פרשת השבוע

"ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם…ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה" (ויקרא י"ד/יב'-יג').

התורה לימדה אותנו שקורבנות "עולה" ו"חטאת" נשחטים מצפון למזבח. כעת מלמדת אותנו התורה שגם דינו של "קורבן אשם", המובא ע"י מצורע המיטהר מצרעתו, כדין קורבנות אלו וגם אותו יש לשחוט מצפון למזבח.

על כך שאלו חז"ל: בפרשת "צו" ישנה הוראה מפורשת: "במקום אשר ישחטו את העולה - ישחטו את האשם" (ויקרא ז'/ב'). מדוע, אם כן, חוזרת התורה ומדגישה שוב בפרשתנו שישחטו את "קורבן אשם" שמביא המצורע, מצפון למזבח ?

כדי לענות על שאלה זו עלינו להבין מדוע ה"עולה" נשחטת דווקא באותו מקום בו שוחטים את ה"חטאת" וה"אשם". הגמרא (סוטה ל"ב) עונה: שעושים כך על מנת להסתיר את החוטאים, שלא יבואו לידי בושה. ה"עולה", שאינה באה על חטא, נשחטת במקום בו שוחטים קורבנות הבאים על חטאים כדי שהרואה אדם ששוחט בצפון יחשוב כי הוא שוחט "קורבן עולה" ולא "חטאת" או "אשם". כך לא יִוודע לכולם כי אותו אדם חטא, ורק הכהנים העוסקים בעבודה ידעו באמת לשם מה הם שוחטים, אך לא אדם אחר מישראל שבא אל המקדש. התורה לא חפצה שהאדם יתפרסם בחטאו כדי שלא יתבזה.

בפרשתנו, העוסקת בטהרת המצורע, מוזכר "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה…" (י"ד/ג'). בעניין זה קיימת תמיהה נוספת: בעוד טמאים אחרים משולחים ממחנה שכינה או לוויה בלבד, משולח המצורע מחוץ למחנה ישראל. מדוע שונה המצורע משאר טמאים?

מסביר הרמב"ם בהלכות טומאת צרעת, כי דינו של המצורע חמור כל כך מפני שהצרעת באה על אדם  שדיבר לשון הרע והזיק לחברה הסובבת אותו. התורה מלמדת אותנו שאדם שאינו מסוגל לשמור על לשונו מלדבר רעה על הזולת, ראוי שישב בבידוד מחוץ לשלושת המחנות ואז ממילא לא יהיה לו עם מי לדבר ולא יוכל להזיק בדבריו. הגמרא (ערכין ט"ז) מסבירה כי בענישתו של המצורע ישנה ענישה ב"מידה כנגד מידה": כשם שהדברים הרעים שדיבר גרמו להפרדה בין חברים ולסכסוך בין איש לאשתו, כך עכשיו עליו לשבת בבדידות ולחשוב על מעשיו.     

עם זאת התורה רגישה מאוד ללב האדם ולהלבנת פנים. למרות חטאו הכבד של המצורע יש להימנע מלבייש אותו. זאת, מכיוון שהיינו עלולים לטעות ולחשוב כי מאחר שהמצורע נענש בנגע זה משום שחטא בחטא חמור מאוד כאשר דיבר "לשון הרע" ולכן יש לחשוף את חטאו כדי של מי שרואה אותו מקריב את קורבנו ילמד לקח מעונשו של זה ובנוסף, על ידי הפרסום יכופר עוונו הגדול של המצורע. באה התורה ללמדנו, שאין להוסיף למצורע על הבושה שכבר חווה בכך שהורחק מן המחנה וישב בדד. די לו בעונש שקיבל וכעת יש להיזהר מאוד שלא לביישו. על כן מודגש: "ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה" - יש לשחוט את קורבנותיו במקום בו לא תתגלה סיבת הבאתם לעיני כל - כדי שלא לבייש. 

התקבל בברכה מאתר החוויה היהודית

נכתב על ידי: ד"ר יחיאל שרמן

"וביום השמיני ימול בשר עורלתו" (ויקרא י"ב/ג').

"מצוות המילה" היא אחת המצוות החשובות ביותר ביהדות. בבתי ישראל מקיימים את "ברית המילה" בשמחה ומתוך אהבה ואין עוררין עליה. בהיסטוריה היהודית היתה אנטישמיות נוראית בארצות שונות - מנעו מהיהודים לקיים מצוות ותפילות, אך את "ברית המילה" קיימו גם בתנאים קשים ביותר. כל זאת, כדי להמשיך את שרשרת הקיום של העם היהודי, כמצויין בתלמוד הבבלי: "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה - עדיין היא מוחזקת בידם…" (שבת דף ק"ל/ע"א).

בעולם קיימות שתי תפיסות עולם: האחת, רואה ביצירת האדם-הילד תופעה מושלמת שאין לשנותה או לפגוע בה. השניה, מבהירה שבורא עולם יוצר בריאה חדשה בלתי שלימה ותפקידו של האדם להכשירה ולהשלימה.

רבי עקיבא גורס שה' זיכה את עם ישראל להשלים את האדם על ידי "ברית המילה".

רבי סעדיה גאון מבהיר את חשיבות האדם שנברא "כמעט מושלם", ועלינו מוטלת החובה להשלים את היצירה ולהיות שותפים לקב"ה בבריאה. העורלה היא לדעתו "סרח עודף" שע"י הסרתה האדם נעשה תמים-מושלם.

רש"י בפירושו על דברי ה' לאברהם במעמד ברית המילה: "…התהלך לפני והיה תמים" (בראשית י"ז/א'), אומר: "ולפי מדרשו, התהלך לפני במצוות מילה, ובדבר הזה תהיה תמים, שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני".

על פי ספר החינוך, יש 3 טעמים לקיום "ברית המילה": האחד, כדי להבדיל בין ישראל לאומות העולם. השני, השלמות הנוצרת על ידי הסרת העורלה - שהיא מיותרת, כפי שגורס רבי סעדיה גאון. השלישי, לרמוז לאדם שכפי שהשלמת צורת גופו תלויה בו, כך בידו להשלים את נפשו על ידי פעולותיו.

ידוע הויכוח בין טורנוסרופוס הרשע שהיה נציב רומי בארץ ורבי עקיבא, בו שאל מדוע מלין ילדים יהודים שנולדים? השיב לו רבי עקיבא, שמעשי בני אדם מאוד נאים לקב"ה. עלינו להוסיף על הבריאה, שהרי הקב"ה מביא שיבולים לעולם והאדם משפר ועושה מהם גלוסקאות לחם ועוגות. המשיך טורנוסרופוס לשאול: אם כן, מדוע הילד לא נולד מהול? השיב רבי עקיבא שהקב"ה מאפשר לנו לבני אדם להשתפר כל הזמן אבל בעיקר להכשיר את האדם להכרת ה'. על ידי קיום מצוות האדם עולה לדרגה גבוהה יותר ורמה של קיום בעל משמעות, כפי שמצוין במסכת חגיגה "אין בית מקדש ללא חידוש. ה' נתן לנו את עשרת הדיברות - ואנו לומדים ומשתפרים בכל דור. כל התלמוד על 2700 הדפים מהווה דיונים וויכוחים שקלא וטריא ומחלוקות המהווים שיפור וחידוש.

"המילה" משמשת כברית בין ישראל לאבינו שבשמים, מאפשרת גם להבדיל לדורות-לתמיד בין יהודי לנוכרי, מגבירה את האמונה בבורא עולם וביהדות, היא הברית שכרת אברהם אבינו על אמונתנו בבורא עולם. ב"ברית המילה" אומר הקהל: "כשם שנכנס לברית, כן ייכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים". נשאלת השאלה: מדוע רק על מצווה זו אומר הקהל משפט כה חשוב? - באשר בכל שאר המצוות אין וודאות שהאדם יישאר נאמן כל ימי חייו להן. מצווה אחת, מצוות המילה, תישאר לעד-לנצח ביהודי. עם "המילה" ייכנס האדם לתורה, לחופה ולמעשים טובים.

 הציווי בפרשתנו "וביום השמיני ימול בשר עורלתו" מבהיר לנו שכל הילוד בעם ישראל חייב ב"מילה" ופוסק הרמב"ם, שפסוק זה מדגיש כי זו המצווה החשובה ביותר לקיומו של העם היהודי לנצח.

נכתב על ידי: ד"ר יחיאל שרמן

"ויקחו בני אהרון, נדב ואביהוא, איש מחתתו ויתנו בהן אש…ויקריבו לפני ה' אש זרה, אשר לא ציוה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'" (ויקרא י'/א'-ב').

במסכת חגיגה כתוב: "אין בית מדרש ללא חידוש" (דף ג'/ע"א). היינו קיימת ביהדות חשיבות גדולה להתחדש, להתקדם, להשתפר, לבצע ולהגות רעיונות חדשים, להיות יצירתיים וכמובן ליזום תחומים מקוריים ומרתקים.

אנו יודעים שארון הקודש היה עשוי מעץ ארז ומצופה בזהב טהור. לשני המרכיבים משמעות סמלית: העץ מסמל את חשיבות ההתחדשות, שהרי אִפיונו המיטבי של העץ הוא בגידולו המתמיד, בהתפתחותו ובצמיחתו הנפלאה ואילו הציפוי -זהב טהור - מדגיש באופן החלטי וברור כי להתחדשות יש גבולות. הצמיחה והחדשנות - היוזמות והרעיונות - חייבים להיות נתונים בתוך "מסגרת".

תורתנו הקדושה, אותה קיבלנו בסיני, הכוללת את "עשרת הדיברות" ואת כל תרי"ג המצוות, תקפה לנצח. אלא שהעולם המתפתח והמתחדש מאפשר לנו להתחדש בתוך מסגרת קיימת - בתוך "ארון הקודש". לא לחרוג מעבר לציפוי הזהב. התחדשות בתוך היהדות חייבת להיות בגבולות המותר.

בפרשת "שמיני" אנו קוראים על מעשיהם של נדב ואביהוא בני אהרון. שניהם הקריבו "אש זרה" אשר לא ציוו אותם ולכן קיבלו עונש מיידי על העבירה שנעשתה.

יש פירושים שונים על התנהגותם של נדב ואביהוא, מייחסים להם שלמות ותמימות, אנשים טובים שלא עשו דברים רעים כלל, לא במעשיהם ולא בהתנהגותם. הדלקת אש זרה היה חטאם  היחיד, אלא שהפעם הם טעו וסטו מהוראת משה. משה רצה לקדש שם שמים - שהאש תגיע רק לשמים - ע"פ הרשב"ם, והם עשו אחרת מהוראת משה. משה הציג לכולם את קדושת המקדש והחשיבות להיות זהירים בעבודת הקודש כדי להגביר את קידוש השם. במקרה כזה של קידוש השם וקדושת המקום, לא  ניתן להמתין ולוותר אלא יש להעניש מיידית.

חכמים מתארים את נדב ואביהוא כאנשים נבונים יוזמים ויצירתיים, אך לא היתה להם סבלנות. הם קינאו במשה ואהרון וציפו לרשת אותם ולהנהיג את על ישראל, כמתואר במסכת סנהדרין. הם מאוד העריכו את עצמם ויכולתם והפעילו תכונה מנהיגותית שלאהיתה במקומה. היתה בהם "תעוזה" לבצע חידושים אך פרצו גבולות, שהרי לא קיבלו עליהם אישור. היינו, מֵעֵבֶר לציפוי ארון הקודש - מֵעֵבֶר לציפוי הזהב. כאשר החליטו להקטיר קטורת ולהקריב אש זרה, לא התייעצו עם משה ולא עם אביהם אהרון.

במסכת עירובין (ס"ג/ע"א) מצויין שאף היו שתויי יין, לא רחצו ידיהם ורגליהם, לא לבשו בגדי כהונה ופעלו מתוך דחף בדרכם שלהם ללא חובות ברורים ובהירים.

חשוב שנזכור כולנו - הורים ואנשי חינוך - שמותר להיות חכמים, נבונים,יצירתיים ויוזמים, מתחדשים כל הזמן וגורמים לתהליכי שינוי, אך הכל חייב להיות מתוך חוקים והוראות, מתוך תורה וקיום מצוות ובגבולות מותרים. כך עלינו לחנך את ילדינו ולעודד אותם לחשוב היטב, להפעיל מוח יצירתי, להגות רעיונות ולבצעם, אך הכל במסגרת הולמת ונכונה.

נכתב על ידי: ד"ר יחיאל שרמן

"איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי…" (אסתר ב'/ה').

מרדכי נקרא "איש יהודי" - "איש" באישיותו ובחשיבותו, המסתובב בשושן הבירה שנחשבת לקרית הממשלה, מעוז המלך, ו"יהודי" בלבושו, באכילתו ובהתנהגותו - לפי שהיה עוסק בתורה. מרדכי היה אדם גדול, מראשי הסנהדרין, התנהגותו הליכותיו ותכונותיו כפי שנלמדות במגילת אסתר ממחישות מהו מנהיג אמיתי. אנו מוצאים במדרש שמרדכי בדורו היה שקול כמשה בדורו (אסתר רבה ו'/ב').

מרדכי ניחן באומץ לב אדיר - שנה שלמה לא כרע ולא השתחווה להמן, בכך הוכיח גבורה ונתן דוגמא לאומה כולה. גבורה זו הפיחה עוז ומסוגלות ל"ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" (אסתר ט'/א'). מרדכי לקח אחריות לקיומם של היהודים בזקיפות קומה, גם אחרי שפורסמה הגזירה והסיכון היה ממשי ותכנן תהליך מסודר ויעיל. מנהיג צריך לעתים להיות עקשן ולא להיכנע - מרדכי התעקש לא להשתחוות להמן ולא לכרוע ברך. עם ישראל לעולם ניצח כשהיו בו אומץ, עקשנות, עוז וגבורה ולא התכופפות.

מרדכי הפגין לכל אורך הדרך דוגמא אישית יושרה הגינות עמידה על עקרונות, יוזמה, יצירתיות, כח הרגעה ושכנוע, להט ואמונה, נחישות, חוש צדק, דבקות במטרה, אומץ לב, חכמה וערנות - כך נודע לו על תוכן האיגרות הסודיות והגזירות הטמונות בהן. מיד יצא בתגובה הולמת - לבש שק ואפר כדי שכולם יראו בתוך העיר - "…ויזעק זעקה גדולה ומרה" (ד'/א'), כדי להעיר רדומים משנתם ולהבהיר לכולם את גודל האסון שבאיגרות. רק אדם ערני יכול להגיב כיאות, לחשוב ולתכנן דרכים וכלים להתגברות על בעיה.

מרדכי עקבי ודבק במטרה כמנהיג אמיתי. כשנשקפת סכנה הוא מגלה יוזמה ודורש בנחישות מאסתר לבצע את המשימה - אף אם הוא זקוק לשם כך לאזהרה ולאיום על אסתר: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו…" (אסתר ד'/יד').

כאשר המן הרכיב את מרדכי על הסוס ברחובה של עיר, הגזירות עדיין לא נמוגו. מרדכי יכול היה לנסות להתפייס עם המן, להרגיע ולהשקיט את המהומה. אך מרדכי נהג כמנהיג אמיתי, באשר האמין בקב"ה וידע שרגיעה הזמנית היא מסוכנת ותביא לכניעה להמן. ההתרפסות וההכנעה אינם מתכונות מרדכי המנהיג. דווקא עוז, אומץ וזקיפות קומה היתה דרכו של מרדכי, וזו היתה הדרך לניצחון, המתכונת להצלחה. כאשר התהפך הגורל והיהודים יצאו להרוג בשונאיהם, העוז והגבורה שמרדכי הפיח בהם נתן להם את הכח והיכולת לגבור על כולם. אף אדם החלש בגופו - מתגבר ומנצח אם קיימת בו אמונה ובטחון בדרכו.

גם כאשר היה מרדכי משנה למלך אחשורוש "רצוי לרוב אחיו" (י'/ג') - לא לכולם. ידוע הוא, שמנהיג היוצר תהליכי שינוי מתמידים וחכמים, אם לא כולם מסכימים - סימן שהדרך יצירתית ונכונה. כך מרדכי שהפגין שקיפות נחרצת לשמירה על תורת ישראל ומנהגיה, למרות שהיה "רצוי לרוב אחיו" הקפיד להיות "דורש טוב לכל עמו", וכמנהיג אמיתי הוא יכול לשמש דוגמא לדורות.

בתלמוד הירושלמי נאמר: "כך היא גאולתם של ישראל - בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת" (ברכות א'/א'). בגאולת עם ישראל, יש בתחילה מעט אור ואחר כך האור הולך ומתגבר. כך היה גם בסיפור "מגילת אסתר" - הכל נעשה בשלבים: "ומרדכי יושב…ויקח את הלבוש…ומרדכי יצא מלפני המלך…ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".

יהי רצון שהמנהיגות התורנית תלווה אותנו קמעא קמעא לגאולה הקרובה.

"דבר אל כל בני ישראל ואמרת אליהם: אדם כי יקריב מכם קורבן לה', מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם" (ויקרא א'/ב').

נכתב על ידי: דוד דרומר

חומש "ויקרא" העוסק בעבודת הכהנים פותח בבחירת הקורבן שיוקרב לפני ה'. ההדגשה היא שאין קורבן מן החיות הטורפות אלא מבעלי החיים הצמחוניים, הגדלים בפיקוחו של האדם. לומר לנו שעצם זה שאנו מקריבים קורבן מבעלי החיים המותרים לנו באכילה, מסמל את החלק היותר "צמחוני" אך עם זאת גם את הרצון להתנתק מן החלק "הבהמי" שבאדם ומה"ארציות" שבו, ולהתקרב אל ה' ולדבוק בו.

בהמשך אומרת התורה: "אם עולה קורבנו מן הבקר, זכר תמים יקריבנו. אל פתח אוהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה'" (ויקרא א'/ג'). פירשו חז"ל שהכתוב בא ללמדנו שעל מביא הקורבן להביאו באופן שיעלה לרצון ה'. ברור הדבר כי כלפי הקב"ה אין טעמו של הקורבן או גודלו משנה, שכן אין הוא זקוק לכך כלל. אם כן, יש לשאול באיזה אופן גורם מביא הקורבן שקורבנו יתקבל ברצון? מהו המדד לכך שקורבן "ישביע" את רצון ה'?

הנביא מיכה בהוכיחו את העם בדורו על מעשיו הרעים, שואל בתמיהה: "במה אקדם ה'…? האקדמנו בעולות? בעגלים בני שנה? הירצה ה' באלפי אילים ..?" (מיכה ו'/ו'-ז'). מיכה הנביא בא לעקור מן העם את התפיסה כי גוף הקורבן הוא הרצוי לפני ה'. אם כל אלו אינם רצון הקב"ה, במה הוא חפץ? על כך משיב הנביא בהמשך: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך: כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך" (שם ו'/ח'). מלמדנו הנביא כי הקורבן אינו המטרה אלא רק האמצעי להתקרב בעזרתו אל ה'. על האדם המביא קורבן להביאו מתוך דבקות וכמיהה לקב"ה. לזאת יגיע האדם על ידי זה שיתרומם מן ה"ארציות", מן ה"בהמיות" - "כי מותר האדם מן הבהמה" - ויקפיד לממש את הצלם אלוקים שבו ולהרבות במעשים טובים במקום המעשים הרעים שעשה והביא בשל כך קורבן.

קורבן - מלשון קרבה, לקרב דבר אל דבר. הקורבן שהוא לרצון הקב"ה, הוא זה אשר האדם מביאו בידיעה כי לא את הקורבן הוא שואף לקרב אל ה', אלא את עצמו: "…אדם כי יקריב מכם קורבן לה'…" (ויקרא א'/ב'), "מכם" ממש, קורבן מעצמיותכם - שהוא לרצון לפני ה'. המלה "מכם" ניתנת לקריאה משני כיווניה. מכאן נלמד על "מידה כנגד מידה" - כפי שהאדם יתאמץ ליצור קרבה לרצון בורא עולם, כך יחזיר לו הבורא "מידה כנגד מידה", ישמע את תפילותיו ויעזור לו להתקרב אליו ולדבוק בו.

"…והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה…" (אסתר ט'/כב').

 נכתב על ידי: ד"ר יחיאל שרמן

חודש אדר מאופיין בשמחה, צחוק ועליזות, כפי שמוזכר בגמרא: "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כ"ט/ע"א). אנו מצווים להרבות בשמחה דווקא בחודש אדר אך יש חשיבות להיות בשמחה תמיד. השמחה צריכה להיות איכותית והעיקר - זו מצווה גדולה לשמוח.

מדוע השמחה חשובה ועקרונית כל כך?

חסידות ברסלב מדגישה מאוד בניית עולמו של האדם, התקדמותו, פעילותו והתחדשותו מתוך שמחה גדולה. על האדם לבנות, ליצור, לגדול ולהשקיע מאמץ איתן כדי להתקדם במעלה ההר ולטפס על שלבי כל סולם, גם אם המעשה דורש מאמץ והשקעת כוחות, אך הכל חייב להיעשות מתוך שמחה.

השמחה כדברי הרבי מברסלב היא רפואה לכל מחלות הגוף והנפש, ומועילה בפרנסה, בשלום בית, בחינוך הילדים, בייאוש ובמצבי רוח. השמחה מדגישה את הטוב שבכל מצב והיא הגורם הדומיננטי המשפיע על גופנו להתגבר ולסלק את העצב הנגרם ע"י יצר הרע. הביולוגים יודעים לתאר כי אדם שמח הוא אופטימי ומאושר. בגופו של האופטימי זורם הורמון האנדרופין, אשר אינו קיים אצל העצוב והמדוכא. החברה יוצרת לכל אדם שמחה ואילו הבדידות גורמת לתחושת עצב. המחלות והבעיות נובעות לרוב בגלל חוסר שמחת חיים ולעומת זאת - באדם בעל שמחת חיים חדורה התקווה והחיות.

המחקרים מציינים כי אנשים אופטימיים, שמחים מאריכים ימים, מחלימים מהר יותר ממחלות. כנאמר: "לב שמח - ייטיב גהה, ורוח נכאה - תייבש גרם" (משלי י"ז/כב'). לא בכדי דואגים ל"פרופסורים ליצנים" בבתי חולים לילדים, כדי להחדיר תרופה מתוך שמחה ולגרום לילד להבריא במהירות.

עלינו - הורים ומורים - מוטלת החובה לחנך ילדינו להיות שמחים, לזמן להם הצלחות ולדאוג שכל עשייתם תהיה מתוך שמחה. כאשר ילדים חשים "חוויות של הצלחה" נגרמת להם תחושת שמחה המעודדת אותם ויוצרת אצלם רצון עז להמשיך להתמודד, לחשוב לעומק, ליזום, ליצור ולמצוא כל נתיב כדי להצליח. הפעלת המוח מתוך שמחה היא יותר יעילה, איכותית ומשמעותית. הצלחה תמיד גוררת הצלחה ומטפחת שמחה פנימית וחיצונית - לשמוח ולצמוח.

הרבי מברסלב מבהיר לנו כי השמחה המלווה בצחוק, בהומור, בחיוך, בשירה ובמחול - מתגברת. על כן, חשוב לגוון דרכי הוראה במשחק, בדרמה, בציור, באומנות וכמובן במוסיקה, בשירה ובמחול, כל אלה יגבירו את השמחה, הלמידה תהא איכותית וקליטה ותגבר המוטיבציה להתגבר על כל מכשול ולכבוש כל יעד.

שאלתי מנהל מוסד תיכון, הכיצד הצליח להדביק פער לימודים בזמן קצר יחסית. תשובתו הנחרצת היתה: "דאגתי שהתלמידים יצליחו בכל, רק יצליחו! כאשר המשימות היו כבדות החילונו בהקלות, בסיוע ועזרה של המורים והחברים. מתוך תחושת הצלחה המשכנו להעלות את הרף, לשפר את המגמה ולהגיע להישג המצופה. יכולנו לבצע כל זאת רק מתוך תחושת הצלחה - המביאה לידי שמחה".

מסופר על רבא שהיה פותח את יום הלימודים באמירת "מילתא דבדיחותא" ושעשע את תלמידיו כדי לפתוח את לִבם מחמת השמחה. המלמד המזרים ונושא עימו משב רוח מרענן של הומור ונינוחות, מוסיף רבות לאקלים החיובי, פותח ומטעין את לב התלמידים באנרגיה חיובית, בכוחות של מוטיבציה, סקרנות, ערנות וקשב.

שנזכה כולנו, להגדיל ורה ולהאדירה מתוך שמחה. חודש טוב ומלא שמחה!

נכתב על ידי:  ד"ר יחיאל שרמן

"ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב, אשר נתן ה' חכמה ותבונה בָּהֵמָּה, לדעת לעשות את כל מלאכת עבודת הקודש…" (שמות ל"ו/א').

לבניית המשכן נתמנה בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. הקב"ה היקנה לו חכמה בינה ודעת, כנאמר: "ואמלא אותו רוח אלוקים בחכמה ובתבונה ובדעת…" (שמות ל"א/ג'). רש"י מבהיר, כי "חכמה" היא "מה שאדם שומע דברים מאחרים ולמד", "תבונה" היא "מבין דבר מלבו, מתוך דברים שלמד", "דעת" זו "רוח הקודש". הרש"ר הירש מדגיש, כי התכונות נתמלאו בבצלאל משום שהיו בו כוחות הרוח האלה. מתוך האמור "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" למדו חכמינו את דבר האמת - אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו את היכולת לקלוט את החכמה.

כתוב בברכות (נה/עח) "יהב חכמתו לחכימין. ומדעא לידעי בינה". כלומר, הקב"ה משרה חכמה למי שיש בו כבר כשרון של חכמה טבעית. האדם מפתח בעצמו, בכוחו, יכולתו את הכשרון הזה, את החכמה וההתלהבות. הפתי-הטיפש, אינו יכול לספוג את החכמה.

הנצי"ב בהעמק דבר מדגיש, כי החכמה פירושה שכל וחריצות וגם לימוד ומדעים שהעלו אחרים כנאמר: "ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קניינך קנה בינה" (משלי ד'/ז'). מכאן שראשית קניית החכמה היא מאחרים - ההורים, המורים, הסביבה, הם הגורמים המניעים ללמידה של האדם. אחר כך - "בכל קניינך קנה בינה", מכל מה שרכשת תשיג את הבינה, שהיא למידת דבר מתוך דבר.

על הפסוק "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" שואל הנצי"ב: כח השכל אינו בלב, אם כן, מדוע נאמר "חכם לב"? אלא שלדעתו חובה עלינו לשלב מוח ולב, שכל ורגש. יראת ה' שהיא "ראשית חכמה" משכנה בלב. הלב אחראי לתחומים חשובים מאוד, כמו ביטחון, טוב לב, אהבת אדם, כבוד, יחס. השילוב הנפלא של תבונת האדם במוחו עם מידותיו הטובות הנובעות מן הלב הם שיביאו את האדם לחכמה בינה ודעת עליונים. לדעת האבן עזרא חכמה ודעת אדם לומד מאחרים. הבינה מחברת את שניהם ויוצרת משהו חדש בתוך לבו של האדם.

בעל התניא מסביר כי שלוש המידות באדם הבונות את השכל והמידות מורכבות משלושת עמודי היסוד -  חכמה, בינה ודעת. המידות מושפעות מן השכל.

בצלאל בן אורי ורעיו היו בעלי שכל ומידות טובות. המשכן המיועד לאומה כולה צריך שילוב חשוב זה שכל וחכמה עם הרגש שבלב. לכן העושים במלאכה צריכים להיות "חכמי לב". החכמה היא מתנת אלוקים, צריך לדעת להשתמש בה לטובה. בצלאל בחכמתו בנה משכן, קורח שהיה חכם אף הוא אך רשע הרס בפקחותו עולם וירד עם חבריו שאולה.

הפוטנציאל קיים אצל האדם. ההורים ומערכת החינוך צריכים ליצור סיטואציות לימודיות וחברתיות כדי שהאדם ילמד מסביבתו וישלב מידות מתוך הלב. כל חיי האדם הם תהליכי למידה - חכמה בינה ודעת. כדי שתהיינה תוצאות ותפוקות יעילות גבוהות ומרשימות צריך לגרום לגירוי מתמיד, לתנאי מוטיבציה ממושכים ומרתקים כדי למצות יכולתו של האדם, כדי לממש הבסיס הקיים, לפתחו ולשכללו.

להגדיל תורה ולהאדירה בחכמה בבינה ובדעת.

יהי רצון שנשכיל כולנו להוסיף חכמה בינה ודעת לכל אחד בכל גיל. לעודד אנשים, חברים וידידים להשתתף בלימוד, וכל הזמן להוסיף ולשפר איכויות הלימוד בכל קהילה.

נכתב על ידי: ד"ר יחיאל שרמן

"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (שמות כ"ז/כ').

רש"י מסביר את הביטוי "להעלות נר תמיד": "מדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה". מבהיר הרש"ר הירש שתפקיד ה"כהן ההדיוט" מדגיש מצב של תלות תמידית. מכאן אזהרה למורים ולתלמידים שישהו אלה אצל אלה בסבלנות ובאורך רוח.

הרש"ר הירש מלמדנו עיקרון בסיסי וחשוב ביותר בהוראה, יעד חינוכי שתקף מאז התורה ועד ימינו. האדם הכהן צריך להדליק את "נר התמיד" - שלב ראשון בהדלקה חייב להיעשות ע"י אדם, ע"י מישהו מבחוץ, אך צריך לדאוג שבהמשך תהיה השלהבת עולה מאליה. גם בחינוך עלינו לבחור בדרכים דידקטיות שונות, להשתמש בכלים מתאימים בכל דור, כדי להטמיע את הדברים בפנימיותו של הילד ולהפכם להרגל. היינו: התלמיד לא יהיה תלוי בלימודו "רק" במורה או בהורה. היעד החשוב ביותר בחינוך - הקניית כלים חינוכיים ערכיים, חברתיים ולימודיים שבהם יוכל הנער להשתמש גם ללא המורה גם ללא "מדליק המשואה". כאשר התלות אינה קיימת הופך הילד לעצמאי מבחינה חשיבתית ומנטאלית ובעיקר נושא על גבו את האחריות לכל מעשיו. הפיכתו של הילד לעצמאי מהווה את אחד היעדים החשובים בחינוך.

ה"יצירתיות" הקיימת בעיקר בצעירים יכולה להיות מיטבית רק אם מוחו של הצעיר אינה תלותית. כאשר מוחו נתון כולו לעוצמות חשיבתו שלו, היא תפרח לתפארת ביופי, בחן, בצבעים, ברעשים ובריח נעים, והוא יגיע לכל הסובב אותו. הזרע בפירות נוצר במצב גנטי קבוע ובא לידי מימוש רק אם הרקע והתנאים מאפשרים זאת והוא אף יגדל מעלה מעלה אם התנאים החיצונים יהיו איתנים ונפלאים. ברגע שהזרע נפרד מהפרי - הרי הפוטנציאל הגנטי קיים בו, אך הוא יהיה מסוגל להיות מושפע מהסביבה מההשקאה ומהדישון שנוספים לו, והוא יגדל ויפרח היטב באופן עצמאי. כך כל ילד וכל נער, עצמאותו תלויה בנו המורים וההורים, אנו צריכים לחשוב כל הזמן על הקניית כלים חדשים בתהליכים איטיים שיעוגנו היטב, בתוכו של כל נער ברגע מסוים. צריך להיות ברור לנו כי הילד חייב להרים את העוגן ולשייט בעצמו בים הרגוע או הגועש. עלינו לדאוג ללמדו שהתנועה לא תהיה סתמית, אלא מכוונת מבחינה חיובית, לכיבוש יעדים של חכמה ודעת, לימודים ומנהגים. השכלתו של ילד מקטנותו תלויה בהוריו ומוריו, מיומנויות אינטלקטואליות ורגשיות אף הן נרכשות כולן מהסביבה בה מבלה הילד, כאשר הסביבה העיקרית ברוב שעות היום הם גן הילדים, ביה"ס והבית. במקרה הטוב, ילד גדל עם פוטנציאל פנימי גבוה. עלינו המבוגרים מוטלת האחריות ללמדו תורה ודעת, הרגלים ומידות כדי שכל אלה יופנמו בתוכו ויהפכו לחלק מתכונותיו. צריך כל הזמן להדליק בו את האש - "להעלות נר תמיד" להנחות אותו נכון ולמצוא את הנתיבים הנכונים "שתהא השלהבת עולה מאליה" והילד יוכל לנווט עצמו ללא סיוע מגבוה. כך נזכה למיצוי  היכולת הקיימת בכל ילד ונפתח בו תכונת "לומד עצמאי" שאינו תלותי ומאמין ביכולתו להצליח.

התמונה מויקיפדיה

 נכתב על ידי: ד"ר יחיאל שרמן

תכלית הקמת המשכן היא להביא להשכנת השכינה בלב כל אחד מישראל ובאומה הישראלית כולה.

האברבנאל מציין שיש 3 תנאים לכך:

א.    כל אחד יתרום כאשר ידבנו לִבּוֹ - בבניית משכן קודש, שישכון בתוך כל אחד מאתנו, יש צורך בשותפות בתרומה ממשית של כל אחד, יש צורך שכל אדם יתרום וירגיש שותף לבנייה.

ב.     הנתינה תהיה מתוך רצון ללא הכרח, איש אשר ידבנו לבו.

ג.       תכונת הנתינה תהא טמונה בתוככם - היא צריכה להיות חלק בלתי נפרד מכם.

מכאן נלמד כמה עקרונות חשובים לבניית עם, לבניית משכן, להחדרת תורה. שותפות כל אדם, תרומתו של כל אדם ותחושה שהתוצאה היא שהשכינה שורה בי בתוכי ולא "רק שם" במשכן. בבניית קהילה יש צורך באחריות הדדית, בנתינה לזולת, אך כל זאת מתוך בניית ייחודיות פרטית אישית ומשפחתית. המשכן לעם ישראל כולו, מתחיל בבניה הפנימית האישית בכל יחיד. עָם בנוי מפרטים, כל אחד הוא חוליה משרשרת ארוכה וקשה של משכן. כל אחד תורם, וכל אחד צריך לחוש שהוא כאמור חלק מן השלם. לא בכדי קיימת תרומה של מחצית השקל, אתה לבדך אינך מושלם, תמיד צריך אדם נוסף כדי להשלים את התמונה.

הארון - אינו בנוי מקשה אחת, אלא מעצי שיטים בתוכו. התפתחות העץ ופירותיו תלויים בהשקעתנו ובטיפולנו בו. ככל שנשקיע עמל - בהשקיה, בדישון, בגיזום, כן נזכה לפירות מדושנים ואיכותיים יותר. הארון היה אמנם בנוי מחלקים - עצי שיטים - אך היה מצופה בזהב טהור. לסמל,שיש צורך במסגרת, בגבולות. כל אחד מאתנו עובד ששה ימים בשבוע, כל אחד ויוזמתו, חכמתו ויעילותו. אך ביום השבת כולם שובתים - זו המסגרת שאין עליה עוררין, כמו הזהב הטהור העוטף את ארון הקודש. בניית המשכן - האתגר הגדול ביותר לכושר עשייתו של האדם בתחום עמל הכפיים והקדושה שבו אינה דוחה את מצוות השבת.

מידות הארון - אמתיים וחצי אורכו אמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו. כל כלי המשכן, מלבד הארון - המבטא את שיא הקדושה במבנה המשכן כולו - היו בעלי מידות שלמות. לומר, שאל לו לאדם לחוש כי הוא שלם, היחד יוצר שלמות.

הקמת המשכן הוטלה על כל עדת בני ישראל, התרומה חלה על כולם, אנשים ונשים. בניית המשכן מסמלת את בניית הבית היהודי - הקמת משפחה בישראל, שהיא מצוה חשובה ביותר. בבניית פרויקט יש צורך ב-3 גורמים, שהיו בבניית המשכן: תכנית, אנשים ואמצעים, אך החשוב מכולם הוא הגורם האנושי. כך גם בבניית התא המשפחתי, הבית החדש - המשכן - הבעל והאשה צריכים להשקיע מחשבה בתכנון הבית המשותף שלהם, בנתינה ובתרומה לאיכות בניית המשכן המשפחתי, כל אחד לחוד ושניהם יחד. להיות כמו הארון - גם עץ וגם זהב. מצד אחד - להישאר נאמן לחינוך מבית הוריו ומצד שני ליצור שילוב של התכונות החיוביות ולתרום לאיכות הבניה המשותפת - הדור הבא - מתוך אחדות ואהבה, ולהיות תורם ונתרם כאחד. או אז יתקיים בהם הפסוק:  "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם".

    ד"ר יחיאל שרמן

"ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות, למען ינוח שורך וחמורך…" (שמות כ"ג/יב').

נכתב על ידי: דוד דרומר

פרשת "משפטים" עוסקת בעיקר במצוות מעשיות ובדינים הדנים בעניינים שבין אדם לחברו. המצוות שבין אדם למקום מופיעות רק בסוף הפרשה וגם הן מדגישות את העניינים החברתיים. אחת המצוות שמוזכרות בפרשה היא מצוות השביתה בשבת. התורה מצווה לשבות בשבת "למען ינוח שורך וחמורך".

מכאן, שהיהודי מצווה על שביתת בעלי החיים שברשותו בשבת ממלאכות שהם עושים עבור האדם, להבדיל ממלאכות שבעלי החיים עושים בעבור עצמם, כמו תלישת עשבים לצורך אכילתם. הציווי מדגיש את הביטוי "ינוח שורך וחמורך" בשונה מהציווי לגבי האדם "וביום השביעי תשבות". מכאן שעל האדם מישראל להניח לבהמתו לעשות מלאכות בעבור עצמה ונוחיותה.

הביטוי "למען ינוח שורך וחמורך" מעורר תמיהות ושאלות אצל רבים מפרשני המקרא: האם זו המטרה של שמירת השבת - כדי שינוח "שורך וחמורך"? הרי ידוע ששמירת השבת מבטאת את האמונה בבורא עולם ובמעשה בראשית, את האמונה במעמד הר סיני, ולאו דווקא את מנוחת השור והחמור. אם כן, מדוע בחרה התורה להעמיד את הציווי עם נימוק זה?

הרב יוסף זוין בספרו "תורה ומועדים" אומר על כך: "לשור ולחמור" יש תפקיד מיוחד שמתחבר לתכונות אופי שונות של בני האדם, כמו זריזות או עצלות. פעמים התכונה משפיעה באופן חיובי ופעמים בכוון השלילי. אופיו של האדם הדומה לשור שהוא כוחני ונוגח, בא לידי ביטוי בזריזות לדברים חיוביים, אך הוא יכול לנצל את אותו המרץ לביצוע מעשים רעים. חמור הוא עצלן בטבעו, תמיד קר לו ואינו נלהב לשום דבר. האדם העצל הדומה באופיו לחמור - פעמים משפיעה עצלותו בכוון השלילי על קיום מצוות ופעמים העצלות היא חיובית - כאשר הוא מתעצל לעשות דבר שלילי. על האדם מוטלת החובה לתעל תכונות אופי אלה לכוונים חיוביים ומועילים לעצמו ולחברה שבסביבתו. פעמים עליו להיות עצל כמו החמור - להתעצל לעשות מעשים רעים, ומנגד לאמץ את תכונת האופי של השור - הזריזות - כאשר עליו לקיים מצוות ומעשים טובים.

אם כן, ניתן להסביר את הביטוי "למען ינוח שורך וחמורך" בדרך נוספת: גם אם כל השבוע אתה עובד בהתלהבות כמו השור,או אם אתה עובד בעצלות כמו החמור, בשבת - עליך לשבות, להתנתק מכל אותן התכונות של השור והחמור, "למען ינוח שורך וחמורך" - הכוונה לתכונותיך שלך - מצד אחד של תכונת השור המתלהם ומצד שני הקרירוּת של החמור. מכאן, שעל האדם עצמו להשבית ביום השבת את כל סוגי העבודה והמחשבה הבהמיות שלו וממידות השור והחמור הטבועות בו.