש על המידע. תודה להניה מליכסון, מדריכת טיולים בת"א, על התמונות העכשויות. ואחרון חביב – לידידנו הרב בנימין קלוגר שליט"א, על החומר ההיסטורי הרב והעשיר.
תגיות: הניה מליכסון, הרב יעקב שלמה לוי, סיפורי מצבות ג
פרשת ניצבים: שעת כושר
פורסם ב- 3 בספטמבר 2010 – 8:06 | מאת א. ל.
נכתב על ידי: ציפי לידר
התמונה מויקיפדיה
בין פרשת ניצבים לימים הנוראים
מה מלמד סיפור האוצר? * מיהו יהודי בדרגת ניצב? - על שלושת השלבים , גאוות יחידה וגם המלך בשדה * שנהיה לראש * יום תרועה
***
גשר צר מאוד
מכירים את הסיפור החסידי על אייזיק והאוצר? יש להניח שאתם מכירים (ומי שלא מכיר – שיָקום!). ובכן, אייזיק, עני מרוד, היה זקוק לכסף למִחיה, אך בידיו אין פרוטה. והנה בחלומו חלם האיש כי הַרחק ממקום מגוריו, בעיר קרקוב, תחת הגשר מסתתר לו אוצר. ביטוי משאלה כמוסה – חשב העני ולא ייחס כל משמעות לחלום. אלא שהחלום חזר ושָנה מדי לילה באובססיביות, ואייזיק שלנו לא יכול היה להתעלם ממנו.
מֶה עשה? אָרז את חפציו ונסע לקרקוב, משימה לא פשוטה בהחלט בתנאי התחבורה הפרימיטיביים של אותם ימים. משהגיע לגשר הנכסף, לא חדל מללטוש עיניו תחת הגשר אל האוצר המיוחל. אולם השומר, שהקיף את הגשר שעל יד ארמון המלך, שם לב לאיש המוזר. "מה רצונך?" – שאל השומר את אייזיק. ואייזיק גולל את חלומו בהתלהבות רבה. "גם אני חלמתי שבחצר של אייזיק היהודי מסתתר אוצר יקר", לעג לו השומר, "וּמה בכך?"
נפעם ונרגש שב אייזיק על עקבותיו לביתו. ואומנם לאחר חיפוש יסודי נתגלה האוצר בחצר, תחת התנור, לשמחת ליבו הרַבה של אייזיק הנדהם, שלא האמין למראה עיניו.
יסודות הקאוצ'ינג
מטֶבע הדברים סיפור משעשע זה מעלה חיוך על שפתי הקורא. אילו לא היה מדובר בסיפור אמיתי, היינו חושבים שזו בדיחה. מעֵבר לכך, מתברר שלא מדובר בסיפור של אייזיק בלבד, אלא בסיפור ישראלי טיפוסי, הרלבנטי לימינו אנו. אייזיק מייצג תופעה פסיכולוגית. הוא משקף את עצמנו במראה. לכל אחד, כך נראה, יש את האייזיק הפרטי שלו. מי לא מכיר את התרמילאים הנודדים עד הודו כדי לגלות שם, בארץ זרה, את יהדותם? על סוגיה זו עמד משה רבנו בפרשת ניצבים, שקראנו בשבת שעברה (הסמיכות לראש השנה ולימים הנוראים היא משמעותית בהחלט) בפסוקים המרתקים הבאים:
"כי המצווה הזאת, אשר אנוכי מצווך היום, לא נפלֵאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמיים היא, לאמֹר מי יעלה לנו השמיימה וְייקָחֶהָ לנו וישמיענו אותה וְנַעֲשֶׂנָהּ. ולא מעֵבר לים היא, לאמר מי יעבור לנו אל עֵבר הים וייקחה לנו וישמיענו אותה ונעשֶנה. כי קרוב אליךָ הדבר מאוד בפיךָ ובלבבךָ לעשותו" (דברים ל י"א- י"ד). אין צורך להרחיק עד המזרח הרחוק כדי לגלות דרך חיקוי הבודהיזם את המקור, אוצר היהדות, שנמצא בכל נשמה יהודית, קרוב מאוד, ממש מתחת (ובעצם מֵעל) אפו של כל יהודי. עליו רק לחשוף את המטמון העשיר החבוי בו, להתוודע אליו באמצעות המצוות.
המצווה היא מכשיר להַעֲצָמָה אישית, כלי להתחברות האדם (מצווה, כפי שמסבירים בחב"ד, היא מלשון צוותא, חיבור) אל פנימיותו, נשמתו ובוראו. בדומה למשקולות המפתחות את שרירי האדם, כך המצוות מפתחות את אישיותו, ומגבשות את זהותו, ומשום כך הן חלק בלתי נפרד מאורח חייו.
הפסוקים המאלפים שציינו עומדים על שלושה שלבים בהקניית מצווה, שדרכם עובר המסלול לאימון אישי (קאוצ'ינג) בגירסה יהודית. השלב הראשון הוא 'בפיך'- לימוד התורה כדי לרכוש את הידע ואת מונחי היהדות. יתכן שיש פה רמז להנחייה על לימוד בקול, כאמצעי מנוטכני לזיכרון ולהפנמה.
השלב השני הוא ההפנמה 'בלבבך'. להפנים את הידע בלב, משכָּן שני היצרים – הטוב והרע ולהחליט על קבלת הטוב. בעוד שהלימוד מבטא את השלב הקוגנטיבי, השכלי – רכישת הידע - הרי הלב מבטא את השלב הרגשי, ההזדהות עם המצווה וקבלתה.
אולם בלב לא די. מכירים את האימרה "ניתוח הלב הצליח, אך החולה מת"? או האִם ראיתם בעל והורים אוהבים המבטאים את אהבתם בדיבור וברגש בלבד בלי מעשים, כי 'העיקר הלב'? הרגשות הכי יפים יכולים לבוא לידי ביטוי מעשי בלבד. רק על ידי מימוש יש להם זכות קיום. הזאטוטים לא יגדלו ולא יתפתחו בלי הטיפול בהם, והאישה לא תאמין לבעלה המצהיר אהבה בלי עזרה ומחוות ממשיות. הוא הדין למצוות התורה. עם כל הכבוד לטרנד של ארון הספרים היהודי, הרוֹוח בימינו, ללימוד ולהשכלה וגם למוסיקה היהודית, מעבר לחווייה אינטלקטואלית או רגשית - בלי קיום מצוות מפספסים את העיקר: את ההגשמה העצמית. החווייה הרגעית אינה באה לידי ביטוי באורח חיים מסוּפק, והיא מלוּוה בתחושה, מוּדעת או לא, של חֶסֶר מַתמיד.
שני השלבים הנזכרים הם אפוא אמצעים הסוללים את הדרך לעיקר – הקיום המעשי. הזינוק לקַו הגמר בחיי כל אדם ביהדות מתחיל אומנם בלימוד, ועובר דרך האמונה בלב, אך המטרה היא להגיע לשלב השלישי 'לעשות'. משמעות הדברים היא לתרגם את הלימוד והרגש למעשים, לקיום מצוות בפועל. מי אמר שמצווה היא מילה גסה?
ואכן התורה מעידה בפרשתנו, כי יש לאדם בחירה חופשית (רעיון שהוזכר כבר בפרשות קודמות, אך בא לידי ביטוי מפורש וחד משמעי בפרשה זו). "החים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה", אך ההמלצה והציווי הם ביֶתר בהירות "וּבחרתָּ בחיים". דרך המצוות מזוהה באופן טבעי מבחינה דינמית עם דרך החיים והברכה. המצוות מעניקות חִיּוּת לאדם, ומכניסות ברכה לחייו, סיפוק, משמעות והגשמה עצמית.
רעיון הקירבה להקב"ה בא לידי ביטוי אקטואלי במיוחד בימים אלה, ימי חודש אלול, כאשר על פי התפיסה הציורית של חסידוּת חב"ד, המלך – דהיינו ה'- נמצא בשדה, קרוב לכל יהודי ובהישג ידו המושטת לכול.
ארבעה אלמנטים
הפסוקים הפותחים של הפרשה מקפלים בתוכם ארבעה אלמנטים בזיקתנו אל התורה. האלמנט הראשון מצביע על זקיפות קומה וטיפוח גאוות יחידה יהודית במצוות (כן, היהודים הם הנבחרת). "אתם ניצבים". אך ניצב הוא גם זקיף וגם דרגה של שוטר בכיר. ואומנם, אחרי הרשות השיפוטית והשמירה הפרטית, בעקבות הבחירה החופשית, שהיא נחלת כל יהודי בחייו הרוחניים, אשר באה לידי ביטוי בפרשת "שופטים ושוטרים תיתן לך", עליו לטפס בדרגות הקידום הרוחני במצוות עד לדרגת ניצב… אולם בעוד בפרשות הקודמות הפנייה היא לכל יהודי בלשון יחיד - 'ראה', 'תתן לך', 'כי תצא', 'כי תבוא' – הפעם הפנייה היא בלשון רבים 'אתם ניצבים'. מדוע?
סיבה אפשרית אחת היא בעקבות האלמנט השני בפתיח של הפרשה – הדגשת האחדות והבלטת השוויוניות של כל המגזרים בעם במעמד מתן תורה. כולם קיבלו את התורה בשווה, ללא משוא פנים, החל מראשי העם ומנהיגיו ועד אחרון הפועלים – חוטבי העצים ושואבי המים. אם כי מדובר ברמה רוחנית שונה – וגם זו סיבה לפנייה בלשון רבים – הרי זכות קיום המצוות וחובותיהן חלה על כולם באופן שווה, ובכללם הגֵרים. גם על הפועלים העמֵלים, בדמות החוטבים והשואבים, חלה הפריבילגיה של קיום מצוות, והם אינם פטורים ממנה. כולם זקוקים להעשרה הרוחנית של המצוות בחייהם הגשמיים.
לא רק לדור המדבר ניתנו המצוות, כי אם לכל הדורות "כי את אשר יֶשנוֹ פֹּה עימנו עומד היום לפני ה' אלוקינו, ואת אשר איננו פה עימנו היום". וכאן אנו מגיעים לאלמנט השלישי – הנצחיות של התורה.
האלמנט הרביעי הוא ההתחדשות. "אתם ניצבים היום לפני ה' אלוקיכם"
המילה 'היום' חוזרת פעמים רבות, כדי להצביע על ההתחדשות היומיומית בקיום המצוות. "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", אומרים חז"ל. עלינו לחוש כאילו קיבלנו את התורה היום, כאן ועכשיו, כאילו זו הפעם הראשונה, ולשוב ולהתרענן בה. דוד המלך, נעים זמירות ישראל מבקש: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש – שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". משאלתו היחידה היא להיות דייר קֶבַע בהיכל ה', ועם זאת לא לתת להרגל להשתלט עליו ולהקהות את הרעננות של המצוות, אלא בכל פעם להתלהב מהמצוות מחדש, כאילו הוא מבקר לראשונה בהיכל.
תחנות ביניים
ישנן תחנות ביניים רבות להתחדשות רוחנית במהלך השנה. התחנה הראשונה היא יומיומית. היא מתחילה בתפילת 'מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי', ומסתיימת בקריאת שמע שעל המיטה, תוך עריכת חשבון נפש אישי על מעשי היום ומחדליו.
התחנה השנייה להתרעננות היא בשבת עם קבלת הנשמה היתירה. הפסקת המלאכה בשבת – ההינתקות מהחולין - התפילות, הקידוש, הברכות והזמירות בסעודות כל אלה הם אמצעים המרוממים את נפש האדם ומשובבים את רוחו.
התחנה השלישית להתחדשות היא בראש חודש, עם התחדשות מחזור הלבנה, אשר נחשב לערב יום כיפור קטן מבחינת הטיהור העצמי מעוונות והזדככות הנפש. התחנה הרביעית היא החגים, ובמיוחד חג הפסח, שהוא חג החירות הרוחנית. יש לזכור כי החגים בתורה הם זכר ליציאת מצריים, שהיא הבסיס לקיום המצוות. חגים נוספים להיטהרות עצמית ולהתחדשות הם כמובן חג השבועות, חג מתן תורה, וכמובן שמחת תורה.
כל אלה לקראת השיא, התחנה הסופית, חודש אלול והימים הנוראים, שעליהם נאמר הפסוק: "קיראו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב" כאמור. "ושב ה' אלוקיך את שבותך". לא נאמר 'והשיב', אלא 'ושב' בבניין קל. ה' הוא חלק בלתי נפרד מתהליך התשובה. בדומה לדיבר "אנוכי ה' אלוקיך", שעל כל יהודי להפנימו כחלק אינטגרלי מהזהות האישית שלו, כך על כל אחד להטמיע את נוכחות ה' בקרבו בתהליך החזרה בתשובה, המכשירה את הלבבות לקראת תהליך הגאולה.
הכל מתחיל בראש
ראש השנה נקרא בשם זה לא רק מבחינה קלנדרית, משום שחל בא' תשרי שהוא היום הראשון בשנה. שֵם החג מסמל גם את שליטת התודעה על היצר. הראש הוא גם סמל למנהיגות, כפי שאנו אומרים בליל החג "שנהיה לראש ולא לזנב". כבני מלכים עלינו להיות מובילים, השולטים ביצר ומוליכים אותו באף, ולא מוּבָלים. מעמד זה הולם את היום המיוחד, שהוא יום המלכת ה' על העולם. השם מציין גם את זקיפות הקומה שעלינו לחוש בקיום התורה, רעיון המשתקף גם בפרשת ניצבים.
אולם הידעתם גם כי בראש השנה חוגגים יומהולדת לאדם? האדם נולד ביום השישי של הבריאה לקראת שבת. ויש לכך משמעות מיוחדת. הרב פינקוס מציע פירוש מאלף להולדת האדם בראש השנה. הוא מצביע על כך, כי האדם מוגבל מאוד מבחינה פיזית, הוא מוגבל בגודל צעדיו וגם בחושיו הפיזיים. בידיו, חוש המישוש, הוא מסוגל לגמוע מרחקים קטנים בלבד. לעומת זאת, בחושיו התפיסתיים, הממוקדים בפניו (הפנים הם ראי הנשמה) הוא מסוגל לגמוע מרחקים הרבה יותר גדולים. בחוש הריח הוא מסוגל להריח מרחוק. אוזניו מרחיקות לכת, ובחוש השמיעה הוא קולט גלי קול במהירות 340 מטר לשנייה. אך לשיא הוא מגיע בחוש הראייה, בעיניו המסוגלות להגיע עד לכוכבים ממרחק שנות אור. האדם, שנולד בראש השנה, יום מלכות ה' , הרחוק כל כך פיסית מהבורא, מסוגל מבחינה תפיסתית להיות קרוב לה' ולחוש בגדלותו. לכן עליו לנצל חושים אלה לניקיון רוחני- להריח, לשמוע, לדבר ולראות דברים חיוביים ולהשתמש בחושים כמכשיר לקיום מצוות.
ראש השנה נקרא גם יום תרועה על שם התקיעה בשופר, המסמלת את מלכות ה' מזה והכנעת היצר מזה. במילה 'תרועה' אכן מגולמות משמעויות אלה. מילה זו משמעותה שבר (רעוע), שמצביעה על שברון הלב, דהיינו הכנעת היצר. אולם משמעות המילה היא גם שמחה על מלכות ה' בנו, כלשון הפסוק בתהילים: "הריעו לה' כל הארץ". בנוסף, מילה זו היא מלשון רֵעַ, חבר, ההתחברות לבורא ולפנימיות הנשמה. בארמית יש למילה משמעות נוספת,מלשון רצון. כך בפסוק "יהא רעווא קדמך", משמעו יהא רצון לפניך, הבורא. ויהי רצון שנזכה להתחבר לרצון הבורא ולפנימיותנו, ושנזכה לשנה טובה ומתוקה.
ציפי לידר
תגיות: פרשת ניצבים, ציפי לידר
"לשמוע קול שופר" (כבדי השמיעה בראש השנה)
פורסם ב- 3 בספטמבר 2010 – 7:07 | מאת א. ל.
נכתב על ידי: הרב יוסי איתן
קיום מצוות שופר בר"ה בא לידי ביטוי בשמיעת התקיעות. האם כבדי השמיעה, היכולים לשמוע רק בעזרת אביזרי שמיעה, יוצאים ידי חובה בצורה זו? האם הם חייבים בכלל במצווה? והאם רשאים לשמש כבעלי תקיעה?
חרש נמצא בקטגוריה אחת עם שוטה וקטן, הפטורים מן המצוות ואינם מוציאים ידי חובה את ברי החיוב [ומפורש במשנה ביחס לתקיעת שופר –ר"ה,ג,ח] אלא שבדרך כלל מדובר בחרש-אילם, הנחשב חסר דעת, לעומת חרש היודע דַבֵּר שמעמדו ככולם. אבל לדעת רבים מהראשונים, לגבי מצוות שופר גם חרש כזה פטור, שהרי אינו יכול לשמוע ולקיים את המצווה. וכך נפסק בשו"ע: "אפילו מדבר ואינו שומע –אינו מוציא" [תקפ"ט,ב] אלא שאנו עוסקים בכבדי השמיעה ולא בחרשים גמורים שגם מכשירי השמיעה אינם מועילים להם, וכתב המשנה-ברורה: "חרש ששומע ע"י כלי כמין חצוצרות –חייב בשופר". יש מפוסקי זמננו שהשוו זאת למכשירי השמיעה דהיום, וסברו שכבד השמיעה שחוש השמע עדיין קיים בו –חייב, וממילא גם מוציא אחרים [הגר"מ אליהו זצ"ל –הובא ב"מקראי קודש", יבדל"א הגר"ע יוסף,יבי"א,ז,י"ח] אך לעומתם, פוסקים רבים ובהם הגרש"ז אוירבךזצ"ל, חילקו בין דברי המשנה-ברורה, העוסקים במצב שבו שומעים את הקול הטבעי של השופר וכלי העזר רק מסייע לכך, לבין מכשיר אלקטרוני המתרגם את קול השופר לתנודות חשמל, ונמצא שהקול הנשמע אינו קולו המקורי של השופר, ואינו שונה אפוא מרשם-קול.
לאחרונה פותח שתל קוכלארי (=שבלולי) והוא מכשיר שמיעה חדיש המושתל בניתוח בעצם האוזן שבגולגולת, ומועיל גם לחרשים ממש. גם בו יש גירוי חשמלי אלקטרו-מגנטי, אולם גלי הקול מגיעים ישירות לעצב השמיעה, מעין אוזן מלאכותית, ולכן מעמדו ההלכתי של המושתל צריך בירור.
למעשה: השומע גם בלי המכשיר, עדיף שיסירנו בשעת התקיעות, ואם צריך –יתקרב לתוקע. השומע רק בעזרת מכשיר או שתל קוכלארי, ישמע באמצעותו אך לא ישמש כתוקע.
ויהי רצון שה' ישמע לקול תקיעתנו ויכתבנו ויחתמנו לחיים טובים!
להלן הקישור לפרשה המקורית: "לשמוע קול שופר" (כבדי השמיעה בראש השנה)
נלקח מאתר: חידוש
www.hidush.co.il
פרשת ניצבים וילך: מתיצבים ומקבלים כח ללכת
פורסם ב- 3 בספטמבר 2010 – 6:55 | מאת א. ל.
התמונה מויקיפדיה
אמנם יש המייחלים בששון לעקירה נוספת נוסח גוש קטיף, לא בהם אנחנו עוסקים כאן. אנחנו מדברים אל אנשים שפויים שבאמת רוצים בטובת היהודים ורק טועים לחשוב שטובה זו מחייבת מהלכים כאלה ואחרים המנוגדים להוראות התורה
ברשימות השבועיות אני מנסה להתעלם ככל האפשר מהאקטואליה החדשותית ולהסתפק באקטואליה הרוחנית, שהרי זו התכלית. אלא שלפעמים האקטואליה החדשותית מזעזעת ומקוממת כל כך, עד שכמעט מאליהם מתנסחים הדברים ואי אפשר עוד להתעלם מהאירועים החדשותיים. האמת היא שזה קורה די הרבה, שהאירועים החדשותיים מסעירים ומקוממים, אבל כל עוד מדובר בגבולות השיגרה פחות או יותר, מתעלמים במתכוון וממשיכים הלאה. עד ששומעים על אירוע החורג חריגה בולטת מן השיגרה, כמו למשל רצח הארבעה באזור חברון. לכאורה, הרי כל הזמן הם מנסים לרצוח יהודים ומשתמשים לשם כך באמצעים שונים, אז למה מתרגשים רק כאשר זה מצליח להם? מדוע לא מתרגשים מעצם הנסיונות?
ובכן, עם כל הכאב על הנפשות הטהורות שנלקחו מאתנו באירוע הרצחני של השבוע, ספק אם פעמוני האזעקה היו מצלצלים באותה עוצמה אלמלא היה זה במקביל לפתיחת השיחות עם הפלשטנאים. הרי לא פעם הזכרנו כאן את אזהרתו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' שבעצם הדיבורים אתם מעמידים בסכנת חיים מיליוני יהודים ר"ל. והיום, גם מי שטוען כי אינו מאמין בנבואה או ברבי כנביא, יכול לראות את הסטטיסטיקה, המלמדת עד כמה צדק בדברי נבואתו, שבכל פעם שהיתה "התקדמות" במגעים אתם – שילמנו על כך מחיר דמים כבד. אז על רקע ההקפאה הנאכפת על היהודים בנחישות מצד אחד בעוד מצד שני אין שם עצירה למחשבה שניה, ולו כמהלך טקטי, לבחינת התועלת שבנסיונות הבלתי נלאים לרצות את האויבים, אין מנוס מן המסקנה שאנחנו ממשיכים לבחור לא נכון, ואת התוצאות כולנו כואבים.
וזה קורה לנו לקראת סוף שנת תש"ע, בימים שבהם אנחנו אמורים לערוך חשבון נפש יסודי, לבחון את דרכנו בשנה החולפת, לזהות את הפגמים ולקבל החלטה לתקן את הדרוש תיקון. בפועל, אנחנו מתנהגים כאילו אצלנו הכל בסדר ואין מה לתקן. אולי קצת, בשולים, לא משהו רציני. אבל האמת היא שספק אם יש אדם חכם אחד בעולם כולו שיכול להבין, להסביר ולהצדיק את ההתנהלות שלנו בשנה האחרונה ובכלל. אנחנו מקפידים לעשות את כל מה שלא נכון ולא טוב לנו, כיהודים בפרט וכעם החפץ חיים בכלל. אנחנו מנהלים מלחמות, נגד עצמנו ולטובת אויבינו, ונדמה לנו שבכך אנחנו עוטים על עצמנו איצטלא של נאורות, של הומניזם. תוך כדי, אנחנו ממשיכים להתפרק מכל הערכים הנצחיים של עם ישראל, ובראשם הערך ששמו ארץ ישראל, שלמות הארץ.
וכאמור, זה מגיע לשיא לקראת סוף השנה, בשבוע בו אנחנו קוראים בתורה שתי פרשות שתוכנן מנוגד להפליא לכל האמור לעיל. הפרשה הראשונה נִצָּבִים והפרשה השניה וַיֵּלֶךְ. כך זה מתחיל (דברים כ"ט): [ט] אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם: נִצָּבִים רומז לעמידה איתנה. ומהיכן מקבלים כוחות לעמידה כזאת – מהביחד, כֻּלְּכֶם באחדות מלאה. נו, והאחדות הזאת, מה יוליד אותה – המודעות שהעמידה היא לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם. זה בטבע האנושי שיש אינטרסים שונים ואף מנוגדים. יש גם נטיות שונות והפכיות לאנשים שונים. אבל כאשר נִצָּבִים לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם, אין שום תפיסת מקום לנטיות שונות או לרצונות פרטיים של מישהו, הכל מתגמד עד שמתבטל. כי לכולם יש מטרה אחת, להיראות במיטבם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם, כדי שיזכו לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.
וכדי שלא יהיו אי הבנות, מפרטת התורה את כל המנויים תחת הכותרת כֻּלְּכֶם; רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. [י] טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם–וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לא רק הציבור הנאור ולא רק המקובלים בחברה, גם המעמדות הנמוכים ביותר מבחינה כלכלית וחברתית, גם הם כלולים בהגדרה כֻּלְּכֶם. ותכלית ההתיצבות היא: [יא] לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית ה' אֱלֹקֶיךָ–וּבְאָלָתוֹ: אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. [יב] לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם, וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹקִים–כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. זהו מעמד מחייב והוא אינו יכול להתקיים שלא באחדות מלאה, כנ"ל.
ושלא נטעה לחשוב, חלילה, שמדובר רק באנשים שהיו נוכחים באותו מעמד אבל לנו זה לא נוגע, ממשיכה התורה ומפרטת: [יג] וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם–אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת. [יד] כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, ה' אֱלֹקֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם. הברית הזאת תקפה לנצח, לכל הדורות של היהודים, והיא כוללת כמובן גם אותנו.
לפחות לא להפריע
כאמור, ההתנהלות שלנו הפוכה לחלוטין מההוראות המפורטות בפרשות השבוע. אבל שלא נטעה לחשוב שהמצאנו משהו, הנה מה שאומר ה' למשה בפרשה השניה שנקרא השבת, פרשת וַיֵּלֶךְ (פרק ל"א): [טז] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא-שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, מנסים להשתלב במרחב, להיות מקובלים בחברה, להתקבל למשפחת העמים, אבל התוצאה הבלתי נמנעת היא התנתקות מהקב"ה: וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. [יז] וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם-הַהוּא (…) הקב"ה אינו מעניש, הוא רק מפסיק לשמור עלינו שמירה מיוחדת והתוצאות הן בלתי נמנעות: וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת; והתגובה שלנו, כמה מוכר, אם יש אלוקים – איך זה שיש לנו כאלה צרות? וְאָמַר, בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי-אֵין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי, מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה.
אבל כאמור, האמת היא שהקב"ה רק מאפשר לנו ללכת בדרך בה בחרנו, והתוצאות – הן באחריותנו הבלעדית. אלא שאת כל המתואר בפרשה זו ובפרשות אחרות, כבר עברנו במהלך ההיסטוריה ויותר מפעם אחת. כבר חווינו את כל הצרות שהבטיחה לנו התורה בתגובה להתרחקות שלנו מה' יתברך וסאת היסורים שלנו כעם וגם כיחידים – מלאה על גדותיה. אין לנו עוד מקום וגם לא כח ליסורים מכל סוג שהוא. כעת כבר הגיע זמן הגאולה האמיתית והשלמה ולגמרי לא ברור לְמָה מחכים. מה, רוצים שנהיה כולנו צדיקים? הלואי, אבל לא נראה שאנחנו מסוגלים לכך כרגע. רק למשיח יש הכח לחולל את המהפכה הזאת וכדאי שיגיע כבר, כאשר יש עדיין מי שמחכים לו וטרם התיאשו. כנראה מחכים רק שנפסיק להפריע. לא שנהיה צדיקים, רק שנפסיק להצטדק לעיני העמים. שנפסיק לסחור בארץ שעליה הוא כרת ברית עם אבותינו ועמנו.
את העובדה שזהו זמן הגאולה ניתן לזהות בבירור בהתממשות נבואה אחרת של כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', שהכריז כי ארץ ישראל היא המקום הכי בטוח בעולם. רואים את זה באלפי הטילים שהם יורים עלינו ואינם גובים קרבנות בנפש, כי הקב"ה שומר על היהודים בארץ ישראל. רואים את זה ביציבות הכלכלית אצלנו כאשר בכל העולם הכל נזיל ואין יודע מה ילד יום. אכן, רואים בגלוי שהקב"ה מתנהל עמנו בחסד וברחמים רבים, שלמרות כל השטויות שאנחנו ממשיכים לעשות – אנחו שורדים ואף מתחזקים בתחומים מסוימים, אבל מבקשים מאתנו לפחות שלא נפריע, שלא ננקוט מהלכים שאין להם שום משמעות אחרת מלבד לעיכוב הגאולה. כמו למשל הקפאת הבניה שזה ניגוד מפורש למצוות ישוב הארץ. או רדיפת הרבנים. עד שסוף סוף יש מי שנושא את דבר ה' בגאון בלי נגיעוּת פוליטית – משקיעים מאמץ כביר כדי לסתום לו את הפה.
והחמור מכל – המתן ומתן מול אויבינו. שהרי ברור שאין לנו מה להרויח מהשיחות אתם ואנחנו יכולים רק להפסיד. גם להם לא צפוי רווח כי גם אם ירוויחו – יפסידו. וכדי להבין זאת די לראות מה קורה כעת בשטח שעליו ישב גוש קטיף, איך הם לא מצליחים לישב אותו או להפיק ממנו תוצרת חקלאית. ואם הם לא מנסים – אדרבה, זה רק מוכיח שאין תועלת בשיחות אתם כי אין להם שום עניין בבניה, כל שאיפתם היא להרוס. אצלנו יודעים את זה, גם ימין וגם שמאל, ובכל זאת מכורים לשיחות כאילו בעצם קיומן הן מצדיקות את קיומנו כאן. מנותקים לחלוטין מהמסרים של התורה בכלל ושל פרשות השבוע בפרט, לפיהן – קיומנו כעם, כאן או במקום אחר, אינו מותנה בשום תנאי. אנחנו עם הנצח.
אמנם יש המייחלים בששון לעקירה נוספת נוסח גוש קטיף, לא בהם אנחנו עוסקים כאן. אנחנו מדברים אל אנשים שפויים שבאמת רוצים בטובת היהודים ורק טועים לחשוב שטובה זו מחייבת מהלכים כאלה ואחרים המנוגדים להוראות התורה. להם אומר משה רבנו בפרשת נצבים שבכל שלב בחיים חייבים לבחור. שאין להיסחף אחר דמיונות שוא וגם אסור להכנע למה שנדמה כאילוצים מבחוץ, ללחצים למיניהם: [טו] רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע. החיים מקביל לטוב והמות וקביל לרע, זה ברור. השאלה היא איך זוכים לחיים, לטוב.
[טז] אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת- ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו; וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ–וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. מה, בלי אהבת ה' אי אפשר? מסתבר שלא. כי אז משתלטת אהבת עצמו וזה בערך מה שקורה לנו. כאשר יש אהבת ה' והיא המנחה אותנו –מתאמצים לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וממילא זוכים להמשך: וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ–וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. ולא צריכים בשביל זה הסכמה משום גוי.
וכאשר זו תהיה המודעות שלנו, נזכה לשנה טובה ומתוקה ויהיה טוב לכולם.
ניתן להאזין לתמצית הדברים ברדיו קול הלב בתכניתו השבועית של אריק לב.
nissimye@netvision.net.il
תגיות: ניסים ישעיהו, פרשת ניצבים וילך
פרשת נצבים וילך: ברכת הדרך של משה רבנו לעם ישראל
פורסם ב- 3 בספטמבר 2010 – 6:52 | מאת א. ל.
התמונה מויקיפדיה
נכתב על ידי: הרב אריה יואלי
החלק השביעי של נאום משה רבנו בספר דברים, פותח את הפרק השלישי בנאום. החלק הראשון (דברים - עקב) עסק בתהליכים ההיסטוריים והרוחניים שהביאו את עם ישראל לכניסה לארץ, והחלק השני (ראה - כי תבוא) עסק בדרך להתנהל בארץ, כלומר בקיום המצוות. עתה מתחיל פרק חדש שימשיך עד סוף התורה, ויעסוק בברכת הדרך ובהדרכות עתידיות לעם ישראל הנמצא בארצו.
משה רבנו מתגלה כהורה השולח את ילדו לדרכו החדשה. עד עכשיו הוא טיפל ודאג לילד, הוא הדריך ותיקן את הדרוש תיקון. מעתה ואילך, כשדרכיהם נפרדות, והנער המתבגר הולך לו בדרכו, האב כבר לא יוכל להשגיח עליו עוד. הוא יוכל לבקש ממנו כי יזכור את מה שלימד אותו האב. כל עוד הבן ילך בדרך הישר, הכל יהיה טוב ויפה. אבל תמיד יכול לקום דור שישכח את מורשת אבותיו ויחשוב שהוא יודע טוב יותר מכולם והדרך שלו היא הנכונה והצודקת. "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יי אֱ-לֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה.וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה".
עקשנות כזו, מחזיקה מעמד, כל עוד המצב הכלכלי תקין וכל עוד הוא בקו הבריאות. אבל יום אחד הגלגל יכול להתהפך, ביום אחד אדם מאבד את רכושו, או שהוא לוקה במחלה, כל העולם שהוא בנה לעצמו נחרב. "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יי אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה".
אז הוא ייזכר באבא שלו ובציווי שציווה אותו לפני מותו, לשמור על הדרך הנכונה, ללכת בדרכי אבותיו. רק כשיהיה לו קצת רע, יבין הבן את הטעות שעשה, ויחזור לדרך שהתוו לו אבותיו. "וְשַׁבְתָּ עַד יי אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ".
בפגישה האחרונה, יזכיר האב לבנו, שעל אף הפיתויים שיעמדו בדרכו, הוא מצפה ממנו לבחור תמיד את הדרך הנכונה. "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע … וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". תזכור תמיד לבחור את מה שישמח את הוריך.
משה רבנו, גם בפרידתו הפיזית מעם ישראל, ימשיך להיות עם בניו-תלמידיו, בתור מי שהתווה להם את הדרך הוא יישאר איתם לנצח נצחים. שימו לב לברכת הדרך ליהושע "וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ". במילים "ואנכי אהיה עמך" אומר משה רבנו, כי אמנם הוא לא יהיה נוכח בגופו, אבל רוחו ומורשתו תלווה תמיד את עם ישראל.
אלו הם מילות הפרידה של משה רבנו, מנהיג האומה, שדואג לעם גם לאחר מותו, גם לזמן בו יצטרכו לקחת אחריות ולבחור בדרך הנכונה אותה הוא הדריך אותם במשך ארבעים השנים האחרונות.
תגיות: ברכה, הרב אריה יואלי, משה, פרשת נצבים וילך
מצבות מספרות א
פורסם ב- 2 בספטמבר 2010 – 23:49 | מאת א. ל.
נכתב על ידי: הרב יעקב שלמה לוי
התמונות של הניה מליכסון
אי שם, ברחובות השקטים שבין לב תל אביב ובין הים, באיזור שבין "גאולה" ובין לב דיזנגוף (שכונת "נורדיה" לשעבר), סוגרות חומות אבן על מצבת הנצח של תל אביב העתיקה. כאן, כך באמצע העיר, מוקף מכל עבריו בבתי מגורים הנושקים ממש לגבולותיו, עומד בית הקברות הישן של העיר הגדולה. זה הידוע בכינויו "טרומפלדור", על שם הרחוב שהימנו נכנסים אליו.
זהו מקום ייחודי, שכוח קמעה, שקט יותר מכל בית קברות אחר ועד לאחרונה – גם מוזנח יותר. כעת מתנהלות בו עבודות שיפוץ נרחבות שנועדו לשמר יפה את המקום היקר הזה.
סיפורו של בית הקברות – זהו סיפורן של יפו ותל אביב בהקמתן ואשר חלף על ראשן. מצבות רבות טומנות תחתיהן סיפורים נפלאים, דמויות ייחודיות וקורות חיים מרתקות ביותר. על כמה מהן נקרא בכתבה שלפנינו./ כתבה ראשונה בסדרה
אוצר של היסטוריה
לאמיתו של דבר הרי זה בית הקברות המרתק ביותר באזור המרכז שיתכן ולו היה ממוקם אי שם בצפון היה מושך אליו רבים. דווקא מיקומו הקרוב כל כך גורם לו שישתכח מן הלב. בציבור החילוני הוא מוכר יותר, שכן שם מצאו מנוחתם רבי הציונות והמדינה שבדרך. סופרים ומשוררים, עד שבהתהלכך בין המצבות דומה עליך שבין שלטי רחוב אתה צועד. ביאליק, טשרניחובסקי, דיזנגוף, ארלוזורוב, אחד העם, ועוד רבים. הציבור החרדי כמעט אינו פוקד את המקום ואפילו אינו מודע לחשיבותו.
וחבל!
הרי בית קברות זה כמין אוצר של היסטוריה הוא! דפי דפים של ידיעות וקורות אפשר למצוא בין מצבותיו, וגם קברים של רבנים, צדיקים וחסידים ומקובלים ואנשי מעשה יש שם לצד קדושים הרוגים על קידוש ה'. כל ההיסטוריה הקדומה של תל אביב מקופלת כאן. דפים דפים. מצבות מצבות! עין בעין רואים אנו כאן את השינוי שחלף על קהילת יפו תל אביב. את המעבר מאוכלוסיה שרובה נאמנה למסורת בית אבות לציבור שהוא חילוני ברובו. תוצאה של עלייתם של בני "העליה השניה" וגם של החוסר בתלמודי תורה ובעיקר בישיבות, בעשורים הראשונים של קהילת יפו ותל אביב, מה שנתן את אותותיו בנוער הצעיר.
כבר בשנת ת"ש, אחרי בסך הכל ל"ח שנים לקיומו, כונה בית עלמין זה בשם "בית הקברות הישן". בספר שהוציאו אז לאור צדוק לינמן וצבי קרול ובו פירוט כל המצבות עם קצת פרטים על השוכבים תחתיהן, מעידים הם על המהפך הזה באופי האוכלוסיה כפי שהוא בא לידי ביטוי בנוסח המצבות. "מצד תכנם של הנוסחאות שעל גבי המצבות יש אחידות סגנונית באלו שבאיזור הישן, ורובן בסגנון המסורתי, ביחוד בכתבות על המצבות של הרבנים ושל יהודי המזרח, פסוקים מהתנ"ך והמימרות המקובלות האחרות "וי להאי שופרא" ואילו באזור החדש גברה המודרניזציה שברובה שבלונית וריקה מתוכן [חזרה מדהימה על הנוסח "בעלי ואבינו היקר" ו"קבל מתנתנו האחרונה"]"…
והיאך הגיע בית הקברות לעיבורה של עיר? היכן עוד מצינו כבסים מתנופפים עלי חבל בפחות מארבע אמות משורת המצבות הראשונה?! זו אינה שאלה כלל ועיקר שכן לא הגיע בית העלמין אל תוך העיר כי אם להיפך, העיר באה והקיפה את בית העלמין סחור סחור עד לגבולותיו ממש. זהו סיפור ארוך שראשיתו לפני למעלה ממאה שנה - - -
מהמגפה ועד החתונה…
בית קברות יהודי היה ביפו החל משנת ת"ר. קודם לכן היו בני הקהילה המצומקת נזקקים להוליך מתיהם לירושלים על גבי חמורים וגמלים. חלפו עשרות שנים, בית העלמין היפואי התמלא, ומקומות הקבורה שבו כמעט ותמו. ניסו היהודים לקבל רשיון להקמת בית עלמין חדש – ולשווא. השלטון הטורקי המושחת הקפיד שלא לדלג מעולם על שום מכשול של בירוקרטיה שאפשר להערים בפני התושבים. ניסו שוב בכה ובכה וללא הועיל. מצוקת הקבורה העיבה על הקהילה היהודית שבשנים ההם, החל מתרמ"א, היתה מתרחבת והולכת בצעדי ענק.
והנה הגיעה העת. בקיץ של שנת תרס"ב, הציפו את פרדסי יפו גדודי גדודים של בדואים שמדי שנה היו יוצאים את מקומות מרעיתם בנגב ויוצאים לתור את הארץ. ספרי ההיסטוריה מספרים כי פרדסי יפו היו עמוסים אז בבני אדם יותר מאשר בתפוזים. מערכות הניקוז והנקיון לא היו מהמשופרות, בלשון המעטה, ולכן כנראה פרצה מגיפת הכולרה בכל עוזה באזור יפו.
המגפה פרצה בתחילת תרס"ג והרופאים ביפו היו אובדי עצות. או אז הגיעה משלחת רפואית בהולה מעיר הבירה הטורקית קונסטנטינופול. בהתייעצות עם הרופא ד"ר הלל יפה שחקר את מחלת הכולרה בארץ, הוחלט שאסור להמשיך ולקבור את מתי המגיפה בבתי הקברות שבעיר יפו ועליהם להיקבר רחוק מן העיר. לצורך זה הקציבה הממשלה שטח שבו ייקברו כל החללים, יהודים וערבים גם יחד.
הציבור היהודי שאמון היה על בית קברות נפרד, כדרישת ההלכה, נחרד עד עמקי נשמתו. מאידך נקרתה לפניהם כאן הזדמנות נאותה לפתוח בית קברות חדש, מה שזקוקים היו לו כבר זה זמן רב. שמעון רוקח ראש ועד העיר שבקי היה בנבכי השלטון ובהילוך בין שגיונות אנשיו, ניצל את המצב והצליח לקבל רשיון להקמת בית קברות יהודי על אדמה ממשלתית. ("מחלול" אוף טערקיש). עבור הקרקע שילם טבין ותקילין, סך של חמישים מג'ידי לשנים עשר דונם. את הכסף שילם "ועד הקהילה" המאוחד לאשכנזים וספרדים והקרקע נרשמה על שמו.
בימים ההם נתפרסם הדבר ב"החבצלת" וב"השקפה". וכך כותב "החבצלת": שאלת "בית עלמין" נסרה ברקיע עירנו זה כמה שנים, כי אם אמנם הי' היה לעירנו מקום גדול לביה"ק אך בימים הטובים שעברו, טרם היה הישוב ביפו מסודר כדבעי, השיגו שכני המקום את גבולו מכל עבריו, עד כי לא נותר רק חלקה קטנה לביה"ק, והחלקה כמעט נמלאה, וכספים לקנות בית עלמין חדש לא היה להעדה, וגם דרוש לזה רשיון מיוחד מעיר הבירה הדורש זמן ועבודה.
ויהי כי החלה המחלה לתת חלק למלאך המות, גזר "ועד הבריאות" שהועידו הממשלה לדאג לבריאות העיר – כי המתים בהמחלה הזאת מאיזו דת שיהיו לא יקוברו בביה"ק העתיקים שרובם קרובים לעיר, ורק בביה"ק מיוחד שקבעה הממשלה רחוק מהעיר, ומתי ישראל היו מזומנים להקבר גם הם שם.
והחכם רב פעלים מר שמעון רוקח הנהו גם אחד מחברי "ועד הבריאות" של הממשלה, ויהי במות איש מאחב"י ותהינה עיני העדה לו כי יעש דבר, והוא בחכמתו, בשקידתו, בדעתו את נימוסי המדינה, ובהיותו מכיר את כל גדולי ורבי הממשלה, ובדעתו לעות דבר, בתבונה יתירה, עמל ויגע יגיעה גדולה מאד מאד, ויפעול כי הממשלה קצבה נחלה בת 12 דונמים לביה"ק לעדת ב"י ויקברו שמה המת ואחריו את אשר מתו אח"כ… בעיתון "השקפה פורט הדבר יותר. שם סופר גם על התשלום שנגבה עבור הקרקע.
והנה נתפרסם הדבר לשמחת כולם רק השלטונות זעמו. היתכן להאשים "שונאי בצע" שכמותם בלקיחת תשלום על אדמה לבית קברות? מיד נתפרסמה "הכחשה" בעיתונות. "אבקש להכחיש" – כותב "מים חיים" ב"השקפה" – "את הידיעה שהגיעה לו מיפו בנוגע למכירת אדמה למען המתים היהודים בחולי רע. האדמה בת שנים עשר דונם אמנם בידינו היהודים, אך צריך לדעת כי היא ניתנה ליהודים בלי כל כסף, רק ממתינים עתה מסטמבול פקודה רשמית בנוגע לנתינת האדמה הזאת לנו. ואנחנו היהודים חייבים לרחוש חן חן מרובה למעלת חפיז ביי מושל עירנו, אשר תמיד, תמיד השתתף בצרת אחינו האומללים, ויחד אתו גם להאדון חוסני ביי, וקיל ראש הבלדיה, בעבור עבודתם לטובת העיר בכלל ולטובתינו בפרט" (וללמדך, כי אין כל חדש תחת השמש…)
באמת אמרו, אם שילם שמעון רוקח חמישים מג'ידי עבור אותה "מתנת חינם", מה שמתועד בעדויות ותעודות - מי יודע כמה "בקשיש" היה צריך להוסיף עליהם…
*
מרחק כמה קילומטרים צפונה מגבול יפו שכן בית הקברות החדש. ובינו ובין העיר – תלי תלים של חול ים, זרועים בקצת כרמים ופרדסים. בימים ההם, במרחשוון תרס"ג נלקח לבית עולמו, החלל השני מחללי המגפה, ר' שמואל דוד גרשנזון, מעובדי היקב בראשון לציון. הלוייתו וקבורתו של נפטר זה שאמור היה להיות הנקבר הראשון בבית העלמין, היו משהו דוגמתו לא נראה זה שנים.
שכן, גם אם כי נפתרה בעיית מצוקת הקבורה אבל חרב המגפה עדיין מתנופפת היתה מעל לראשם של יהודי יפו. ישבו חכמי העיר ורבניה – רב ראשי לא היה לעיר בתרס"ג שכן רבי נפתלי הירץ הלוי נפטר בקיץ תרס"ב, ואילו הגרא"י קוק הגיע רק בראשית תרס"ד - והחליטו להשתמש בסגולה עתיקה: לקבור בבית הקברות יחד עם הנקבר הראשון שקים עם גניזה של "שמות", ולערוך בבית העלמין חופה לחתן וכלה, עני ועניה. סגולה זו הנזכרת רבות בספרי הקדמונים [שם, אגב, אינה נזכרת דווקא בנוגע לקבורת נפטר ראשון!] יפה כחה לעצור חרב המגפה המשתוללת.
דא עקא, שלחתונת בני הזוג אין די בארבע כלונסאות ופרוכת שעליהם. כי מה חטאו ומה פשעו בני עניים אלו?! לא די שחופתם בבית הקברות, אלא שגם יהא משתה חתונתם כבית האבל? באותה שעה קמה האישה ליבא רזניק, שבעלת חסד וצדקה היתה ונטלה על עצמה הוצאות החתונה וגם פרנסת החתן והכלה סמוך לחתונתם. ליבא זו, בתו של רבי אברהם יצחק סטוזנסקר הירושלמי היתה וזוגתו של ר' ישעיה שבעל חנות היה ברחוב בוסטרוס, וידיה רב לה בכל מעשה חסד ביפו.
ואכן, לא רק זוג יתומים אחד הוכנס שם לחופה. כי שתי חופות, של שתי אחיות יתומות, נערכו באותו היום. בין תלי החול ושורות הכרמים התנהלה שיירה מוזרה. נושאי המיטה ומלוויה, עגלות ובהן שני חתנים: משה גלזן ויחיא ריאני, שתי כלות אחיות: שניר וציונה בליש, מסדר קידושין ושקים של גניזה וכלי זמר ומיני תרגימא והמון בוכה וחוגג שעשה דרכו אל בית הקברות החדש. לא הרחק מן הקבר הטרי של ר' שמואל דוד גרשנזון, נערכו החופות ונקברו ה"שמות" ואחר כך היו המנגנים מנגנים והמשתתפים מיטיבים לבם ומחוללים ורוקדים ובוכים ולבם מתנודד בין אבל לשמחה ובין פחד לתקוה. "ושם קברו גם את "הגניזה" - דיווח אז "החבצלת" - "ושם נכנסו לחופה ב' זוגות, בתופים ובמחולות, ויהי המקום ההוא לביה"ק תמידי, יתן ה' ובלע המות לנצח ויאמר למלאך המשחית הרף ולא נוסיף לדאבה עוד."
אכן, לא חלפו ימים רבים והמגפה נעצרה!
אחר כך התירו הטורקים לשוב ולקבור בבית העלמין הישן ביפו, ועד שנת תרפ"ד עוד היו קוברים בו לעיתים. אבל בית הקברות החדש הלך ותפס את מקומו כמקום הקבורה המרכזי של העיר. משך השנים נטמנו בו קרוב לחמשת אלפים איש מישראל. (ודרך אגב, בספר בית הקברות שי"ל בשנת ת"ש מסופר כי מצבתו של ר' שמואל דוד גרשנזון לא נמצאה, אולי כוסתה בחול כפי שקרה לעוד מצבות טרם גודר השטח בתרס"ט, ואולי לא הוקמה בכלל מצבה על קברו. אבל כיום נמצאה המצבה, על אף ששיני הזמן נתנו בה את אותותיהן.)
לא קל היה לקבור שם. נושאי המיטה נאלצו לשרך רגליהם כשהם שוקעים בחול הרך בשמש קופחת או במטר סוחף. לא אחת נאלצו להניח את המיטה על הקרקע ולאזור כוחות או לחכות לנושאי ארון חדשים שיבואו מיפו. ובלילות קשה היתה העבודה כפליים. הם היו צועדים בעלטה מוחלטת כשעששיות חוורות מאירות לפניהם את הדרך. את פעמיהם כיוונו לפי אומדנא. ואירע פעם שצעדו וצעדו וצעדו ופתאום הרגישו איך רגליהם מבוססות בבוץ ובמים זורמים. נבהלו ונסוגו לאחוריהם, בדקו בפנסים שבידיהם וראו כי הגיעו אל גדות נחל הירקון או האיילון. מאז אותו מעשה, התקינו בבית הקברות עמוד גבוה גבוה ועליו פנס שבאמצעות חבל וגלגל מעלים אותו אל ראש העמוד. וכשהיתה מזדמנת הלווית המת בלילה, היה שמש ה"חברא קדישא" מקדים ורץ לבית העלמין שאם יתעה בדרכו – יהא היחיד תועה ולא הרבים ונושאי המת. וכיון שהיה מגיע לשם, היה מעלה את האור בעששית, אוחז בחבל ומעלה את האור עד שיהא מנצנץ למרחקים. היו המלווים רואים את האור והולכים לכיוונו. אותה עששית, דרך אגב, ואותו העמוד, עוד היו עומדים שם עד לפני כשלשים שנה!
אבל לא ארכו הימים יתר על המידה ויפו הלכה והתרחבה, הלכה והתקרבה, עד שהיתה לתל אביב רבתי והיתה מקפת וסובבת לבית הקברות סביב סביב ובתים נבנים בה עד לקיר גבולו. והיה זה בית העלמין היחידי שקדם לעיר שבה הוא נמצא…
כך יספר לימים הגאון רבי בנציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל, רבה הספרדי של יפו תל אביב ואח"כ הרב הראשי לישראל:
"הנה לרגל מחלה אפידימית שפרצה אז ביפו הוקצע מגרש זה שבית העלמין הראשון שבתל אביב קיים בו לבית הקברות להישוב היהודי ביפו. הדרך אל המקום היתה מלאה ערמות חול שפעמים רבות לא יכלו הכתפים להמשיך את דרכם. במקרים רבים היו עוזבים את הארון בדרך בכדי להחליף כח או בחכותם לבואם של כחפים אחרים להמשיך את דרכם. והנה מה שלא פללנו אז - נעשה. בקרב שנים אחדות נכבש כל המרחק הזה וערמות החול נהפכו לבנינים וכבישים ובבית הקברות הזה נטמנו עצמותיהם של רבני ישראל וכראשם הרב הראשי לקהלת תל אביב רבי שלמה הכהן אהרונסון זצ"ל וראשי ומנהיגי היהדות ובתוכם עומדות שורות הכבוד של גבורינו וקדושינו ( - הרוגי פרעות תרפ"א, תרפ"ט ותרצ"ו - ) אשר משמשים היום וישמשו לדורות הבאים עדות נאמנה לקנין הארץ כולה בדמי בנינו ובנותינו אחינו ואחיותינו אשר מתו מות קדושים בהגנתם על ישובנו היהודי בארץ נחלת אבותינו מעולם ועד עולם" - - -
"המזריטשאים מהפרדס"
בין המצבות הייחודיות כמו גם אחוזות הקבר המשפחתיות שבבית הקברות הישן, מצודדת את העין מצבת אנדרטה אחת. המצבה הניצבת על אחוזת הקבר של משפחת פלמן. שם מצאו מנוחתם "אם הפרדסנות בארץ ישראל" שרה איטה פלמן ע"ה, ובני משפחתה
.
סיפורה של משפחת פלמן החרדית, ויותר מכך – של שרה איטה, ה"אידישע מאמע" עם השביס האופייני שלא נרתעה מכלום, הוא סיפור של ייסורי ארץ ישראל ושל מסירות נפש אמיתית למען מצוות יישוב ארץ ישראל ללא כחל וסרק. זהו סיפור שראשיתו אי שם לפני כמאה ועשרים ושבע שנים במזריטש הווהלינית, וששרידיו עדיין ניצבים שפופי קומה בינות לבתי תל אביב המטפסים ועולים אל על. זהו סיפורו של הכפר הערבי "סומייל" שאחרונות בקתותיו עוד עומדות בעיבורה של העיר הגדולה.
ברחוב אבן גבירול בתל אביב, בין ארלוזורוב וז'בוטינסקי תוחמת גדר אבנים גבוהה וארוכה שטח עתיר עצים ובתים קטנים. משהו שונה בתכלית מכל מה שסביבו. מה טיבו של כפר זה? ומה טעם קרוי הרחוב החוצה את השטח בשם "הפרדס" בינות לרחובות גדולי הציונות הסובבים לו סביב סביב?
הבה ונפליג על כנפי הזכרון, אל שנת תרמ"ג. עוד בטרם הוקמו "נוה שלום" ו"נוה צדק"! הבה ונצא אל נקודת היישוב היהודי הראשונה ממש במרחב התל אביבי הסואן! (מלבד, כמובן, יפו העתיקה).
*
ר' דוד דוב הלוי פלמן, אברך צעיר היה בעיר מזריטש. בנו של ר' אברהם הסוחר שהיה בר אוריין ובר אבהן, ממשפחתו של המגיד הגדול רבינו דוב בער ממזריטש. אחרי ששקד ר' דוד דוב על תלמודו בנעוריו ומילא כרסו תורה, נשא אשה. ומשהוצרך לעמוד ברשות עצמו נעשה סוחר בעורות שאותם היה משווק בגרמניה. עד מהרה פרץ מסחרו והצליח ובמקביל הלך מעמדו בקהילה והתחזק עד שבהיותו רק כבן שלשים כבר נבחר לשמש כפרנס הקהל. בינתיים אירע אסון במשפחתו, זוגתו נפטרה על פניו והותירה אחריה יתומים. הוא נשא בזיווג שני את שרה איטה.
בימים ההם, בשנת תרמ"ג, כאשר רוסיה כולה נאחזה בהתלהבות העלייה לארץ ישראל ("העליה הראשונה") נוסדה במזריטש חברת "יסוד המעלה" לשם עלייה לארץ הקודש והתיישבות חקלאית בה. ר' דוד דוב נמנה על המייסדים ואף עמד בקשר מכתבים עם ר' יחיאל מיכל פינס ממנו התעדכן על הנעשה בתחום ההתיישבות בארץ. אפס, כאשר עלו ראשוני חברי "יסוד המעלה" לארץ בכדי להקים יישוב בשם זה בגליל, החליט ר' דוד דוב החלטה נועזת, שאיש מלבדו לא קיבל כמוה: הוא יעלה לבדו, ללא חבורה וללא ארגון, וימצא את המקום המתאים ביותר עבורו לשם התיישבות וחקלאות.
הוא הגיע הנה בכדי לבדוק את האפשרויות כשבאמתחתו סכום עתק: עשרת אלפים רובל, אותם הפקיד אצל דודו, ר' יעקב רויז, שהתגורר בירושלים משכבר הימים. לאחר מכן יצא לתור את הארץ לארכה ולרחבה ולבקר בכל המושבות החקלאיות שקמו אז, או, כפי שכינו אותן: "הקולוניות". הוא התרשם כי חייהם של הקולוניסטים קשים ביותר וכי אשתו ובניו יתקשו לעמוד בנטל עבודה קשה שכזו. ברי היה לו כי כדי להתיישב בארץ צריך הוא להתחבר למקום קיים, ולו יהא ערבי! בדק איפוא אפשרויות הרבה עד שמצא לנכון להתיישב בכפר הערבי "סומייל" הרחוק פרסאות מספר מיפו העיר ושאינו רחוק יתר על המידה מחוף הים. הוא רכש ארבעים דונם אדמה בכפר ובכדי להקל ולזרז את הליכי הרישום וקבלת ה"קושאן" (טאבו" בלשוננו), קיבל על עצמו את האזרחות העותומנית והסדיר את הענין אל נכון. הוא רכש גם בית ערבי ישן וכמה בהמות, והכין תשתית להמשך. אדהכי והכי רכש ידיעה בשפה הערבית וגם קשר קשרים עם בני המקום, שכניו לעתיד. זרע בשדותיו חטה ושעורה, הפקיד את הטיפול בשדה בידי ערבים מבני המקום שנתן בהם את אימונו ויצא למזריטש בכדי להביא הנה את משפחתו.
בכסלו תרמ"ד עלה ר' דוד דוב עם אמו מרת רבקה, זוגתו שרה איטה, שני בניו הבחורים בני אשתו המנוחה, וחמשת ילדיו מזוגתו זו. עמו הביא גם את ר' ברוך מאיר רוזנבלום כדי שישמש להם כשוחט וכמלמד תשב"ר לילדים ולנערים. אחרי מסע לאודסה עיר הנמל, עלו שם על ספינה שתוליכם למחוז חפצם. וכדי להקל על ילדיו את קשיי הקליטה בארץ, עסק ר' דוד דוב במשך הנסיעה עמם ועם אמו וזוגתו בהקניית השפה הערבית הבסיסית שתשמש אותם בחיי היום יום בכפר סומייל, בעוד הוא שוקד בינתיים על ספר ללימוד עבודת האדמה.
מיד עם הגיעם לנחלתם השקיע עצמו ר' דוד דוב בעבודת המשק בכל לבו ונפשו. הסוחר העשיר והמכובד היה לחקלאי עובד אדמתו ומאושר היה על שזכה בכך. הוא רכש, פרדס ענק ועזוב שהשתרע על השטח הנמצא כיום בין הרחובות אבן גבירול, פרישמן, שלמה המלך וארלוזורוב, והיה עובד בו וגם בשדות. יום יום רוכב היה על חמורו ליפו כשהוא נושא עמו קנקני חלב מתנובת פרותיו, כמו גם ירקות משדהו, למכירה. את יום עבודתם היו בני משפחת פלמן הגברים מסיימים בלימוד עסיסי ומרענן של גמרא בחשק ובהתלהבות.
לא היתה לו ידיעה של ממש בחקלאות. את ידיעותיו המעטות רכש מהספר אותו קרא על האונייה בדרכו לארץ. אבל הוא לא היסס לפנות אל השייך של סומייל, מוחמד אבו ג'ברא, וזה העמיד לרשותו פועלים ערביים שעזרו לו ולימדו אותו לטפל בפרדס. ערביי הכפר העריצו את אישיותו ואת מרצו ועבודתו והתייחסו אליו בכבוד מלכים. אף סייעוהו במלאכתו ככל אשר נזקקה "גינת דוד" כפי שהוא קרא לה. או "באיארת חוו'ג'ה דוד" ["הפרדס של אדון דוד"] כפי שקראוה הם. "מה נפלא הדבר" – כתב הוא אז לידידיו במזריטש – "ומה טובה הרגשתו של יהודי, כשהוא מרגיש בבית, בארץ ישראל" - - -
אבל לדאבון לב, לא ארכו ימי אשרו. באחד מימי הקיץ הלוהטים, קפחה החמה על ראשו בעמדו בשדה והוא קיבל "מכת שמש", הבהילוהו ליפו והרופא "איבחן" מיד את מחלתו… "קדחת", פסק, כמנהג הימים ההם והלעיטהו בחינין. התרופה למחלת הקדחת הרעה את מצבו ודרדרה אותו. בה' תמוז תרמ"ד, כחצי שנה אחרי בואו ארצה עם כל המרץ והחזון, נפטר רבי דוד דוב הלוי פלמן ממזריטש – סומייל, ויקבר בבית העלמין הישן שביפו.
שבועיים לאחר מכן נפטרה ממחלת הקדחת בתו הקטנה בת השנה.
*
סביר היה להניח שכעת הקיץ הקץ על כל סיפור הפרדס ו"גינת דוד". איש לא האמין ששרה איטה הצעירה – היא היתה אך כבת עשרים ושבע, בי"ד שנים צעירה מבעלה המנוח – תשאר כאן בכפר הישמעאלי ותמשיך לנהל את החווה והפרדס. אבל להפתעת כולם הודיעה האלמנה רכת השנים בנחישות, כי את אחוזת שדה בעלה בה השקיע כה רבות, לא תעזוב!
והפרדס על עמדו נשאר, ומשפחת פלמן החרדית נותרה בכפר סומייל.
בעת ההיא עזב ר' ברוך מאיר רוזנבלום את תפקידיו כמלמד ושוחט ועבר ל"יסוד המעלה" לגור עם ידידיו שממזריטש. עלתה שרה איטה לירושלים והביאה משם מלמדים חשובים ותלמידי חכמים שילמדו לבניה תורה: הרבנים ר' שאול שאולזון מחברון ור' דוב מארקוס ור' נחמן גדליה ברודר מירושלים. זה האחרון שהיה לימים מחשובי ירושלים ונשואי פניה, חיבר בשנות שהותו בפרדס את חיבורו "גן ירושלים" כולו מדע וחכמה, נגלה ונסתר, השקפה ודרוש.
הקשיים היו מרובים וגם העסקים לא התנהלו בקלות. הפרדס והאחוזה נקלעו לחובות עוד בתקופתו של ר' דוד דוב. ידידים ממזריטש הלוו לו אז סכומי כסף. כעת מכרה שרה איטה את תכשיטיה ופרעה את החובות עד האחרון שבהם. אחר כך קיבלה מענק של שלש מאות פראנקים מהברון רוטשילד אבל עדיין לא עמדו הפרדס והמשק על יסודות איתנים.
לא חסרו ידידים ומכרים, מקרוב וגם מרחוק, ממזריטש, שלבם נכמר למראה הקשיים. הם לא פסקו מלייעץ לה ולשכנע אותה לעזוב הכל. במקום להתענות כאן ולגלגל חובות מתוך עבודת כפיים, תמכור הכל, יהא בידה סכום נאה ועמו תחזור למזריטש ותחזור לחיות חיים שלוים ושקטים. אבל ה"מזריטשאית מהפרדס" כפי שכינו אותה כאן, האזינה לעצות באורך רוח אך לא שעתה אליהן כלל ועיקר. באגרת ששגרה לאחד הרבנים שניסה לשכנעה לעזוב, כתבה: "יקרה לי ירושת בעלי ועמלו אתו עבדתי ועמלתי. בפינה הזו ראה את פינת חייו, ואני לא אלך מכאן! את נפשי אתן לאדמה הזו שהקריב את עצמו עליה".
במסירות נפש ובכוחות אחרונים המשיכו היא ובניה לנהל את הפרדס.
והצליחו!
עם הזמן השתפרו ידיעותיהם בגידול ובמסחר. שיטותיהם השתכללו והפרדס הפך להיות רווחי. אפילו את המענק שקיבלה מרוטשילד – החזירה להפתעתו. בכל הארץ יצא שמם כמומחים לגידול פרי הדר ומכל מקום בו ניטעו פרדסים, באו לשאול בעצתם ולקבל את הדרכתם. בתרמ"ט, כשנטע ר' אריה לייב פרומקין את הפרדס הראשון בפ"ת, למשל, רכש את הנטיעות מפרדס "גינת דוד" ואחד מבני פלמן שימש לו כמדריך, ובשנת תרנ"א הוציא לאור הבן הגדול, ר' אהרן לייב פלמן, ספר ראשון במינו על כללי נטיעת הדרים וגידולם בארץ ישראל. הספר, "מעין גנים" שמו, נכתב בסגנון המשנה בצורה של הלכות הלכות. שרה איטה נעשתה כעת לאמא של הפרדסנים היהודיים. א אידישע מאמע.
ואפילו ר' נחמן גדליהו ברודר, המלמד, נעשה למומחה גדול כל כך בענייני הדרים עד שלימים, כשהיה הג"ר נפתלי הירץ הלוי רבה של יפו זקוק למי שיפקח על כשרות האתרוגים והשגחה עליהם מפני הרכבות למיניהן - היה ר' נחמן גדליהו המומחה שנבחר על ידו להשגיח על הענין, באשר לא היה מומחה כמוהו!
בני משפחת פלמן נערצים היו על תושבי סומייל הערביים. ב'סית שרה' (הגברת שרה) כפי שהם קראו לה, נהגו כבוד כבמלכה. אף היו מרבים להתייעץ עמה ולהתבשם מחכמתה. הבדואים שמרבים היו לשוטט באיזור מישור החוף ידעו כי אוי ואבוי למי שיעז לגעת לרעה בסית שרה, ברכושה, או באחד מבני משפחתה. רעה תהיה אחריתו מיד בני הכפר ובראשם השייך ראש הכפר ועושי דברו. ואם קרה ובדואי כלשהו נכשל ולא ידע… כבר השיגתהו יד הסומייליים שהיו מחלצים מהבדואים כל חפץ שגנבו מהפרדס וסביבותיו.
פעם אחת שחה בבריכה של הפרדס (שנודעה לימים כ"בריכת גן הדסה") ילד ערבי מילדי סומייל וטבע. הערבים מהכפר השתוללו, ורצו לפרדס יוקדי עיניים במקלות ובגרזנים. אלא שדווקא אמו של הילד המת, לא נתנה לפגוע בשרה איטה. היא גוננה עליה בגופה, וקראה לעבר ההמון: "סית שרה אהבה את הבן שלי כמו את הילדים שלה, ואוי למי שיפיל שערה מראשה".
*
סבורה היתה שרה איטה לגור לתמיד בנחלתה ולא עלה הדבר בידה. את חגיגות החתונה של בניה הגדולים חגגה ברוב הדר בכפר סומייל. על חתונת הבן ר' יעקב שהיה לימים מנכבדי ירושלים, מסופר כי שתי פרדות הוצאו אז מן האורווה ולכל אחת מהן נרתם קרון מהודר. הפרדות יצאו לדרכן, האחת ליפו והשניה לפתח תקוה – שני היישובים היהודיים הקרובים עמם עמדו הפלמנים בקשר מתמיד – עברו בכל בתי המוזמנים מדלת לדלת ואספום אחר כבוד ואחר שבו לכפר סומייל ברינה ודיצה. שם חגגו היהודים והערבים גם יחד ולצד מנגינות הכליזמרים המסורתיות רקדו הערבים "דבקה" כשהתקרובת ממיטב המטבח האשכנזי מלווה בפיתות שנאפו כאן בטאבון הגדול.
אך דווקא כעת החלה עזיבתה של המשפחה את הכפר. כלותיה של שרה איטה לא מצאו עניין במגורים במקום והמבודד והרחוק. אדהכי והכי החלו להבנות השכונות החדשות ביפו, "נוה שלום" ו"נוה צדק" ויפו הלכה והתקרבה קצת לסומייל. עם הזמן עברו הבנים הגדולים לנוה צדק ואחר כך השתכנעה גם שרה איטה לנטוש את הכפר ולעבור לשכונה החדשה. אחרי חמש עשרה בסומייל עברה שרה איטה לנוה צדק. אפס, את הפרדס לא נטשה. מדי יום היתה עולה על החמור ורוכבת לסומייל, ממשיכה בעבודת הפרדס ומשגיחה על הפועלים וגם מבקרת את שכנותיה משכבר הימים בכפר. לצד זאת נעשתה לאחת הנשים הפעילות בכל מעשי הצדקה והחסד בקהילת יפו ההולכת ומתפתחת.
בפסח תרע"ז, כאשר גירשו הטורקים את כל תושבי יפו, עברו הפלמנים לטבריה, לא לפני שהפקידו את כל חפצי הערך שלהם בידיו של… השייך אבו ג'ברא, ראש הכפר סומייל. אחרי המלחמה המשיכו בני המשפחה להפעיל את הפרדס באמצעות פועלים שכירים בעוד הם עוסקים בענפים נוספים ועסקיהם הולכים ומתרחבים.
"אם הפרדסנות"
בינתיים היתה העיר יפו היהודית הולכת ומתפתחת בצעדי ענק, נעשתה לעיר עצמאית ותל אביב שמה והיתה פורצת צפונה וקדמה. בשנת תרצ"ד, כשמלאו חמשים שנה לפרדס, החליטו ראשי העיר לחגוג את האירוע. חברי מועצת העיר ובראשם מאיר דיזנגוף, ערכו לשרה איטה חגיגה רבתי, והכתירו אותה בתואר "חלוצת הפרדסנות העברית". היא היתה אז בת כשמונים.
אלא שבזה עדיין לא נגמר הסיפור. העלייה גדולה לארץ החל מתרצ"ג והלאה, ("העליה הרביעית") הכפילה כידוע את מספר תושביה של תל אביב. העיר הלכה והתרחבה צפונה, והדרישה למגרשים לצורך בניית בתים חדשים היתה גדולה. בעקבות זאת, החליטו בניה של שרה איטה, שעסקה טובה יותר תהיה - לעקור את הפרדס ולבנות שם שכונת מגורים. ליבה של שרה איטה הישישה נשבר בקרבה. היתכן? לעקור את הפרדס שהיה מפעל חייה והנצחה לבעלה?
אבל העניינים כבר זרמו הלאה. בפסח תרצ"ו ערכו ילדיה חגיגה גדולה בפרדס. חגיגת פרידה. כל בני המשפחה הרחבה לדורותיה התאספו גם יחד כשהם לבושים בגדי חג, הטיבו לבם במאכל ומשתה והעלו זכרונות ילדות, הצטלמו על יד הדקל הגבוה, ונפרדו מהפרדס והאחוזה לשלום. שרה איטה לא היתה מסוגלת להיפרד. כשחזרו מהחגיגה נתקפה חולשה, נכנסה למיטה ולא ירדה ממנה עוד עד שנפטרה לאחר מספר חודשים. להלווייתה הגיעו כל ראשי הפרדסנים בארץ. ערביי הכפר סומייל לא יכלו להגיע כיון שהמרד הערבי היה אז בעיצומו והמתח לא איפשר להם להזדהות בגלוי עם יהודים. אבל בחשאי שלח השייך תנחומים למשפחה.
לדורות
מה נשאר מכפר סומייל? על רוב השטח של הכפר והפרדס אכן נבנו בניינים לתפארה ובהם גם רבי קומות. על אדמת סומייל עומדים כיום בניין עיריית תל אביב, כיכר רבין, ו"גן העיר". רק כמה בקתות ובתים קטנים שרדו, כמין שמורת טבע בתוככי העיר הגדולה באחד המרכזים הסואנים שלה. בעוד כל המגרשים שסביב הצמיחו בניינים לגובה, מעכבות תסבוכות משפטיות ושאלות ירושה מורכבות את הגדרת הבעלות הברורה על השטח, מה שמעכב כל התקדמות ומשאיר לנו שריד לכפר שהיה ואיננו.
אבל מעבר לבקתות, השאיר פרדסם של ר' דוד דוב ושרה איטה פלמן עקבות ברורים וחזקים במישורים הרבה, בהתפתחות היישוב במרכז הארץ.
שרה איטה, שהוגדרה כ"הפרדסנית היהודית הראשונה", היתה אשה חרדית לכל דבר, וזהו פרט שההיסטוריונים שלנו נוטים משום מה "לשכוח" ממנו, כפי שהם נוטים לעשות זאת בנוגע לרבים ממקימי היישוב בארץ ישראל. אין ספק שאמונתה החזקה היא שנתנה לה את האומץ להמשיך, ובכך סללה את הדרך להרבה שבאו בעקבותיה. אך לא רק את החזון נתנה היא. גם הנסיון המקצועי שלה ושל בניה היה עמוד התווך לכל ענף הפרדסנות שהתפתח בארץ.
למען האמת ההיסטורית, לא היה פרדס פלמן הפרדס היהודי הראשון. קדם לו פרדס מונטיפיורי שעמד במקום שבו עומדת כיום שכונת מונטיפיורי בת"א (וששוה כתבה כשלעצמו!). אבל ההשפעה הסביבתית והעידוד לקידום הפרדסנות – התחילו אכן אצל הפלמנים. בניה של שרה איטה היו מעורבים בגידול הפרדסים בפתח תקוה, בחדרה ומקומות נוספים.
גם בקידום העניינים הקהילתיים של יפו ותל אביב נטלו הם חלק. הם נמנו על התומכים בת"ת "שערי תורה" וממקימי ביה"ס הדתי "תחכמוני". אחד הבנים, נחמן, היה ממקימי "אחוזת בית".
אבל המתנה האמיתית שנתנה שרה איטה להתפתחות חיי הדת ביפו, נעלמה מעיני החוקרים ואנו נעלה אותה כאן על נס. זוכרים את הגאון הצדיק רבי נפתלי הירץ הלוי זצ"ל, זה שהניח את התשתית לחיים התורניים ביפו?! זוכרים את "שערי תורה"? ובכן, מי הביא את הרב ליפו? מי הקים את הת"ת? שניים היו בדבר. ר' אברהם קרצ'מר ורבי נחמן גדליהו ברודר. זה האחרון, מלמד התשב"ר של בני פלמן, היה הכח המניע מאחורי הכל, בתקופת שהותו בסומייל כשמרבה היה לפקוד את יפו. בעקיפין, גרמה שרה איטה פלמן להנחת היסוד לחיים הדתיים ביפו ותל אביב כולה!
*
[התודה והברכה לכל שולחי החומר, ובראשם להרב יעקב פרידמן הי"ו, ב"ב. ברכה מיוחדת לגב' הניה מליכסון, מדריכת טיולים בתל אביב, ששלחה ל"תל אביב של מעלה" מאוצר תצלומיה. כל התמונות – משלה הן. ]
|
|
באדיבות : מכון תל אביב של מעלה
תגיות: הניה מליכסון, הרב יעקב שלמה לוי, מכון תל אביב של מעלה
אבן מקיר תזעק
פורסם ב- 2 בספטמבר 2010 – 23:35 | מאת א. ל.
התמונה צולמה על ידי: הניה מליכסון
הכתבה נכתבה על ידי: הרב יעקב שלמה לוי
אזור "נוה צדק", שבזי, ונוה שלום, על אודות ייסודו כתבנו במאמר הקודם, שהתפרסם בגליון המורחב של "תל אביב של מעלה", הינו כיום אזור מתוייר ביותר. לא היתה אפילו פעם אחת שבה יצאנו לסייר בו ולנשום את ניחוחותיו, בה לא פגשנו בצלמים ומתעדים המסתובבים מוקסמים בין סמטאותיו. [לא אחת הפכנו אף אנו לחלק מהנוף ומאובייקט התצלום, בפרט כאשר היה הדבר בפניא דמעלי שבתא, עם השטריימל...]. האזור המכונה בשם הכולל "נוה צדק" הינו אחד מאתרי התיירות המרכזיים בתל אביב. על שכונה זו נכתבו מאמרים וזכרונות למכביר. שלא לדבר על מחיריהן הנוסקים של בתי השכונה שהפכה בעשורים האחרונים לאזור יוקרתי בתכלית. על כל בית בנוה צדק המוצע למכירה מתחולל קרב זוטא של ממש. הסכומים מרקיעים שחקים.
יסודותיה של תל אביב, כבר אמרנו, נמצאים שם. בשכונות נוה צדק ונוה שלום, מבשרות הפריצה למרחב וההתרחבות העירונית החל מתרמ"ז. עד היום עומדות הן כאנדרטה חיה לאשר התחולל כאן לפני כמאה ועשרים שנה. בתי הפאר שבנוה צדק כטירותיהם של שלוש, אמזלג ורוקח, והבתים הקטנים שבנוה שלום שהתאימו יותר לאוכלוסיה העממית מספרות באין אומר ודברים את דברי הימים.
*
מסלולי הטיולים הרגליים הפופולאריים כל כך, בעיר העתיקה של תל אביב, נעים במסלול קבוע, פחות או יותר. השמות שלוש, רוקח ואמזלג, חוזרים על עצמם בסיפור בניית השכונה ובסיור בבתיהם המפוארים או בסמוך אליהם. אבל רשימת אתרי נוה צדק אינה מסתיימת בהם. עוד כמה נקודות בשטח מועלות על נס ומושכות הנה מטיילים. על כמה וכמה בתים בשכונה מתנוססים שלטים: "כאן התגורר…" ואנשים באים, רואים, מתפעלים, מצלמים. כאן גר ש"י עגנון, (ליתר דיוק: כאן כתב שמואל יוסף צ'צ'קס הבוטשוטשאי את סיפוריו שעל שם אחד מהם שינה שמו ל'עגנון'…), כאן גר ברנר, כאן התגוררו סופרים אלו ואחרים. וכאן בנוי היה לתלפיות 'בית הספר לבנות'…
ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה! יסודותיה הרוחניים של השכונה אשר צדיקים וקדושים הילכו בה, אינם מוזכרים כלל ועיקר. הגאון רבי נפתלי הירץ הלוי, הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק, הגאון רבי שניאור זלמן סלונים, הגאון רבי שאול משה זילברמן. זכר צדיקים לברכה, שמותיהם אינם חקוקים באבני זכרון על הכתלים.
שלא לדבר על בתי הכנסת ותלמודי התורה. בית הכנסת "פרושים – הגר"א" הידוע בכינויו "מראות הסולם", הבניין הגדול של "שערי תורה" הת"ת הראשון ביפו ותל אביב על בית המדרש הסמוך לו, בית הכנסת החבד"י "אהל יצחק" בן למעלה ממאה השנים, בית הכנסת וישיבת "אור זורח" של רבי זרח ברנט, כל אלו אינם זוכים כמעט לתשומת לב או לאיזכור. חורבותיהם, פשוטו כמשמעו, עדיין ניצבות על עמדן, מבויישות. הם לא זכו לתקציב שימור כפי שזכו לו בנייני 'שרונה' שבמתחם הקריה. את אלה האחרונים בנו הטמפלרים הגרמניים, ועשרות מליוני דולרים (!) הושקעו בהעתקתם ממקום למקום. אבל לראשונים, ראשית צמיחת חיי התורה והיהדות במטרופולין התל אביבי, אין איש דואג.
כמעט.
ובכן, אנו יוצאים לסיור מודרך ומצולם בין דפי היסטוריה ובין סימטאות ההווה. נפליג איפוא שוב אל הימים ההם, נמצא את עקבותיהם בין הבתים הישנים, המשומרים להפליא או המטים ליפול, וגם נביט בהערצה על אלו שבכל מחיר דאגו לגחלת שלא תכבה בסערות הימים.
נטייל ברחובות ובסמטאות נוה צדק ונוה שלום, נעצור אצל המרכזים הרוחניים שלהם, ונספר את סיפורם שהוא סיפור השכונה כולה וגם הרבה מעבר לכך. נחזור למעלה ממאה ועשרים שנה אחרונית ונציץ לדמויות ההוד של נוה צדק ונוה שלום שחיו ופעלו במרכזי התורה והתפילה הללו. מקום מקום וסיפורו, כל בית גדול – ודמויותיו. ואגב גם נראה את האתרים במצבם דהאידנא. הפעם נבקר באחד מהם.
בית הכנסת "מראות הסולם" ובית הכנסת "קהל חסידים"
במורד רחוב רוקח, הרחוב הראשון בשכונה, סמוך ונראה לביתו המפואר של שמעון רוקח, משתפלת לה שורת בתים צמודים ונמוכים, חדשים בסגנון עתיק להפליא. אלו הן דירות שנבנו בשנים האחרונות בצורה התואמת את אופי השכונה שהפכה להיות מבוקשת כל כך. עתירות ביקוש הן דירות אלו וזה מעלה את מחיריהן לשיאים. ובתווך ממש, כאשר קיר בית אחד תוחם אותן ממערב והשני ממזרח, מתנשאות עלובות ומיותמות חורבות בית כנסת שידע ימים טובים יותר. כשמכולו נותרו רק שני קירות חשופים ומצמיחי ירק, ללא גג, ניצב הראשון, ככל הנראה, שבבתי הכנסת שבתל אביב, ומהמפוארים שבהם. בית הכנסת "מראות הסולם" ששמו האמיתי והמקורי היה "בית הכנסת הגר"א – פרושים". עד לפני שנים ספורות ניצב צמוד לו אגפו השני, בית הכנסת "קהל חסידים" של נוה צדק.
השם "מראות הסולם" עורר מאז ומקדם, באופן טבעי, חרושת שלמה של שמועות ו'מסורות'. על העובדה המפורסמת (שלא היתה ולא נבראה!) שכאן התפלל הרה"ק מוהרי"ל אשלג בעל ה"סולם" על הזוה"ק, אין חולק בין כותבי הסיורים והמסלולים. מעבר לעובדה זו כבר ישנן דעות שונות, אפילו שאף אחת מהן אינה קשורה למציאות… על פי רוב מספרים ספרי הטיולים ועלוני ההדרכה כי 'כאן התרכזו המקובלים, תלמידיו של בעל הסולם'. אבל מה לגאון מוילנא אצל בעל הסולם? גם לכך מצאו פתרון פשוט, כתבו כי כאן "התהלכו הפרושים תלמידי "הסולם" ההולכים בשיטת הגר"א מוילנא…" הגדיל לעשות מדריך מדופלם אחד שכתב כי "סביב בית כנסת זה התרכזו, בשנות השלושים, המקובלים מיפו ומכל איזור השפלה…" לא פחות ולא יותר!
ובכן, לא מיניה ולא מקצתיה. הבה ונתחקה אחרי שרשיו של בית הכנסת.
*
על תאריך הקמתו המדוייק של הבית, אין לנו מידע מדוייק ממש כי אם קרוב לודאי. ללא ספק הינו מהעתיקים, אם לא העתיק ביותר שבבתי הכנסת בתל אביב. כבר שנת תרנ"ו, לפני מאה ושלש עשרה שנה, מסופר ב"לוח ארץ ישראל" של לונץ כדברים האלו: בתי המדרש בפרוור "נוה צדק": אחד החברים שהלך לחו"ל הקדיש ביתו שבהחברה לבית המדרש. והבית בן שני חדרים, ובהחברה ישנם גם חסידים וגם פרושים ויהי ריב ומדון ע"ד הנוסחאות שיתפללו בביהמ"ד. וסוף סוף נתחלקו העדות והבית, ויהי חדר א' לביהמ"ד לעדת הפרושים ומתפללים בו עפ"י מנהגי הגר"א ולומדים בו שיעור עין יעקב' בין הערבים, שיעור שו"ע בלילה ושיעור 'משניות' בבקר, והחדר השני היה לביהמ"ד לחסידים ומתפללים בו נוסח ספרד…" כיון שקטע זה נכתב בתרנ"ו ובתיה הראשונים של שכונת נוה צדק הוקמו אך בתרמ"ח, הוי אומר, סמוך ממש להקמתה של השכונה הפך הבית לבית כנסת. ואכן מעריכים את שנת הקמת הבית בתר"ן בערך.
"כאן היו שוכנים רוחות" – מסופר גם באחד מספרי ראשית תל אביב – "לא בית ליד בית ובית על גבי בית, כמו ביפו, והאוויר צח ונעים, והתושבים – יהודים כולם. וגם בית כנסת יפה כאן שיהודי מאנגליה, תושב נווה צדק, אשר חזר לחוץ לארץ לאחר שאשתו נפטרה, תרם את ביתו למטרה זו. (כל ימי שבתם בנוה צדק תבעה האישה כי ישובו לאנגליה, והוא לא נעתר לה, עתה עשה חפצה בהעדרה). ודוד קיפניס, תושב השכונה שקולו ערב, עובר לפני התיבה" .("קורות משפחה אחת").
ואת הסיפור המלא על תולדות הבית שהפך לבית כנסת סיפר יצחק ב"ר שמעון רוקח, בן השכונה, בספרו "ימים ראשונים וניחוח הדרים": "בין המתיישבים הראשונים היתה משפחה, אשר כעבור זמן קצר מאד אחרי הכנסה לביתה היגרה לקהיר שבמצרים. לפני עזיבתה – הבעל ואשתו, ילדים לא היו להם – השאיר האיש בידי אבא כעין צוואה בה נאמר שאם ימות יימסר הבית לאשתו, ואם שניהם ימותו יימסר הבית למוסד ציבורי אשר יבחר ראש הקהילה – בשעתו היה זה אבי. רצה הגורל ואסון קרה לזוג ימים אחדים אחרי הגיעם למצרים. קרובים רחוקים פנו דרך עורך דין יפואי ותבעו זכות על הבית. אבא נסע לקהיר באופן מיוחד, הסתדר עם המשפחה שניסתה לקבל את הבית, ובחוזרו ארצה החליט יחד עם חבריו בוועד הקהילה להפוך את הבית לבית תפילה. לטענות הפרושים והחסידים הוחלט על פשרה, לחלק את הבית לשני חלקים, חציו לבית כנסת לפרושים וחציו לחסידים, וכך נשאר עד היום הזה. אחרי פטירתו של אבא הוכנס לאחד הקירות של חלק בית הכנסת המדובר בו- החלק של החסידים – לוח שיש 'לזכר האיש הדגול רבי שמעון רוקח ז"ל'" זהו איפוא סיפורו של בית הכנסת הזה.
ובבית כנסת זה היה מתפלל ומרביץ תורה רב העיר, הגה"צ המקובל רבי נפתלי הירץ הלוי זצ"ל, תלמידו הרוחני של הגר"א ומהדיר ספרי הקבלה שלו, כך שמסתבר שהוא זה שנתן לבית הכנסת את שמו!"
אמנם כן, עם השנים עבר בית הכנסת שיפוץ רציני מאד ואולי אף נבנה כולו מחדש. כך שקשה לדעת אלו חלקים שרדו מהמבנה המקורי, אבל גם השיפוץ לא אשתקד היה… באחד התצלומים הישנים של ביהכנ"ס מופיעה כתובת בחזית הבית מעל הדלת ובה כתוב: "בית המדרש בנוה צדק לעדת הפרושים נבנה מחדש ונשתפץ בשנת תר"ע".
כעת נבנה היכל גדול ומרשים, כלול בהדרו לפאר את בית אלקינו, והוא שהיה "ביהכנ"ס הגר"א לעדת הפרושים", חלק אחר של הבנין שימש כבית הכנסת "קהל חסידים" דנוה צדק.
מהתצלומים עתיקים ניבט בניין בית הכנסת, מבנה דו קומתי בעל גג מכוסה ברעפים שקירותיו מטויחים לבן. הכניסה היתה מוגבהת, ומדרגות חוץ הובילו לעזרת הנשים. בקיר הדרומי עמד ארון הקודש. המעקות והכניסה מעוטרים היו בפיתוחי ברזל, וזגוגיות החלונות היו מעשה ויטראז' צבעוניים בצורת מגן דוד. קירותיו היו מרהיבי עין ועוטרו בציורי קיר וגם תקרת העץ הייתה מצוירת. היו שם ציורי חיות – נמר, נשר, צבי ואריה – ואותיות מסולסלות – 'עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגיבור כארי לעשות את רצון אבינו שבשמים"
את הבימה וארון הקודש תרמו האחים גורודנציק בשנת תרפ"ב. האחים עלו לארץ בשנת תרמ"ה והיו לא רק מראשוני המתיישבים בנווה צדק אלא גם מראשוני הנגרים היהודיים ביפו ותל אביב.
(תודתנו לש' וידריך, חוקרת תל אביב, על המידע החשוב והמועיל).
*
שני בתי הכנסת ידעו מעלות ומורדות בדברי ימי קיומם. היו שנים שבהם פרחו ושגשגו והיו שנים שבהם שממו. בית הכנסת "קהל חסידים", לדוגמא, הפך לפני כמה עשרות שנים למרכזם של יהודי רומניה שהתגוררו בסביבה.
בשלב מסויים, קיבל בית הכנסת "הגר"א" תנופה חדשה. היה זה כמה שנים אחרי פטירתו של האדמו"ר הרה"ק מוהרי"ל אשלג זי"ע בעל "הסולם" שהתגורר בתל אביב. לאחר הסתלקותו הנהיג את חבורת תלמידיו בנו האדמו"ר הרה"ק רבי ברוך שלום זי"ע שהתגורר בשכונת "מאה שערים" בתל אביב (יש דבר כזה!) ובביתו היו מתפללים. משעקר דירתו לבני ברק נותרו בני החבורה ללא מקום תפילה ראוי לשמו, חיפשו ומצאו: בית כנסת שכמעט אין בו מתפללים ("היו שם שבעה רבנים חשובים, אחד מהם הוא הרב ברכות זצ"ל, אבל בלי מתפללים…"), הוא בית הכנסת דנן, וקבעוהו כמקום תפילתם.
חלפה תקופה ונעשו בני קבע במקום, עמדו וקבעו שלט לשמו ולזכרו של רבם הקדוש "מראות הסולם". הפך זה לשמו המפורסם ושוב באו ונכרכו בשם זה כמה וכמה אגדות…
*
ושוב ירד בית הכנסת מגדולתו ועמד שומם. "היתה תקופה, לפני כשלושים שנה, שאח ואחות גלמודים החזיקו כאן בית תבשיל לשבתות. כל השבוע ישבו בתחנה המרכזית על הארץ וקיבצו נדבות וביום חמישי היו באים ומעמידים חמין ושאר תבשילי שבת. בשבתות היו באים כל מיני מסכנים ואוכלים שם, כמו "בית התבשיל" של "יבנה שוהל"… אחר כך השכנים הקימו קול צעקה וזה הפסיק. כעבור שנים עשו כאן שיפוצים והפועלים הוציאו …שקים עם מטבעות, הם אמרו שיעבירו למועצה הדתית, נו נו…" מזכרונותיו של תל אביבי אחד.
בית הכנסת "קהל חסידים" דווקא היה פעיל עד קרוב לשנת תש"נ עת נפטר אחרון הגבאים. גם בית כנסת זה היה בעל ערכים ארכיטקטונים, כולל ציורי קיר, ופריטים ייחודיים אחרים. באביב תשנ"ב, קרס גג בית הכנסת.
והנה היתה לה עדנה לשכונת "נוה צדק", היא הפכה למקום מגורים מועדף בשל ציוריותה ומחירי הדירות שבה הרקיעו שחקים. כל פיסת קרקע הפכה ליקרת המציאות ולכל מבנה נטוש נלטשו עיניים חמדניות של אנשי נדל"ן שמוכנים לקבור את העבר המפואר. כפסע היה בין הריסתו של מתחם בית הכנסת כולו בשנת תשמ"א, מה שנמנע בסופו של דבר בלחץ והשתדלות תושבי השכונה.
בעיר תל אביב, זו שתשקיע כעת הון רב ב"העתקת עצי הסיסם ברחוב אבן גבירול" לפי פסיקת בית המשפט ממש בשבוע האחרון, לא השקיעו מספיק תשומת לב לערכי רוח היסטוריים אלו. בתי "שרונה" של הטמפלרים הגרמניים שוים כאן יותר, כנראה, בהעתקתם השקיעו עשרות מליונים(!). למעשה, בתשנ"ב כבר הוכן תיק שימור במשרד אדריכלים מפורסם, אבל בפועל עניין השיקום "נפל בין הכסאות", הבנין נאטם וציפה לגאולתו. ובשנת תש"ס הוצת בזדון היכל בית הכנסת והוא היה למאכולת אש. מי המצית? גם על כך אין תשובה ברורה.
בשנת תשס"ו נמכר אגף "קהל חסידים" לצורך בניית בית פרטי! היה זה אחרי שורת דיונים בבתי המשפט אודות חוקיותה של המכירה ע"י ה"הקדש" (!), בפשרה שושגה נקבע כי כסף המכירה יופנה לשיקומו של "מראות הסולם". "קהל חסידים" חרב למען אחיו, והוא, "מראות הסולם" עדיין יושב ומצפה, קודר ביגונו ושממונו - - -
לא ערכנו תחקיר מי ומי הגורמים להזנחה, ידו של מי במחדל ומי מטיל את האשמה על מי, איננו מאשימים איש, אבל התמונות הקודרות מדברות בעד עצמן.
*
על הטוב יזכר מר חוני המעגל איצקוביץ ("חוני המעגל זה שמי הפרטי, כך קראו לי בברית על שמו של התנא הקדוש"), איש נוה צדק מהולדתו ועד היום, העושה רבות ונצורות למען שימור, תיעוד ושיקום בתי הכנסת. אף הוציא לאור את הספר האלבומי "חמדת לבי" על בתי הכנסת שבשכונה, והתמונות הישנות שבמאמרנו – משלו הן.
ברכותינו שלוחות ל"וועד להצלת בתי הכנסת בנווה צדק והסביבה" הפועל ללא לאות בכל דרך אפשרית, לשימור ושיקום מה שעוד נותר. חזקו ואימצו!
תגיות: הניה מליכסון, הרב יעקב שלמה לוי
פרשת נצבים וילך
פורסם ב- 2 בספטמבר 2010 – 21:54 | מאת א. ל.
נכתב על ידי: הרב יוסף ברוק
"אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ:"
מהתופעות היחודיות לעם ישראל הוא הפיזור. אין נקודה בעולם אליה לא התגלגלו יהודים. אכן הסיבות שונות ומשונות, התוצאה אחת– יהודים מגיעים לקצווי ארץ. בכל היבשות תמצא יהודים. והקב"ה מבטיח - הם יחזרו!! אני אשיבם!
האם ניתן לתאר מצב בו בני העם הסיני או ההודי מפוזרים בעולם בכמות יחסית ליהודים?
פיזור זה הוא גם הגורם לצערנו לתופעת ההתבוללות שגוברת והולכת ואוכלת בכל פה, וכבר השונא הגדול לפני כ-2,500 שנה המן מזרע עמלק אומר למלך אחשורוש "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך", כלומר ב-127 מדינות מפוזרים היהודים, אבל אינם מתבוללים, אינם נטמעים. הם נפרדים – שונים, דתם אחרת, מנהגיהם, לבושם, מאכלם, הכל אחרת.
מצב זה אינו ניתן לשינוי בעין אנושית. מה הסיכוי שמכל פינה על כדור הארץ יחזרו הביתה?
כאן באה ההבטחה האלוקית, שחלקה מתממש בימינו אנו. מכל הגלויות אנו רואים את העולים ארצה, נס ופלא שאין לו מקבילה בכל עם ולשון.
אך יש גם היבט נוסף. לא רק מהפן הגשמי ארצי. יהודים חיפשו ובדקו בכל האמונות הקיימות. צא וראה ברחבי המזרח מי מחפש את הרוחניות? כמה יהודים משתתפים בכל סוגי ה
ומובטחים אנו כי מכל פינה ישובו ישראל אל בורא עולם.
גם אם יהא זה קצה השמים, משם ישובו, וכפי שסיפר אחד השבים לאחר ציפיה ארוכה לפגישה עם הזקן המפורסם מורה הדרך וכו' שאלו הלה: 'הרי אתה יהודי, מה אתה עושה כאן? אנו יושבים על גבעה כאשר אתם היהודים יושבים על ראש ההר!!' לאחר שיחה זו אכן חזר הבן הביתה. משם, מקצה השמים השיבו הבורא!
שנה טובה ומבורכת!
שבת שלום!
הרב יוסף ברוק
התקבל באדיבות נתיבות עולם
תגיות: יוסף ברוק, פרשת נצבים וילך
פרשת נצבים וילך
פורסם ב- 2 בספטמבר 2010 – 21:50 | מאת א. ל.
כולנו מצווים לחיות חיים של קדושה. חיים של התקרבות לה'. חיים של תורה. התורה מגיעה לכל נקודה בחיינו. "עץ חיים היא למחזיקים בה..." התורה היא תורת חיים ובכל עניין בחיינו יש קשר לתורה.
ביכולתו של כל יהודי באשר הוא להגיע אל התורה ולחיות על פי דרכה. "כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו". המצווה הזאת… לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא… לא בשמים היא… ולא מעבר לים היא..." - אך מה הוא אותו הדבר הזה?
רש"י מסביר שהכוונה לכל התורה, ואפילו היתה מונחת בשמים היא כדאי לטפס עד לשם כדי לחפש אותו ולהגיעה אליה. בכל מקרה, אומרת לנו התורה: "לא בשמים היא" ו"לא נפלאת היא" התורה גלויה בפני כולם. ולא רק זה אלא שהיא גם נמצאת קרוב: "כי קרוב אליך" - התורה שבכתב מוסברת לך בעזרת התורה שבעל פה, אלא "בפיך" - עלינו לשמור על שפתינו: "נצור לשונך מרע" ; "ובלבבך" - עלינו להזהר במעשינו: "סור מרע"; "לעשותו" - לדבוק במעשים טובים: "עשה טוב".
הרמב"ן מפרש אחרת את הפסוקים ואומר שמדובר במצוות התשובה. התשובה היא מצווה "לא נפלאת" - אין צורך בנביאים, "ולא רחוקה" ואין צורך בחכמי דור רחוקים, אלא "בפיך ובלבבך" - על כל אדם להכיר את חטאו ולהתוודות עליו, "ולעשותו" - ולתקן אותו.
התורה והתשובה הם שני צדדים של מטבע אלוקי.התורה היא סדר העולם, והמשמעות שלו. התשובה היא התחדשות התמידית שבאה בבחינת: "נמצא כל ימיו בתשובה" כדי שיוכל להביא לעולם את מצבו האידיאלי.
"כי קרוב אליך הדבר מאוד" - יש דרך קצרה והיא ארוכה, כמו אדם שהולך ישר לעיר ונעצר מול החומות שלה. אך יש דרך קצרה והיא ארוכה, כמו אדם שהולך דרך סיבוכים אבל סוף סוף מגיע אל שער העיר.
התורה - התשובה, היא קרובה מאוד בדרך הארוכה והיא גם הקצרה. מובטח לנו שנגיע בדרך זו. (ע"פ הרב אבינר)
שבת שלום ומבורך!
התקבל באדיבות :
ב י ת כ נ ס ת ל צ ע י ר י ם
"י ב נ ה"
רח' חנקין 32 קרית אתא
תגיות: פרשת נצבים וילך
"פרשת נצבים וילך - אלול": פנינים ופרפראות נבחרים לפרשת השבוע
פורסם ב- 2 בספטמבר 2010 – 21:48 | מאת א. ל.
ערך וכתב : הרב יוסף ברגר
נצבים – וילך…
סיפר הרה"ק בעל האמרי אמת מגור זי"ע שכאשר היה ילד כבן שלוש
שאלו אביו הרה"ק בעל השפת אמת זי"ע – איזו פרשה קוראים היום? ענה:
"נצבים – וילך"! שאלו האב, כיצד יתכן, הרי זה שני דברים סותרים 'נצבים
– וילך', או עומדים (נצבים), או הולכים (וילך)? אלא, הסביר לו אביו שכל
ספר משנה תורה הם דברי תוכחה, שהוכיח משה רבינו לבני ישראל. כמו
כן כאן אמר להם משה רבינו, ראו מצבכם, 'אתם נצבים', עומדים באותו
מקום ואינכם מתעלים ברוחניות, 'וילך משה', ואני עולה ומתעלה מעלה
מעלה!…
כי קרוב אליך הדבר הזה בפיך ובלבבך לעשותו (ל.יד)
מפסוק זה אנו רואים עד כמה האדם צריך לראות שהעבודת ה' צריכה
להיות בו בפנימיותו – "כי קרוב אליך הדבר הזה בפיך ובלבבך לעשותו"
ולא לחפש אותה במקום אחר… וסיוע לכך נראה מן הסיפור הבא: מסופר
על הרה"ק בעל האהבת ישראל מויז'ניץ זי"ע שאיחל פעם לבחור צעיר
שעמד להתחתן: 'שיבה טובה'… עמד החתן כמתמיה – למה זה מאחל לי
הרבי 'שיבה טובה', הלוא אנוכי עדיין צעיר לימים? מיד הוסיף הרבי,
והסביר את דבריו: "שיבה", נוטריקון – שפע, ברכה, הצלחה, והריני מאחל
לך שברכות אלו ילווך כל ימי חייך… החתן שהיה לו אומץ, שאל את הרבי,
הלא במילה "שיבה", יש גם אות יו"ד, ואת זה לא דרש רבנו? ענה לו
הרבי: כדי לזכות בברכות אלו, צריך להיות "אַ גוטער יוד", ואת זה אני
לא יכול לדרוש, כי את זה אתה צריך לעשות לבד… ואם תעשה כך תוכל
למלאות את היו"ד החסירה אם "אַ גוטער יוד" שבך…
ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך (ל.יט)
מסופר, שכאשר הרה"צ רבי אברהם מרדכי בן הרה"ק בעל החידושי
הרי"ם זי"ע היה כבן שלושים, חלה מאד, ואמרו הרופאים שאינם רואים
שום תרופה למחלתו רח"ל, ולכל היותר יחיה כמה ימים… הרגיש החידושי
הרי"ם מה שמתלחשים אודות דברי הרופאים שכולם מתייאשים ממנו,
והלך לבקר את בנו החולה, וכאשר ישב על מטתו מספר רגעים הרכין את
פניו הקדושים לאוזני החולה ואמר לו בזה הלשון: "תדע שזה מצוה על
האדם שירצה לחיות בעולם ויש דעה בין הפוסקים שזהו בכלל מצוות עשה
מפורשת בתורה 'ובחרת בחיים'". החולה שתק ולא השיב דבר, לאחר זמן
מה אמר לו אביו החידושי הרי"ם: "הנני מקוה שתרצה לחיות, ותתרפא
מחוליך, ותוליד בן זכר טוב". התאמץ החולה – רבי אברהם מרדכי
בשארית כוחותיו והתרומם מעל משכבו ויקרא: "רבונו של עולם, תן לי
במתנה עוד שנות חיים, ותזכני להוליד בן זכר, ואקרא שמו בישראל
'יהודה', כי אקיים את הכתוב ""הפעם אודה את ה!'". ואכן לאחר מכן
הוטב מצבו, ובאותה שנה נולד לו בנו הרה"ק בעל השפת אמת זי"ע…
ואמר ביום ההוא הלא כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה.
ואנכי הסתר אסתיר פני וכו' (לא.יז- יח)
כתב הרה"ק בעל השם משמואל מסוכטשוב זי"ע, הקשו המפרשים אחרי
שיאמרו "על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" ויתוודו על
חטאתם, למה עוד יסתיר פני רחמיו מהם? אלא פירש הרה"ק רבי בונם
מפשיסחא זי"ע, שמאמרם "על כי אין אלקי בקרבי" – זה עצמו הוא חטא!
שהם חשבו עצמם שהם נדחו מפני הקודש, שהקב"ה לא חפץ בהם וזה
גורם יאוש והתרשלות, אבל באמת אין הדבר כן, כי ישראל אף על פי
שחטא – ישראל הוא (סנהדרין מד.), וכתיב, (במדבר לה.לד) "כי אני ה'
שוכן בתוך בני ישראל", ואמרו ז"ל (ספרי שם), אף על פי שהם טמאים
שכינה שרויה ביניהם. אלא שהיא בהסתרת פנים ואינה נגלה. וזה מה
שסיים הכתוב, "ואנכי הסתר אסתיר" – היינו, לא כמו שאמרו, "כי אין
אלקי בקרבי", אלא, "ואנכי הסתר אסתיר" – אני נמצא אבל בהסתרה ולא בגלוי,
עד כאן דבריו ז"ל. וממשיך הרה"ק בעל השם משמואל זי"ע – ובאמת, זה גורם
חיזוק גדול לכל איש. שבכל עת יצייר בדעתו, כי אפילו איך שיהיה, עדיין שכינה
שורה עליו, והוא עצמו מרכבה לשכינה. וכמאמר חז"ל בש"ס (תענית יא.)
"לעולם ימוד אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו", שנאמר (הושע יא.יב)
"בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר". ומסיים בלשונו הק': "ומי הוא שלא יתחתכו
ויהמו מעיו מאהבת המקום ויראתו – בזכרו את הדברים האלה"…
ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שירה בפיהם
(לא.יט)
כתב הגה"ק בעל החפץ חיים זי"ע, זאת היא המצוה האחרונה שבתורה, לכתוב
את התורה. ובא הציווי הזה אחרי הפסוק "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא
על כל הרעה אשר עשה", ללמדנו שיש בכח התורה הזאת להגן ולהציל מכל
צרה ויגון"! ואפילו בעת הסתר פנים כבדורנו זה. מכל מקום אור התורה מפיץ
אור ובאורה ניסע ונלך, וכמשל הגמרא (סוטה כא.) על הפסוק "כי נר מצוה
ותורה אור" – מה אור מגין לעולם, אף תורה מגינה לעולם. וביחוד בעת צרה
כזו, שעם ישראל נמצא בתוכה, שמחוץ תשכל חרב, ומחדרים אימה, עלינו
להחזיק במעוז התורה הק' ביותר, ולהאיר את החשיכה והעלטה, שבאה בעקבות
ההסתר פנים שאין כמוהו…
ועתה כתבו לכם את השירה הזאת (לא.יט)
הרא"ש פוסק, שבזמן הזה כאשר ספרי תורה רבים עומדים בארון הקודש ואין
קוראים בהם, מקיימים מצוות "כתיבת ספר תורה" על ידי כתיבת ההלכות של
התורה שבעל פה מאשר על ידי כתיבת התורה שבכתב. ועל כך היה אומר
הרה"ק בעל האמרי אמת זי"ע שזהו הרמז שבפסוק: "ועתה" – רק עתה, כאשר
אין לכם אלא תורה שבכתב, "כתבו לכם את השירה הזאת" – מצוה עליכם
לכתוב את התורה הזאת, ואולם בדורות הבאים, כאשר תיכתב גם התורה
שבעל פה, יהא עיקר המצוה לכתוב ספרים של תורה שבעל פה…
וכן כתב הרה"ק רבי יחזקאל משינאווא זי"ע בהסכמתו על ספר ברית כהונת
עולם, בשם זקנו הגה"ק בעל הברוך טעם זי"ע, שבמה שנותנים מעות קדימה
להדפיס ספר, מקיימים מצוות "ועתה כתבו לכם", לפי מה שכתב הרא"ש שבזמן
הזה גם בתורה שבעל פה מקיימים מצוה זו…
ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שירה בפיהם
למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל (לא.יט)
הרה"ק רבי מרדכי שלמה מבויאן זי"ע נתן כאן רמז נחמד למעשה שהיה בדבר
שאלה שהובאה לפני הגה"ק רבי עקיבא אייגר זי"ע, וכך היה מעשה: שמצא
מאן דהו ספר תורה שהיה מושלך כדומן על פני השדה בבזיון נורא, ונסתפק בו
מי כתבו, אם גוי או מין, שדינו יגנז או ישרף (כמובא בשו"ע יו"ד רפ"א), או
ישראל וכשר הוא. והציעו השאלה לפני הגאון רבי עקיבא אייגר זי"ע, והשיב
בחכמתו: דהנה מנהג ישראל תורה, ובידוע המנהג בהכנסת ספר תורה,
שבכתיבת האותיות בשורות האחרונות שבפרשת "וזאת הברכה", הרבה בני
אדם משתדלים לזכות לכתוב אות לפי האות הראשונה של שמם. וזה פשוט
שאותיות שנכתבו מהרבה בני אדם אינן דומות זה לזה. ועל כן יש לראות בספר
תורה שנמצא האיך האותיות בשורות האחרונות, אם הן דומות זה לזה מחמת
המנהג הנ"ל, סימן שישראל כתבו וכשר הוא, ואם הן דומות זה לזה וכן לכתב
שבכל הספר, אזי יש לחשוש שגוי או מין כתבו ויגנז. ובזה נשכיל הרמז בפסוק
כאן: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" – שישתדלו לזכות במצוות כתיבת
האותיות בהכנסת ספר תורה, "למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל"
– שעל ידי כך שהאותיות ב'שירה' – בשורות האחרונות יהיו כתובים מהרבה
בני אדם וממילא לא יהיו דומות זה לזה אזי יהיה סימן בדבר שהספר נכתב
בכשרות ע"י ישראל…
ויצו משה את הלוים וכו' לָקֹחַ את ספר התורה הזה ושמתם אותו
מצד ארון ברית ה' וכו' כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך
הקשה, הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה' ואף כי
אחרי מותי (לא.כה- כז)
על הגה"ק המלבי"ם זי"ע מסופר, כי יום אחד באו אליו קבוצה מאנשי עירו
בתחבולה ובערמה: שברצונם לערוך נשף פומבי שיציגו בו מחזה משעשע,
אם כי בניגוד לכללי הצניעות, באשר רק בדרך זו יצליחו למכור הרבה
כרטיסים ולגייס סכום רב לצרכי מצוה… התנגד לכך המלבי"ם והוכיחם
בנעימות: משנה מפורשת היא: "והוי בורח מן העבירה, שמצוה גוררת…"
– ברח מן העבירה אפילו אם נדמה לך שנגררת בעקבותיה מצוה גדולה…
ועוד – הוסיף המלבי"ם בחכמתו: אני תומך את דעתי בדברי משה רבינו
ע"ה בפסוק הנ"ל: "הן בעודני חי עמכם ממרים הייתם עם ד' ואף כי אחרי
מותי" – ועל כך אומרים חז"ל שזה אחד מעשרה קל וחומר הכתובים
בתורה. ולכאורה, הלא ק"ו פריכא הוא – אפשר לפרוך זאת, כי בגמרא
מצינו (סנהדרין לז.) להיפך, ד"הני בריוני דהוו בשבבותיה דר' זירא" –
הבריונים שגרו בשכנות של ר' זירא, והוא קירבם כדי שיחזרו בתשובה
ולא חזרו בתשובה. אולם כיון שנסתלק ר' זירא חזרו בתשובה, כי אמרו:
עד עכשיו הגנה זכותו עלינו ועכשיו אין מי שיגן. א"כ רואים משם, שהגם
שהיו בריונים והרשיעו בחיי הצדיק, אבל אחרי פטירתו חזרו בתשובה
והלכו בדרך ה'? אלא, הסביר המלבי"ם, בריוני דר' זירא ידעו מעצמם
שאינם צדיקים, לכן התעוררו לשוב עם סילוקו של צדיק. לא כן באלו שהם
"ממרים הייתם 'עם' ד", דהיינו שחושבים כי מעשיהם רצויים לפני הקב"ה,
ולא חלים ואינם מרגישים כלל במכשלה שתחת ידם – למה ואיך יחזרו
בתשובה?…
ויצו משה את הלוים נושאי ברית ה' לאמר לָקֹחַ את ספר התורה
הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלוקיכם והיה שם בך לעד
(לא.כו)
וכתב רש"י: "נחלקו בו חכמי ישראל בבבא בתרא (יד:) יש מהם אומרים:
דף היה בולט מן הארון מבחוץ ושם היה מונח, ויש אומרים: מצד הלוחות
היה מונח בתוך הארון". הרה"ק רבי ישכר דב מבעלזא זי"ע אמר,
שבדברי רש"י הנ"ל יש רמז נפלא! דהנה ידוע מה שכתבו המקובלים
שישנם עבירות קשות שחלק מהכפרה עליהם הוא להתענות פ"ד תעניות.
ברם אנו אוחזים שתיקון זה של פ"ד תעניות היה יתכן בדורות הראשונים,
מה שאין כן בדורות האחרונים, שנתחלשו הכוחות – ותקפו הצרות, ואי
אפשר להתענות כל כך, אזי "אין לנו שיור אלא התורה הזאת"! והתיקון
הוא על ידי "דף" גמרא – עסק התורה, וסימן לדבר: "דף" אותיות פ"ד. וזהו
הרמז בדברי רש"י: "נחלקו בו חכמי ישראל בבבא בתרא" – בדורות
האחרונים ישנם חילוקי דעות איך צריכים לנהוג, "יש מהם אומרים 'דף'
היה בולט מן הארון מבחוץ ושם היה מונח הספר תורה", - היינו שהתיקון
הוא דווקא על ידי פ"ד תעניות, כמו בדורות הראשונים, כי ענין הנחת
ספר תורה 'מבחוץ' רומז על שאין התיקון על ידי התורה. "ויש אומרים
מצד הלוחות היה מונח הספר תורה בתוך הארון" – היינו שהתיקון הוא
על ידי עסק התורה דהיינו 'דף' גמרא, דזהו ענין הנחת ספר תורה מבפנים
"מצד הלוחות" – רמז לתיקון הנעשה ע"י התורה…
אלול!!!
בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה, בעצרת על
פירות האילן, בחג נידונים על המים, בראש השנה כל באי עולם
עוברים לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד ליבם המבין אל כל
מעשיהם (ר"ה טז')
שואלת הגמרא (שם יח') מה הכוונה "כבני מרון"? מבארת הגמרא שלושה
פירושים: פירוש ראשון: "כחיילות של בית דוד" – הצבא של דוד המלך
היו הולכים אחד אחד מיומנים למלחמה – כך בראש השנה אנו עוברים
לפניו כבני מרון אחד אחד, כאותם גדולים וחשובים. פירוש שני: "כמעלות
בית חורון" – הר גבוה, שבגובהו יש שביל, בו אפשר לעבור רק אחד אחד,
כך ממש בראש השנה עוברים לפני הקב"ה זה אחר זה. פירוש שלישי:
"כבני אימרנא" – כאשר מעשרים את הצאן (מעשר בהמה), הן עוברות
דרך דלת קטנה שרק אחד יכול לעבור וכך סופרים עד עשר, אחד ועוד
אחד. שאל הגה"צ המגיד הירושלמי רבי שבתי יודלביץ זי"ע – אינני מבין, וכי
כדי להסביר שכל אחד עובר לחוד צריך שלושה משלים? כ"חיילות", כ"מעלות
בית חורון", כ"בני אימרנא", אתמהה?! ובכדי ליישב, אספר לכם בהקדם סיפור
קטן, כרקע לרעיון אותו אני רוצה לומר: היה פעם סוחר גדול שנסע ליום השוק
והשקיע שם את כל כספו ברכישת סחורה יקרה וגם כספי הלוואות שחברים נתנו
לו, הוא החליט להסתכן ולעבור בגניבה את הגבולות כדי להיפטר מהמכס על
הסחורה וכך יוכל להתעשר. הוא לא נח ולא שקט עד שמצא עגלון המוכן לעבור
איתו את הגבול. הוא סידר את כל תוכניות הבריחה – מסלולי הנסיעה לשעות
לילה שאין אור של ירח, ולילות שאין חיילים רבים ליד הגבול וכו'. והנה הגיע
הלילה המיועד, הסוחר העמיס על העגלה את כל סחורתו היקרה, ושניהם, הסוחר
והעגלון, עלו על העגלה. מיד בתחילת הנסיעה – העגלון מבחין כי בעל הבית
הסוחר היושב על הכסא – שיניו נוקשות דא לדא, וידיו ורגליו רועדים… שאל
אותו העגלון בלגלוג: "מה אתה רועד, הרי יש עוד יותר מחמש שעות עד שנגיע
ליעד, מה הפחד שלך כאן ליד הבית"? ענה לו הסוחר: "למה שלא אפחד, אני
עושה חשבון פשוט, אם אצליח במשימתי, איזה עושר ימלא את כיסי, ההון
האישי שלי יהיה פי עשרה ממה שהשקעתי, וממחר – אחיה חיי עושר וכבוד, מה
נפלא! אבל אם חס ושלום לקראת עלות השחר ניפגש חלילה בשוטר הגבולות
שיכריז 'עצור'! 'הרם ידים!' אז הסחורה תוחרם, פרוטה לא אראה ממנה, ואת
עצמי אפגוש בבית האסורים, בעלי חובות ירדפו את משפחתי וכו', א"כ למה
שלא ארעד, בעוד כחמש שעות אני על פתח עושר או על פי תהום ואיך לא
ארעד?"… לבינתיים הם נסעו ונסעו, הגיע חצות לילה, החלו כבר להיכנס ביער,
חצו את הגבול, ואז רואה הסוחר שהעגלון רועד קמעה. שואל אותו הסוחר:
"עגלון, עגלון, מדוע אתה רועד"? משיב לו העגלון: "שמע נא, בסך הכל אני גם
בן אדם, ואנו מתקרבים לרגעים קשים ומסוכנים, נכון שאין לי סחורה פרטית,
אבל לא נעים לשבת חודש בבית סוהר, וגם העגלה והסוסים שיטלו ממני לא באו
לי בחינם"… בלב דופק, ממשיכים הם לנסוע פנימה במעבי היער בין השבילים
המוכנים מראש, והם שניהם רועדים… קילומטר ועוד קילומטר מתוך פחד וספק
מהעומד לקרות. אך מה הם רואים בבירור: כי ה'סוסים' אינם רועדים, לא מבינים
כלום, הפחד השורר כל כך לא מדבר אליהם כלום, ה'סוס' נשאר בעל חיים לפני
הגבול, בתוך הגבול ולאחריו, נשאר כמו קודם…
איי! המשיך המגיד רבי שבתי ואמר בניגונו הידוע: הנה כל זאת מרמזת
ואומרת הגמרא בשלושת הדוגמאות: הסוג הראשון, יש יהודי שלקראת ימים
הנוראים מתחיל לרעוד, עוד בשבת מברכים כאשר מכריזים "ראש חודש אלול"
הוא כבר מתחיל לרעוד "כחיילות בית דוד", שאינם עוברים סתם כך, אלא
מתאמנים קודם, משקיעים כח ומאמץ זמן רב עוד לפני המפקד המכריע. ויש סוג
שני, שעד ראש השנה הוא חלש ביראת שמים, אבל כאשר בא ראש השנה
מתחיל לרעוד "כמעלות בני חורון" כי כאשר צועדים בשביל המסוכן כאשר
משני הצדדים תהום: רועדים, פוסעים ועוברים אדם אחרי חברו – בפחד. כמו כן,
בשעה שעוברים לפני המשפט, ביום המשפט הפחד שורר. אבל, יש סוג שלישי,
יהודים הדומים "לבני אימרא" כהצאן, אותם כבשים שקטים צוהלים ומתרוצצים
שנכנסים בפתח וסופרים אותם אחד אחד ואינם מבינים כלום, אוי, הכבש
העשירי לא יודע כי בעל הבית סימן לו פס אדום על גבו…
איי! "בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון כמה יעברון וכמה יבראון מי
יחיה ומי ימות" – קו חיים על הגב וחס ושלום להיפך פס אדום – "ומי ימות". היכן
השכל שלך? הקב"ה יושב בראש השנה על כסא דין. אך המשפט לא הגיע
בפתאומיות, "כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף" – הנשר הזה הוא רחמן על בניו
ואינו בא לקינו בפתע פתאום אלא מקשקש מאילן לאילן ומסוכה לחברתה כדי
שיעורו בניו ויהא בהם כח לקבלו. כך הקב"ה דופק לנו כל חודש אלול בשופר,
עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, לעוררנו לקראת ראש השנה
– כאשר נפתחים ספרי חיים ומתים…
תגיות: יוסף ברגר, פרשת נצבים וילך
פרשת "ניצבים-וילך"
פורסם ב- 2 בספטמבר 2010 – 21:43 | מאת א. ל.
התמונה מויקיפדיה
נכתב על ידי: ד"ר יחיאל שרמן
"אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם…"
(דברים כ"ט/ט')
משפט נפלא ומרתק זה נאמר על פי רש"י ביום האחרון לחייו של משה.
פעמים נוספות מועטות מוזכר הביטוי "ניצב". במתן תורה נאמר: "…ויתייצבו בתחתית ההר" (שמות י"ט/יז') ובמעמד חידוש הברית נאמר: "…ויתייצבו לפני האלוקים" (יהושע כ"ד/א').
חז"ל אומרים שבכל המקומות בהם מוזכר הביטוי "ויתייצבו" העם נכנס בברית עם ה' והתחייב לקבל את התורה.
מדרש תנחומא מבהיר שבחירת הביטוי "ניצבים" בא להדגיש שלמרות כל הייסורים שעברו על עם ישראל - "אתם ניצבים" בעמידה זקופה ואיתנה. יש ל"ניצבים" משמעות נצחית, העם היהודי יתקיים לעד, לנצח.
משה נאסף אל עמיו, יהושע יקבל את ההנהגה, אך גם הוא וכל המנהיגים העתידיים – כולם ילכו לעולמם, אף תכונת המנהיגות תתחלף בהתאם למנהיג, רק אתם "האומה" תהיו נצחיים וקיימים לעד.
מסביר הרש"ר הירש: העמידה האיתנה בכח ובהתמדה מלאת מרץ - בקבלת התורה שבורא עולם הפקיד בידכם, בלימודה ובקיום מצוותיה הם הגורם לקיום הנצחי של העם.
האומה - עם ישראל הנצחי הם כמו "מצבה", המצבה קיימת לעד, אך התורה עוברת מדור לדור, ממשה ליהושע ומיהושע לזקנים. הברית לא נכרתה רק עם דור המדבר, אלא היא כוללת את כל הצאצאים בכל העתים, בכל התקופות. ההתחייבות לקבלת התורה ולשמירתה אינה קיימת רק לדור המדבר, אלא היא "יציבה" לנצח - לכולם, בכל דור ודור.
כאשר אתם עומדים ניצבים-איתנים זקופים וחזקים כולכם, כל חלקי העם, היום ובכל עת כולם ניצבים יחדיו. כל יחיד, אך גם כולם ביחד, ניצבים כדי לקיים ברית עם ה', להיות לו לעם - ברית זו היא ברית עולם. לא רק עם הנוכחים כאן נכרתה הברית של האמונה בבורא עולם, של קבלת תורה ומצוות אלא: "אתם ניצבים" - אתם הנמצאים כאן היום וכל הדורות הבאים, כל העם היהודי מעתה ועד עולם, בכל הזמנים.
ההתחייבות לתורה, לאמונה, אינה תקפה לזמן מסוים, זו ברית איתנה עם העם היהודי, לתמיד. כל חיינו אנו חייבים להבין כי אנו שלב אחד מתוך סולם יעקב הגבוה ביותר, שראשו מגיע השמימה, אין סוף לעליה, להתקדמות, לניצחון.
במשך כל השנים, העולם כולו שנא את היהודים. אף בדורנו שלנו, אנו חשים את היחס העוין של אומות העולם. למרות זאת, עלינו לעמוד "ניצבים" - זקופי קומה, בנחישות, בעוז ובנחרצות מול כל העולם. "אתם ניצבים היום כולכם" - לעמוד מלוכדים ומאוחדים, בראש מורם ובאיכות מצוינת בכל תחום. לא עמידת דום סתמית, אלא עמידה איתנה, בגופנו וברוחנו, מתוך אמונה בבורא עולם ומתוך "ואהבת לרעך כמוך" - נתינה והתחשבות.
או אז יעזור לנו הקב"ה לנצח את כל האויבים, חורשי המזימות, הסובבים אותנו. יחי עם ישראל לנצח נצחים!
תגיות: יחיאל שרמן, פרשת נצבים וילך
פרשות נצבים-וילך
פורסם ב- 2 בספטמבר 2010 – 21:37 | מאת א. ל.
בית המדרש הוירטואלי (V.B.M) שליד ישיבת הר עציוןשיעורים בפרשת השבוע מאת הרב אלחנן סמט |
http://www.etzion.org.il/vbm/
נכתב על ידי: הרב אלחנן סמט
"וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים!" (ל', טו-כ)
א. נצבים-וילך – פרשה אחת או שתיים?
ב. זיקת הנאום בפרשתנו לנאומים קודמים בספר דברים
ג. קשיים העולים מן העיון בנאומנו
ד. "אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע"
ה. ביאור פסוק יט על פי שיטות המפרשים שהובאו לעיל
ו. ביאור פסוק יט על פי הפירוש הרביעי
ז. ביאור פסוק כ
ח. סיכום