ארכיון פוסטים מהקטגוריה "הרב יוסף ברגר-פנינים על הפרשה"

פנינים ופרפראות נבחרים "לימי החנוכה"

יום שני, 25 בנובמבר, 2013

פנינים ופרפראות נבחרים

 

"לימי החנוכה"

 

עורך: הרב יוסף ברגר

 

אור הגנוז שמתגלה בחנוכה!

 

כותב הרה"ק בעל הבני יששכר זי"ע (מאמרי חודש כסלו טבת

ב, כא) הנה העדתי לך שלושה עדים נאמנין אשר הארת אור

חנוכה היא מבחינת "אור הגנוז"!…

הלוא המה הרב עיר וקדיש בעל הרוקח ז"ל אשר דבריו מקובלים

מאליהו ז"ל, וכן מדברי הרב הגאון מהר"ל מפראג שידוע שדבריו

נאמרו ברוח הקודש והיה משתמש בספר יצירה, והרב הקדוש

אשר היה סמוך לדורותנו מפורסם ברוח קודשו מהר"פ זי"ע

מקאריץ.

ומסיים בעל הבני יששכר זי"ע – על כן "חנוכה" היא מצוה שרק

נרמזה בתורה ולא כתובה במפורש כי היא גנוזה באור הגנוז

שגנזה הקב"ה בששת ימי בראשית. וכן בזוהר הק' לא תמצא

מדברים מענייני חנוכה והוא מטעם הנ"ל שהוא בחינת "אור

הגנוז".

באחד מימי החנוכה נסע הרה"ק בעל הבני יששכר זי"ע אל רבו

הרה"ק החוזה מלובלין זי"ע בדרך הרהר לעצמו: מדוע תמיד

בהגיע ימי חנוכה מרגיש אני בתוככי קדושה נפלאה, (בספרו

"בני יששכר" הוא מאריך מאד אודות חג זה) הרי לא יתכן

שמזרע החשמונאים אני שהרי אינני כהן! מנין לי, אם כן, אותה

הרגשה מיוחדת ונפלאה בחנוכה? משחלפו הרהוריו, החליט

ה"בני יששכר" שכאשר יבוא לובלינה אל רבו "החוזה" הק',

ישאלו על כך לדעת מה זה ועל מה זה? ויהי אך נכנס לחדרו של

"החוזה", עוד בטרם הספיק לפתוח את פיו, הקדימו ה"חוזה"

ואמר לו: "דע לך בני, כי מקור מחצבתך משבט יששכר הוא,

ואותה הרגשה של תוספת קדושה יתירה בימי החנוכה, נובעת

מכך – ששימשת בתקופת הנס בבית דינם של החשמונאים.

מטעם זה קרא הבני יששכר לספרו בשם הזה!

הכר נא למי החותמת והפתילים!..

הרה"ק בעל הבת עין זי"ע המליץ ופירש מליצה טובה ומיוחדת

על כלל ישראל על ידי הפסוקים הבאים – (בראשית לח כד -כו) –

"ויהי כמשלוש חדשים ויגד ליהודה לאמור, זנתה תמר כלתך וגם

הנה הרה לזנונים, ויאמר יהודה הוציאוה ותישרף, היא מוצאת

והיא שלחה אל חמיה לאמור ותאמר, הכר נא למי החותמת

והפתילים והמטה האלה, ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן

לא נתתיה לשלה בני". אומר ה"בת עין" – ידוע בשם ספרי

הקבלה כי "חנוכה" היא עיקר גמר החתימה, וזה – "ויהי כמשלוש

חדשים" – מראש השנה שהיא תחילת החתימה, נמצא חג

החנוכה, שבו ישנו את הגמר חתימה, ולכן מגיע המקטרג למעלה

בשמים ואומר כלפי הקב"ה: הנה, אחרי כל התפילות וההבטחות

שהתפללו והבטיחו אליך בראש השנה – "זנתה תמר כלתך" –

כנסת ישראל שהיא ככלה קרויה ונמשלה לתמר, חטאה וקלקלה

ולכן מגיע להם עונש מר ח"ו, "ויאמר יהודה הוציאוה ותישרף" –

אומר הקב"ה שנרמז בשם "יהודה" הוציאה ותישרף, שמגיע להם

עונש להישרף ולהיכלות ח"ו. עונה כנסת ישראל להקב"ה – "הכר

נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה" – על אף כל עונותינו

הרבים, תַראה לנו הקב"ה, עוד אומה אחת בעולם! שעוד אחרי כל

כך הרבה שנים שומרים את נס חג החנוכה בחביבות ו"הכר נר למי

החותמת" – מי הם אלו שבגלל נס פך השמן שהיה חתום בחותמו

של כהן גדול ממשיכים להדליק מידי שנה אחרי אלפי שנים נר

חנוכה בהידור רב עם "והפתילים ומטה האלה" עם פתילות ונר

החנוכה, ואז חוזר בו הקב"ה ואומר: "ויכר יהודה ויאמר צדקה היא

ממני" – הקב"ה מכיר בצדקתם ובטענתם ואומר: נכון! הצדק עמכם,

אני אשם בכך שאתם חוטאים, "כי על כן לא נתתיה לשלה בני" –

כי עוד לא הבאתי להם את המשיח כמו שכתוב עד כי יבוא שילה,

ולכן הם התמלאו בחטאים כי עוד לא גאלתי אותם…

חנוכה הזמן המסוגל לשוב בתשובה אפילו לנפשות

הנמוכות!

הרה"ק בעל הבית ישראל זי"ע אמר בשם אביו בעל האמרי אמת

זי"ע שחנוכה היא חנו כה, באיזה מקום שהאדם חונה ועומד, יכול

הוא לעלות, ולכן תיקנו בלילה ובפתח ובשמאל ולמטה מעשרה

ובחוץ, שיכול האדם בכל מקום שהוא לעלות למעלה להתרומם!

הרה"ק בעל החידושי הרי"ם זי"ע אמר – שבחנוכה יש תיקון לפושעי

ישראל והראיה, שבסוגיא הידועה "כבתה זקוק לה" (שבת כא.)

מפרש רש"י "דלמא פשע ולא מתקן לה" ובו נרמז שבחנוכה יש

תיקון אף לפושעי ישראל!

הרה"ק בעל הפני מנחם זי"ע אמר פעם בעת הדלקת הנרות: אבי

הרה"ק בעל האמרי אמת זי"ע היה רגיל להראות מדרש קדמונים על

הפסוק (במדבר כא. ח) "עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל

הנשוך וראה אותו וחי", שזהו רמז לברכות של הדלקת נר

חנוכה."עשה לך שרף" – להדליק נר חנוכה. "ושים אותו על נס" –

שעשה ניסים, "וחי" – שהחיינו.

המשיך הפני מנחם ואמר: ויתכן להוסיף ביאור מה הקשר בין הפסוק

לרמז? אלא כדאיתא (שבת כא:) "הדלקה עושה מצוה ולא הנחה",

והכוונה היא: שלא להניח ולהזניח את מצוה זו, אלא אדרבה, ניצוץ

אחד יכול להבעיר שלהבת גדולה! "עשה לך שרף", "והיה כל הנשוך

וראה אותו וחי", אפילו מי שכבר נשוך, שהשחית וקלקל דרכו, מכל

מקום בחנוכה יכול למצוא תיקון ולהתקרב!…

בספר דברי מהרי"א להגה"ק רבי יהודה אסאד זי"ע מובא: דבפרשת

מקץ ישנו רמז לסך מניין הנרות – מ"ד נרות (ל"ו נרות ועוד ח'

שמשים) שאנו מדליקים בחנוכה. מהפסוק "שובו שברו לנו מעט

אוכל" (מג.ב) "שברו לנו" דהנה ל"ו בגימטריא שמונים וששה (למ"ד

ו"ו), וכשנשבור – נחלק לשניים יהיה ארבעים ושלושה, וכשנקח את

המספר הכי מעט מן תיבת אוכל שהוא אות א', "מעט אוכל" היינו

סכום הקטן מתיבת "אוכל", ביחד יהיה מ"ד כמנין הנרות שאנו

מדליקים בחנוכה.

ובזה מפרש את כל הפסוק – "ויהי כאשר כלו לאכול את השבר

אשר הביאו ממצרים" – והיה כאשר כבר כלו כל הקיצין, ואנו

בשברון לב אוכלים את מה שבשלנו במו ידינו – אלו המצרים

והעבירות שעשינו ואין אנו יודעים איך לצאת מהם, אומרת לנו

התורה "שבו שברו לנו מעט אוכל" – שבו והרגעו! אל דאגה!

הארבעים וארבעה נרות של חנוכה שמאירים אותנו בחשכת

הגלות הם אלו שישמשו עבורנו כאוכל רוחני שממנו נוכל

להמשיך ולהתעלות ולצאת מכל המצרים שעשינו במו ידינו…

בשנה אחת, בעת חל חנוכה בפרשת ויגש – אמר הרה"ק רבי

מרדכי מקאזמיר זי"ע – אמרה נפלאה! על הפסוק (בראשית

מד.יט) "אדוני שאל את עבדיו לאמור היש לכם אב או אח,

ונאמר אל אדוני יש לנו אב זקן". הנה בגמרא שבת (כא:) בענין

נרות חנוכה פליגי בזה בית הלל ובית שמאי, בית הלל סוברים

שצריך להיות בכל יום מוסיף והולך, ובית שמאי סוברים שצריך

להיות פוחת והולך. וזה רומז הכתוב: "אדני שאל את עבדיו" –

הקב"ה תובע ושואל מאיתנו "היש לכם אב או אח"? – דהיינו

איך אתם סוברים "א"ב" היינו שצריך להדליק בכל יום יותר,

ביום ראשון א' וביום שני ב', "או א"ח", או שצריך להיות פוחת

והולך להדליק להדליק ביום א' ח' נרות, וביום שני ז' נרות.

"ונאמר אל אדני יש לנו 'אב' זקן" – שאנחנו פוסקים כבית הלל

שצריך להדליק ביום ראשון א' וביום שני ב', ולהיות בכל יום

מוסיף והולך, ורק ככה נוכל להכניע את היצה"ר שנקרא זקן

וכסיל!…

 

פתילות ושמנים שאין מדליקים בהם בחנוכה מדליקין

בהם בשבת (שבת כ"א)

 

אמר הרה"ק רבי מ"מ מקוצק זי"ע: אפילו נשמות כאלו ("נר ה'

נשמת אדם"), שהשבת אינה מעוררת אותן ואין להם השפעה

עליהן, יש בכוחה של חנוכה לעורר אותן, שכן גם בימי

החשמונאים נמצאו רבים מן היהודים במדרגה רוחנית שפלה

מאוד, ואף על פי כן הושיע להם השם יתברך ובבת אחת

נתעוררה בהם התעוררות גדולה…

 

נר חנוכה אסור להשמש לאורה (שבת כ"א)

 

הרה"ק בעל האמרי חיים מויזניץ זי"ע פירש כך: "נר חנוכה"

"אסור" – מלשון "כבול – אסור" (אסור באזיקים, אסור בבית

הסוהר), "להשתמש" מלשון שמש, "נר חנוכה אסור להשתמש

לאורה" – חיבים ומוכרחים להתחמם כנגדה ולהלהיב דרכם את

האדם לתורה ולמצות… (מי מוז זיך דירווארמען באיי דיא חנוכה

לעכטליך…)

 

הדלקה עושה מצוה (שבת כ"א)

 

אמר הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע: עיקר המצוה, היא

"ההדלקה" – אש קודש המתלקחת בעומק נבכי הנשמה. הלהט

וההתלהבות, החשק וההתעוררות לפעולות ומעשים טובים…

ברגע שיש כבר את השלהבת וההתלהבות, אז חצי מהעבודה

נעשתה…

ואילו הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע אמר פעם בעת עומדו

לפני הנרות: הרי להלכה אנו פוסקים כמאן דאמר "הדלקה עושה

מצוה ולא הנחה" והרים את ידיו ועיניו כלפי מעלה ואמר בניגון

של בקשה: רבש"ע! אם היית מדליק לבבות בני ישראל אליך,

"עושה מצוה" בוודאי היית עושה מצוה גדולה בזה, "ולא הנחה"

ובוודאי אין מצוה להניחם ח"ו…

נפסק בשולחן ערוך "כל התופס נר חנוכה בידיו אינו עושה כלום"

- אמר הרה"ק רבי ישראל מטשורקוב זי"ע מי שמחזיק נר

חנוכה בידו ועם זה הוא בבחינת "עומד", שאינו זז ואינו מתרגש

מן הרעיון העמוק והחבוי שיש בנר החנוכה – "לא עשה כלום",

אין בעשיתו שום ממש וערך, שכן עיקרה של המצוה אינו

הדלקת נר סתם, לא זה העיקר…

 

מצותה – עד שתכלה רגל מן השוק (שבת כ"א)

 

מפני מה נתנו חכמים סימן "עד שתכלה רגל מן השוק", ולא קבעו

בפירוש את זמן המצוה? אמר על כך הרה"ק רבי משה לייב

מסאסוב זי"ע: נר חנוכה צריך לשמש לכל אדם מישראל רמז

ולימוד, שעליו לחיות מתוך בטחון ואמונה, ולא לרצות "לכבוש את

כל העולם". שכן "לא כל המרבה בסחורה מחכים" כשם שפך השמן,

שעל פי דרך הטבע היה מספיק ליום אחד בלבד, הדליקו ממנו

במשך שמונה ימים תמימים – כך יהודי סוחר שיש לו רק מעט

סחורה ומעט כסף, ישים בה' מבטחו שיצליח בעסקיו . לפיכך

"מצותה" – צריך להתעמק במצוה זו, עד כדי כך – "עד שתכלה רגל

מן השוק" – שיבין, שאין יהודי צריך להיות רובץ עד שעה מאוחרת

בשוק. אינו צריך להשתקע בעסקים יותר מדי…

הרה"ק בעל החידושי הרי"ם זי"ע פירש: מצותה – המצוה של נר

חנוכה צריכה ויכולה להשפיע על היחיד עד כדי כך, "עד שתכלה

רגל מן השוק", שתעקור ממנו את ההרגלים הגשמיים ואת המידות

הגסות, שבהם הוא עדיין קשור ונתון בתוך השוק…

 

ימי החנוכה – ימי ישועה ורחמים!

 

הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע היה אומר: דכל מה שהצדיקים

פועלים השפעות טובות לכלל ישראל בראש השנה ויום הכיפורים,

יכולים הפשוטי עם ב"יומי הנוכה וביומו האחרון זאת חנוכה" לפעול

בכוחות עצמם!…

והרמז לכך הוא: מה שדרשו חז"ל (עירובין יח:) על הפסוק (בראשית

ח. יא) "והנה עלה זית טרף בפיה" – אמרה יונה לפני הקב"ה,

רבש"ע, יהי מזונתי מרורין כ"זית" ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין

כדבש ותלוין ביד בשר ודם. דכנסת ישראל שנמשלה ליונה אומרת

להקב"ה: "יהיו מזונתי מרורין כזית" – המורה על שמן חנוכה

שבאותו הזמן יכול כל אחד לפעול השפעות טובות בכוחות עצמו,

"ואל יהיו מתוקין כדבש" – המורה על ראש השנה שבאותו הזמן

הצדיקים בלבד הם הפועלים לנו השפעות טובות…

 

חנוכה היא זמן של השפעות טובות!

 

בשם הרה"ק הישמח ישראל זי"ע – חנוכה היא זמן פקידת עקרות!

ובשם הרה"ק רבי משה מקוברין זי"ע – הזקוק לרפואה יכול לפעול

בחנוכה כי "קל מלך רופא נאמן" בגימטריא "להדליק נר חנוכה",

וחנוכה היא זמן המשכת הרפואה! וכן מובא בספר שפתי רא"ם

שבחנוכה נפתחין פתח ההשפעות לכלל ישראל ויכולין להיוושע

בהרבה עניינים בימים הללו, ואפשר לרמז דחנוכה הוא אותיות חנו

כה והיינו ששורה וחונה בזמן זה ברכת כהנים המתחלת בכ"ה

תברכו, ששם נמצאו כל מיני ברכות לכלל ישראל…

מסופר שאל הרה"ק מהר"י מבעלזא זי"ע הגיע חסיד אחד ר' ישראל

וולף שמו, שהיה בעל חולי וסבל הרבה מכאב ומכאוב כשנכנס אל

רבו, פנה אליו הרבי ושאלו: ר' ישראל וולף מה המצב אודות

בריאות הגוף? השיבו החסיד: הרופאים אומרים – ל ו היה עכשיו מזג

אויר נאה כבחודש "מאי" (תחילת הקיץ) אזי לפי מצב גופי לעת

עתה, היה זה רפואה טובה עבורי. נענה הרבי ואמר: נו, הרי מצינו

בחז"ל (שבת כא) 'מאי' חנוכה….

והנה זה פלא, באותו יום נשתנו סדרי בראשית, ובשיא ימי הכפור

של גאלציה , נשתנה לאחת מזג האויר לכמה ימים טובים נאים, ויהי

הדבר לשיח בפי כל. מני אז לא ידע יותר ר' ישראל חולי ומכאוב…

 

חנוכה מן התורה!…

 

כשנשאל הרה"ק רבי צבי הירש מזידיטשוב זי"ע היכן מרומז

מצוות הדלקת נר חנוכה בתורה, השיב מיד: לא רק שזה מרומז

בתורה, אלא היא כתובה בתוך פרשת הקטרת! ולא רק שהיא

כתובה שם בהזכרה בלבד, אלא שם רמזה לנו התורה כל דיני נרות

חנוכה! (במדבר ז.יד): "כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת", 'כף'

נוטריקון: 'פחות כ', שמצותה למטה מעשרים אמה. 'אחת' נוטריקון:

א' ח' תמנה. כלומר דהלכה כבית הלל מוסיף והולך שיתחיל מא' עד

ח'. 'עשרה' נוטריקון: עד שתכלה רגל השוק כמצותה.

'זהב' נוטריקון: זמנו בין השמשות. 'מלאה' נוטריקון: מצוה

להדליק אצל הפתח. 'קטרת' נוטריקון: קרוב רוחב טפח תדליק…

כתב הטור (אורח חיים, סימן תרע) "וקראום חנוכה – חנו בכ"ה.

הוסיף על כך הגה"ק רבי יוסף חיים זוננפלד זי"ע רמז נכון

מדברי תורתנו הק': החניה הכ"ה ממ"ב המסעות (במדבר לג' ל')

היא "חשמונה" לרמוז על ימי החנוכה שנעשו ע"י החשמונאים…

ובספר מטה משה מובא: רמז מן התורה לחנוכה – כשאתה מונה

מבראשית כ"ה תיבות, התיבה הכ"ה היא "אור", רמז לנר חנוכה

שהיא ביום כ"ה בכסלו.

הרה"ק בעל הבני יששכר זי"ע כותב בספרו "אגרא דכלה" –

חכמינו ז"ל תיקנו להדליק נרות בחנוכה ולקרוא את ההלל, ליכא

מידי דלא רמיזא באורייתא, הכל נרמז בתורה, גם דינים אלה

נרמזו בתורה בפרשת בראשית. "בראשית" מורכב מהאותיות

בימי רשעים יוונים תהללו שם אדנות. "בראשית" הוא גם ראשי

תיבות בהתחלה תדליקו אחד רננו שבחיו יתברך, – כי נתנו ימי

החנוכה להודות ולהלל בפרט בעת ההדלקה. "בראשית" ראשי

תיבות תוסיפו בכל יום אחר רביית שבחיו. "בראשית" ראשי

תיבות ישועה רבה תהיה בזמן שימלוך אנטיכוס. וכן ראשי

תיבות ישועה רבה תהיה שינצחו בני אהרון. וכן אמרו חכמינו

ז"ל (תנחומא ויקרא כב) שאנטיכוס והיוונים גזרו שיכתבו על קרן

השור "אין לכם חלק באלוקי ישראל, דבר זה נרמז בראשי תיבות

"בראשת" אנטיכוס רשע יגזור תכתבו בקרן שור.

 

נרות חנוכה!

 

פירוש נשגב שמעתי מאת כ"ק מרן אדמו"ר ממישקולץ

שליט"א, על פי דברי הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב

זי"ע (קדושת לוי – דרושים לחנוכה) שכתב, שבחנוכה מדליקים

ל"ו נרות. וע"י שאנו מדליקים נרות בעולם הזה, אנו

גורמים לאתערותא דלעילא – שגם בשמים מדליקים ל"ו נרות

וביחד הם עולים כמנין ע"ב, כנגד שם ע"ב ברוך הוא. ואם אנו

מצרפים את נר השמש שמדליקים בכל לילה, הם ביחד מ"ד

נרות, וכנגדם בשמים גם נדלקים מ"ד נרות, שהם בסך הכל פ"ח

נרות. וכפי שכתב האר"י הק" – להדליק נר חנוכה" ראשי תיבות

עולים כמנין פ"ח, עד כאן תוכן דבריו הק'.

ועל פי זה ביאר מרן האדמו"ר שליט"א, את הפסוק

(תהילים,קיט): "נתנו רשעים פח לי ומפקודיך לא תעיתי".

כלומר, "נתנו רשעים" – הרשעים היוונים טימאו את כל

השמנים, ועל ידי זה נתנו לעם ישראל "פח לי" – שנדליק פ"ח

נרות כנ"ל, וכל זה בזכות "מפקודיך לא תעיתי" – שלא עזבנו

את התורה הק'.

 

לימוד התורה לאור הנרות!

 

סיפר פעם הרה"ק בעל החידושי הרי"ם זי"ע לחסידיו לאחר

הדלקת נר חנוכה: הרה"ק מקוז'ניץ זי"ע שאל פעם את אחד

מחסידיו אחרי התפילה האם קורה אצלו לפעמים שאחרי

התפילה הוא מתיישב ללמוד בסוגיא שהיה לו בזה קושיות ולא

הבין כראוי, האם הוא מנסה ללמוד ולהבין הסוגיא אחר התפילה.

ולא הבין החסיד מה כוונת רבו בזה. אמר לו הרבי בוא ואסבירך:

היות שאתה מבקש ומתפלל בשמונה עשרה "חננו מאתך חכמה

בינה ודעת", ואם יהודי אינו מאמין שיוכל לפעול בתפילתו שאכן

יזכה להבין ולחכמה ודעת, איך יכולה התפילה באמת לעזור לו!…

כן הוא הדבר לאחר הדלקת נרות חנוכה – המשיך הרה"ק בעל

החידושי הרי"ם ואמר: אחרי הדלקת הנרות צריך לעסוק בתורה,

"כי נר מצוה ותורה אור", והרי כל מצוה מעוררת את אור התורה,

ונר חנוכה שזו מצוה שמאירה בעצמה, הרי היא מעוררת ביותר את

אור התורה, ע"כ יש ללמוד אחרי הדלקת הנרות!…

 

מצות חנוכה – נר איש וביתו, והמהדרין – נר לכל אחד

ואחד, והמהדרין מן המהדרין וכו' בית הלל אומרים יום

ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך (שבת כא:)

 

וצריכים להבין מדוע דווקא במצוה זו הוסיפו חז"ל "והמהדרין מן

המהדרין" מה שלא הוסיפו בשום מצוה? אלא מפרש הרה"ק בעל

הבני יששכר זי"ע פשט נפלא – הסוחף את כל שומעו: דהנה ידוע

שנר חנוכה רומז על אור התורה כדכתיב "נר מצוה ותורה אור".

והנה, חכמת התורה אינה כשארי החכמות, דבהם, כששומע אדם

איזה מושכל מחכם אחד ונתפס הדבר בשכלו, שוב אין מן הצורך לו

לחזור עליה, כי לא יוסיף אומץ בה. מה שאין כן דברי תורה, אם

שמע איזה מושכל מרבו, אם יחזור על לימודו ויתבונן בה שוב, אזי

יתוסף בה אור חדש והשכלה נוספת (עיין זוהר בראשית קצב), כי

דברי תורה חיות הנה ומולידות בכל פעם אותיות וטעמים חדשים

מתוקים מדבש ונופת צופים. וזהו שאמרו חז"ל: "מצות חנוכה" –

אור התורה, "נר איש וביתו" – יוצאין התלמידים חובת לימוד

התורה על ידי שמיעתם מרבם, מדין שומע כעונה, כשם שבנר

חנוכה יוצאין על ידי שאחד מדליק לכולם. אמנם, "המהדרין" –

כאשר הם "מהדרים" וחוזרים על לימודם בפה, אזי "נר לכל אחד

ואחד" – מתוסף אור חדש והשכלה נוספת לכל אחד בפני עצמו.

"והמהדרין מן המהדרין" – וכל כמה שהם חוזרים על לימודם עוד

ועוד, "מוסיפים והולכים" – מולידים בכל פעם אותיות וטעמים

חדשים עמוקים עד למאד מה שלא השיגו בפעמים הקודמות…

 

ימי שמחה והלל?…

 

בספר לבם של ישראל מובא: הרה"ק בעל הלב שמחה מגור זי"ע

זירז פעם את אחד האברכים הסרים למשמעותו ואמר לו: עליך

להיות בשמחה! ביקש האברך לדעת ולהבין את דבריו ושאל בחזרה:

שמחה זו מה טיבה? איך מגיעים אליה? ענה לו הרבי: כאשר

לומדים, מתפללים ושומרים את כל האיברים בקדושה ובטהרה או

אז, רוקדים בחוצות מרוב שמחה!"… בכך, גם תירץ הרבי את דברי

הרמב"ם בהלכות חנוכה (פ"ג ה"ב): "התקינו חכמים שיהיו שמונת

הימים הללו ימי שמחה והלל", וכי היכן מצינו שתקנו ימי שמחה,

הרי בגמרא (שבת כא:) נאמר רק ש"קבעום ועשאום ימים טובים

בהלל והודאה". אלא, כאשר זוכים להתגבר על היצר הרע, מכוחם

של ימי החנוכה, ולומדים ומתפללים בקדושה ובטהרה, הרי השמחה

פורצת מאליה, ואין לך ימי שמחה גדולים מאלו…

 

חנוכה.

 

מרן החתם סופר זי"ע הביא רמז נפלא וראשי תיבות במילה

"חנוכה" המסכמים את כל סיפור החנוכה: חשמונאים נלחמו ונצחו

כל היונים. חושים נכנסו ופינו כלי ההיכל. חביבים נמצאו ובקרקע

כד השמן. חתום נמצא ובטבעת כהן הגדול. חיבתם נגלית והספיק

כל השמונה. חכמים נמנו וקבעו כסליו הבא. ח' נרות ולגמור כל

ההלל…

 

מקום ההדלקה!

 

בימי קדם כפי שאפשר לראות מדברי הגמ' (שבת כ"א) היו מדליקים

את נר חנוכה "מבחוץ", ומפני מה מדליקים אנחנו (רובנו) בימים

האלה מבפנים, בבית? אלא שמעתי מכ"ק מרן האדמו"ר ממישקולץ

שליט"א לתת הסבר מעניין לכך – משום שבימים עברו היינו

צריכים להתמודד עם אויבנו – היצה"ר מבחוץ, הנסיונות היו יותר

בחוץ, השכלה תרבות יוונית כפירה ומינות, ההתמודדות ברוחניות

היה יותר "בחוץ", לכן נהגו להדליק בחוץ להאיר את הנשמות

שבחוץ. ואילו כיום עם שכלולי הטכנולוגיה היצה"ר הגדול היא

"בפנים" "בבית" "בחדרי חדרים" ואפילו בתוך הבית מדרש…

וכנגדם צריכים אנו את אור הנרות שיאירו ויזככו לנו את אויבנו

מבית…

זמן ההדלקה!

 

הרה"ק בעל החידושי הרי"ם זי"ע איחר פעם והדליק נרות חנוכה

בשעה מאוחרת בלילה. העיר על כך אחד מן המקורבים ואמר: רבי!

הרי חז"ל אמרו "אין מחמיצין את המצות? השיב לו הרבי בשנינות

ובצחות: אבל גם למדנו "מי שאמר לשמן וידליק, יאמר לחומץ (רמז

ל"מחמיצין") וידליק"…

ואילו על הגה"ק בעל החפץ חיים זי"ע מסופר, כי פעם אחת

התארח בליל חנוכה בבית רבו הגאון רבי נחום קפלן זי"ע

המכונה – ר' נחומק'ע. כשהגיע זמן ההדלקה ראה שחולף הזמן

ורבו אינו מדליק, שעה שעתיים שלוש, ומאד תמה, שכן נהגו

להדליק מיד עם שקיעת החמה. אחרי כמה שעות נשמעת דפיקה

על דלת הבית, והרבנית נכנסת כשידיה עמוסות סלים ובתוכם

מצרכים שקנתה. מיד קם רבי נחומק'ע והדליק את נר החנוכה.

לאחר ההדלקה פנה החפץ חיים לרבו ואמר: תורה היא וללמוד

אני צריך! הנני רוצה להבין את פשר ההתעכבות של הרבי

בהדלקת הנר? הרי זריזין מקדימין למצוות? הסביר לו רבו,

במסכת שבת (דף כג) נשאלת שאלה: אם יש לאדם כסף לקנות

נר אחד בלבד, "לליל שבת של חנוכה", האם עליו לקנות נר של

שבת ולקיים מצות "הדלקת נר של שבת", או עליו להעדיף

ולקנות "נר חנוכה"? הגמרא קובעת בצורה שאינה משתמעת

לשתי פנים, שהאדם מחוייב להוציא את כספו ולקנות "נרות של

שבת", לא רק משום שזו מצוה שאנו חייבים בה, אלא הם

גורמים שישרור "שלום בית". לכן, נרות שמחזיקים "שלום בית"

עדיפים על נר של חנוכה. ממילא – ממשיך ר' נחומק'ע – הואיל

וסוף מעשה במחשבה תחילה, אין ספק בליבי שאילו הגיעה

הרבנית הביתה, והיתה רואה שלא המתנתי עבורה להדלקת

נרות של חנוכה, היתה נפגעת מאוד, מפני שלא התחשבתי בה.

לכן, דחיתי ודחיתי את הדלקת הנרות עד ששבה הביתה. הוסיף

ואמר ר' נחומק'ע: רואה אתה תלמידי החביב, שהגמרא עצמה

מקילה בנרות חנוכה, על מנת להדגיש את גודל העניין של שלום

בית. אם כן, האם בגלל נרות חנוכה אגרום לפגיעה ב"שלום

בית"? לא היתה בידי הברירה אלא לדחות את הדלקת הנרות

מעבר לזמן הראוי, ולהמתין עד שעה מאוחרת, ולהדליקם בזמן

שעדיין ראוי להדליק על פי ההלכה…

 

אופן ההדלקה!

 

שמעתי מכ"ק מרן אדמו"ר ממישקולץ שליט"א כי הטעם שנוהג

לתת מים תחת השמן בנר חנוכה, כי כן ראה אצל אביו הרה"ק

בעל הזכרון אליעזר ממישקולץ זי"ע שראה זאת אצל רבו

הרה"ק רבי אהרון מבעלזא זי"ע ואף שמע ממנו הסבר לכך:

מכיוון שהשמן והנר מרמז לחכמה כי נר מצוה ותורה אור, על כן

נותנים גם מים, מכיוון שהתורה גם היא נמשלה למים (הוי כל

צמא לכו למים). וכמו שהשמן והמים אינם מתערבבים לעולם,

כך גם אנו מראים שדברי התורה אצלנו הם זכים וצלולים, ואין

אנו מערבבים בהם שום דבר חיצוני לעולם! כרצון היוונים

הטמאים…

ולפי זה הסביר כ"ק מרן אדמו"ר ממישקולץ שליט"א – למה אנו

נוהגים להדר כ"כ ולקנות את החנוכיות המהודות ביותר

ומשקיעים בזה ממון הרבה, כי לפי דברנו לעיל יובן, שהרי אנו

רוצים להראות את כח התורה שבנו, ועל התורה כתוב: "טוב לי

תורת פיך מאלפי זהב וכסף" – ואנו מראים "טוב לי תורת פיך"

יותר טוב לנו הקצת שמן זית והמים הזכים שיש בפי החנוכייה

למעלה, מאשר כל הכסף והזהב שיש בחנוכייה עצמה!…

 

הלל והודאה!

 

ישנה את השאלה הידועה, מה שונה הנס של חנוכה מפורים,

שבפורים יש מצוה להרבות במשתה ושמחה, ואילו חנוכה היא

רק בהלל והודאה, ועל כך עונים: משום שהיוונים שאפו בעיקר

להעביר מן העולם את תורת ישראל, להשמיד אותנו השמדה

רוחנית, כנגד זה המן ביקש להרוג ולאבד אותנו בגופנו. על כן

אנו חוגגים את חג החנוכה ברוחניות, ואת פורים בגשמיות…

אבל הרה"ק רבי חנוך העניך מאלכסנדר זי"ע נתן תירוץ עוד

יותר חזק! לפיכך – חוגגים את נס פורים במשתה ושמחה ואת

נס חנוכה בהלל והודאה, משום שגזרתו של המן, היתה מופנית

כנגד כל היהודים בשווה, כולם נמצאו אותה שעה באותה סכנה

עצמה, הסכנה של "להשמיד, להרוג ולאבד" ולכן גם הניצחון נחוג

על ידי כל ישראל בשווה, במשתה ובשמחה. כנגד זה גזירתו של

אנטיוכוס, ימח שמו, היתה להעביר את היהודים על דתם, וכאן שוב

לא היו הכל שווים, שכן מי שהיה יותר שומר מצוות, יותר ירא

וחרד, סבל יותר מן הגזירה הזאת נשא ייסורי נפש גדולים יותר…

ועל כן קבעו את היום טוב הזה בהלל ובהודאה, דבר שאף הוא אינו

שווה אצל הכול – כל אחד מהלל ומודה להשי"ת לפי מדרגתו – הוא

בעבודת השם…

 

הרמז הנפלא במ"ד נרות!

 

מובא בספר "אוצרותיהם של צדיקים" בשם גדול אחד מחכמי

פולין – לכאורה צריכים להבין, מדוע אנו מדליקין בחנוכה אך ורק

נרות לזכר הנס שנעשה בפך השמן, הלא היונים גזרו לבטל

מישראל ג' גזרות: 'חודש' 'שבת' 'מילה', ומדוע אין עושים שום זכר

לזה? אלא התירוץ הוא, דאם נתבונן, נראה שבנרות שאנו מדליקים

טמון גם ג' גזרות הללו, דהנה סך הכל הנרות אותם אנו מדליקים

בחנוכה (עם השמשים) הם מ"ד (וסימנך נ"ח -מ"ד). והנה, שבת

יוצאת ביום הז', וברית מילה עושים לח' ימים, וראש חודש לכ"ט

ימים, צא וחשוב ביחד: הם מ"ד, וא"כ עצם הדלקת מ"ד הנרות הם

רמז נחמד לשלושה הגזירות שגזרו היונים…

בדרך צחות שמעתי: דבחנוכה נוהגים לאחל זה לזה: חנוכה שמח!

"שמח" ר"ת שבת מילה חודש…

 

ועל המלחמות?…

 

מסופר על הרב מפוניבז' זי"ע שכאשר הוזמן לשאת דברים בחנוכת

בית הכנסת במושב יסודות באחד מימי החנוכה תשכ"ו, שילב

בדבריו רעיונות מעניני דיומא, והסביר בין השאר את נוסח ההודיה

שאומרים בתפילה ובברכת המזון: "על הניסים ועל הנפלאות… ועל

המלחמות". הוא שאל בפליאה כאיש משתומם: מהו שאנו מודים

"על המלחמות"? וכי אוהבי מדון אנחנו, ועל חרבנו נחיה, ששמחים

כביכול על שזימן לנו ה' מלחמות? וכי אינו מתאים יותר שנודה על

הנצחונות שבהם מיגרנו את האויב? אלא השיב ואמר: להודות על

הנצחון – עדיין מוקדם מדי. הלא המלחמה ביונים היתה מלחמה

רוחנית בעיקרה, מלחמת הקדושה נגד הטומאה, והנצחון הסופי לא

יהיה אלא בעת שיבוא משיח צדקנו… אפס, בינתיים "מודים אנו על

עצם הדבר שאנו נלחמים" על כך שבכל המצבים הקשים ביותר,

כשהטומאה מאיימת להשתלט ולכבוש הכל, יהודים אינם נכנעים,

אלא נלחמים בעוז על יהדותם…

 

טמאים ביד טהורים?…

 

שאל הגה"ק רבי יוסף חיים זוננפלד זי"ע – רבה של ירושלים, מילא

"גבורים ביד חלשים" זהו נס, וכן "רבים ביד מעטים" זהו נס, אך

"טמאים ביד טהורים", מה הרבותא בדבר, במה רב כוחם של

ה"טמאים" מכוחם של ה"טהורים"? אלא הסבר נפלא יש כאן, וזאת

על פי מה שמובא במדרש רבה (בלק כ.כה) שי"ב ניסים נעשו לו

לפנחס בשעה שקנא את קנאת ה' והרג את זמרי בן סלוא וכזבי בת

צור, ומובא שם שהנס העשירי היה: "ששמר הקב"ה את רוחותיהן

שלא ימותו בידו ויטמא", והם מתו רק אחרי שהניחם מידו. וא"כ אף

כאן היה נס כזה, שהיונים לא מתו "ביד" החשמונאים הכהנים כדי

שהם לא יטמאו, (דהנה אף לשיטת רבי שמעון, ש"אתם" קרויים

"אדם" ואין העכו"ם קרויין "אדם", דקברי עכו"ם אינן מטמאין (עיין

יבמות סא.), הכוונה היא על טומאת אוהל, אך במגע, ודאי עכו"ם

מת מטמא). וזהו הפירוש "וטמאים ביד טהורים" – שאף על פי

שהיונים היו "טמאים", מכל מקום "ביד טהורים" – לא נטמאו

החשמונאים הטהורים בהריגתם, כי אירע להם גם כן נס כנ"ל…

 

רשעים ביד צדיקים?…

 

שאל הגה"ק רבי אלחנן וסרמן זי"ע – תינח הנס של "רבים ביד

מעטים", שזוהי אכן רבותא וחידוש גדול, שנתן ה' את הרבים ביד

המעטים. אולם מהו החידוש בנס של "רשעים ביד צדיקים", והרי

פשיטא שיתן ה' את הרשעים ביד הצדיקים!? אלא התירוץ הוא (כ"כ

אמיתי!…) אין זאת אלא מפני שתמיד במלחמה, הרשע יותר חזק מן

~ 5 ~

הצדיק, יש לו יותר כלי זיין, ומתיר הוא לעצמו להשתמש

באמצעים שהצדיק אינו מתיר לעצמו, ביכולתו להכות, ולהכלים,

לבייש, להרוס, ולנתץ, ואף לתלות ולפזר פשקוילים ושקרים…

מבלי לבחול בשום מעשה פסול, ואם על אף כל זאת "רשעים ביד

צדיקים", הרי שזהו אכן נס גדול…

חשוף זרוע קדשך וקרב קץ הישועה נקום נקמת דם עבדיך

מאומה הרשעה כי ארכה לנו הישועה ואין קץ לימי הרעה

וכו'

וצריך ביאור לשון כי ארכה לנו 'הישועה', ולכאורה היה צריך

להיות כתוב: כי ארכה לנו "הצרה" או "הגלות"? ומפרש הנחלת

אברהם, על פי משל: לאדם שלוה מעות מחבירו וקבע את זמן

הפרעון לר"ח ניסן, כי סבר אשר עד אז ירויח בעסקיו ויוכל לשלם

משל עצמו, אך הגיע זמן הפרעון ולא הרויח כל כך. ופגש בחבר

אחד וסיפר לו את הדבר, ונכמרו רחמיו והלוה לו עד ר"ח אייר

ובזה שילם לראשון. אך גם באותו חודש לא הרויח די, והלך ולוה

מאדם שלישי ושילם לשני. וכך על דרך זו עברו עליו כמה חדשים

עד שלבסוף הרויח שיכל לשלם את ההלואה משל עצמו. נמצא,

שלאותו לוה היתה כמה פעמים ישועה – אבל לא ישועה גמורה,

ורק לבסוף כאשר הרויח ושילם משלו היתה לו ישועה גמורה.

והנמשל: דהגם שהקב"ה עושה עמנו בכל יום ובכל עת ובכל

שעה הרבה ישועות, מכל מקום ישועות אלה אינם שלימות

וגמורות אלא זמניות אשר צריכים ישועה אחריהם. וזהו כוונת

הפייטן: "חשוף זרוע קדשך וקרב קץ הישועה" שיהיה לנו ה'קץ'

אשר אין אנו צריכים ישועה אחריה, "כי ארכה לנו הישועה" –

הישועה שאתה עושה עמנו לעת אתה היא ארוכה לנו, משום

"ואין קץ לימי הרעה" וצריך כל פעם ישועה אחרת…

 

מנהג הסביבון!

 

הרה"ק בעל הדמשק אליעזר זי"ע הסביר את ענין של מנהג

ישראל לשחק בסביבון עליו חרוטות האותיות נגה"פ, לאמר: "נס

גדול היה פה". ולכאורה נראה, שתיקנו מנהג זה לפרסם את

הנס. ונשאלת השאלה: כלום זהו פרסום הנס, בסביבון כה קטן,

ובראשי תיבות? הלא היה מן הראוי שיתקינו לתלות שלטי ענק

ועליהם מתנוססות המילים במילואן, באותיות מאירות עיניים?!

אלא ענה ותירץ תירוץ מדהים! באו להורות לנו, שעדיף סביבון

קטנטן וראשי תיבות עליו ובלבד שיסתובב, על פני שלט ענק –

וקפוא!… וזהו הענין שאנו משחקים דווקא בסביבון קטנטן זה

שעליו חרוטות וחקוקות המילים: נס גדול היה פה, בכדי להחדיר

בלבנו שוב ושוב, שזה היה עיקרו של נס החנוכה, דהרי כל הנס

היה בכמות קטנה של אנשים שלפי דרך הטבע הם לא יכלו

לגבור על צבא אדיר כ"כ, אך אותם כמות קטנה, היו באיכות

רבה! פעילים! מסתובבים! מתייצבים כולם לקריאת מי לה' אלי! –

לא פלא שהצליחו לגבור על אותה מלכות יון!…

וכבר ידועה אמרתו של הגה"ק רבי מאיר שפירא מלובלין זי"ע

בפרשה זו – מניין באמת ראה יוסף לפתור את חלומו של שר

המשקים לטוב ושל שר האופים לרע? – אלא, שר המשקים

הראה בחלומו, שהוא פעיל, עושה בידיו מתנועע ופועל כאיש חי.

כנאמר "וכוס פרעה בידי ואקח את הענבים ואשחט אותם ואתן

את הכוס". כל הפעולות הלו מוכיחות על אדם חי ובעל מעשים,

מכאן ראה יוסף שהוא איש חי, ולכן פתר לו לטוב, אבל שר

האופים לא ראה בחלומו שהוא עושה איזו שהיא פעולה, אלא

שהכל נעשה בו, והוא כמת אשר איננו פועל ואינו עושה מאומה,

וכמו גולם עומד שם עם שלושה סלים מעל ראשו ונותן לעוף

לאכול ממנו… מכאן הבין יוסף שהוא כאדם מת, שגזר דינו

למוות…

מאי חנוכה? דתנו רבנן – כשנכנסו יוונים להיכל טימאו כל

השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום,

בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו

של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו

נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום

מים טובים (שבת כא:)

מפורסמת היא הקושיה הידועה של הבית יוסף, למה קבעו להדליק

נר חנוכה שמונה ימים, הרי הנס היה רק שבעה ימים כי בפך

שמצאו היה שמן כדי להדליק יום אחד, ואם כן לא נעשה הנס רק

במשך שבעה לילות? הבית יוסף (ס' תר"ע) תירץ בעצמו ג'

תירוצים: א. חילקו את השמן שמצאו בפך לשמונה חלקים, ובכל

לילה נתנו במנורה חלק אחד, וחלק זה אף שהיה רק שמינית מהפך,

דלק עד הבוקר. הרי שבכל הלילות נעשה הנס וגם בלילה הראשון.

ב. אחרי שמזגו את השמן במנורה נשאר הפך מלא שמן, וניכר הנס

כבר בלילה הראשון. ג. בלילה הראשון מזגו את כל השמן בנרות

המנורה, ובבוקר מצאו את הנרות מלאים שמן, וכן בכל לילה ולילה,

ממילא היה הנס גם ביום הראשון.

בעל הטורי זהב זי"ע מתרץ על פי מה דמובא בזוהר הקדוש על

הפסוק: מה יש ליכי בבית, (בנס אלישע ושונמית) (מלכים-ב' ד. ב)

- ששאל אלישע הנביא מהאשה השונמית כלי קטן וצוה עליה

להכין שם מה שיש לה ונעשה נס ונתמלאו עוד הרבה כלים. ומסביר

שם הזוהר הק' שאין הקדוש ברוך הוא שולח ברכה רק בדבר שישנו

כבר בעולם, ואפילו הוא דבר מועט. הטעם לזה, מפני שאין הקב"ה

עושה נס לייצר בריאה מחודשת. אך בדבר שכבר קיים בעולם, שם

תמצא המקום שיחול הנס עליו. ולפי יסוד זה מתורצת קושיית הבית

יוסף – כי אלמלא נשאר בלילה הראשון קצת מן השמן, אין היה

הנס יכול לחול על כלום. כך, שגם בלילה הראשון היה נס…

על פירוש זה מביא בעל החתם סופר זי"ע ראיה: כי בפיוט לחנוכה

"מעוז צור ישועתי" אנו מוצאים הסכמה מפורשת לתשובתו של

הטורי זהב. שם נאמר בפירוש: "ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים,

בני בינה ימי שמונה קבעו". כלומר: משום מה קבעו בני הבינה,

חכמי ישראל, שמונה ימים תמימים של חנוכה? מפני שהנס בא

"מנותר קנקנים", מזה שבלילה הראשון לא דלק השמן עד תומו,

נמצא שהנס היה מיד בנר הראשון…

ואילו הגה"ק רבי חיים מבריסק זי"ע תירץ את קושיית הבית יוסף

בקושיה נוספת: איך יצאו כלל ידי חובת הדלקת המנורה באותו

שמן, הלא רק "שמן זית" כשר למנורה, דהיינו שמן היוצא מפרי

שגדל על עץ של זית, והשמן שבפך, שמן של נס היה, ולא שמן של

זית, כי מן השמים הוסיפו על השמן הראשון עוד שמן שאינן שמן

טבעי? (ואכן הרד"ק (מלכים ב-ז) כותב, שאותו שמן של נס שנבע

בבית השונמית מברכת הנביא אלישע, היה פטור ממעשרות, כי

חיוב מעשר חל רק על שמן טבעי). מתוך דיוק עצום זה, מחדש ר'

חיים – שמוכרחים אנו לומר: שהנס לא היה "בכמות" – בתוספת

שמן, שכלה שמן טבעי, ונתווסף שמן של נס, אלא "באיכות" – שכוח

השמן הטבעי נתעצם, והיה בכוחו לדלוק שמונה ימים. ממילא, בכל

לילה כלה חלק שמיני מהשמן הטבעי, ולא נתווסף שמן של נס. ושוב

אין עוד מקום לקושיית הבית יוסף – כי הנס ביום הראשון היה

באותה מדה של שאר הימים… ועם יסוד זה המשיך להסביר את

מחלוקת בית שמאי ובית הלל בנוגע לנרות חנוכה, לבית שמאי הוא

"פוחת והולך" ולבית הלל הוא "מוסיף והולך". כי לבית שמאי העיקר

הוא כוח השמן, ואם כן, בלילה ראשונה היה לשמן הכח לדלוק

שמונה ימים, ובלילה השניה היה בו רק כוח לדלוק שבעה ימים, ולכן

סוברים הם ש"פוחת והולך". מאידך סוברים בית הלל שיש להסתכל

על ה"פועל" ולא על הכוח – כך, שביום הראשון ראו הנס רק לצורך

לילה אחת, ולמחרתו ראו בו צורך ללילה נוספת, כך בכל לילה

הוסיפו לראות את הנס, ולכן לשיטתם "מוסיף והולך"…

בעל הקומץ המנחה זי"ע משיב על הקושיה במשל: סוחר עשיר

אחד נסע פעם ללייפציג ליריד, והיו לו עמו שמונה שקיקים

מלאים של דינרי זהב. בדרך התנפלו עליו שודדים ושדדו ממנו

את הכסף, ועל פי נס לא השגיחו באחד משקיקי הכסף והוא

נשאר אצל הסוחר. כשהגיע הסוחר אל היישוב הסמוך, שכר מיד

איכרים שירדפו עמו יחד אחרי הגזלנים, ואותה שעה נדר נדר,

שאם השם יתברך יהיה בעזרו והוא יציל את ממונו, יתן מזה

מעשר לצדקה. תפילתו נשמעה ונתקבלה, והסוחר נסע לביתו

שמח וטוב לב. כשבאו אצלו גבאי הצדקה לגבות את המעשר,

נתעוררו בינהם דין ודברים: לפי חשבונו של הסוחר יצא, שהוא

חייב לתת מעשר רק משבעת השקיקים המלאים מטבעות זהב,

שנגזלו ממנו ואחר כך הושבו אליו בדרך נס, אבל לא מן השקיק

השמיני, שבו לא נגעו השודדים לרעה כלל, אך כנגד זה טענו

הגבאים, שהוא טועה טעות גמורה, ושהוא חייב לתת מעשר גם

מן השקיק השמיני, משום שבשקיק הזה נעשה לו עיקר הנס, אילו

לא השאירו לו בדרך נס את השקיק השמיני הזה, לא היה לו

במה לשכור את האנשים שירדפו אחרי השודדים, ולא היה

ביכולתו להציל אפילו פרוטה אחת… והוא הדבר גם בפך השמן:

אלמלא הנס הזה, שהיונים פשפשו בכל בית המקדש ואף על פי

כן לא מצאו את פך השמן הזה ולא נגעו בו, לא היה שמן כלל

שיחול בו הנס ויאיר שמונה ימים במקום יום אחד… ולזכר הנס

הראשון הזה, שגרם לניסים האחרים שבאו אחריו, אנו כוללים

בין ימי הניסים גם את היום הראשון של חנוכה…

הרה"ק בעל התפארת שלמה מראדומסק זי"ע כתב: וזהו היה

הענין בנס חנוכה, שהקשו האחרונים למה תיקנו ח' ימים, הלא

על יום הראשון היה להם שמן. אכן יען כי ביום הראשון עשו

בעצמם הכנה והכלי להחזיק הברכה הבאה להם, וההכנה היא

עיקר המצוה, לכן גם יום הראשון לנס יחשב גם הוא..

 

"מאי חנוכה – דתנו רבנן"

 

דרוש דרש הגה"ק רבי מאיר שפירא זי"ע כלומר מנין לקחו

המכבים כח ואומץ, התלהבות ומסירות נפש להתגבר על היונים

החזקים והרבים, עד שגם היום בזמן הזה, מתגברים יהודים על

שונאי ישראל שבכל העולם? – זה רק בכח לימוד התורה וקיום

המצות.

 

"לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים"

 

הקשה בעל האמרי אמת זי"ע: מה טעם קבעו את חנוכה "לשנה

אחרת" דווקא, ולא באותה שנה בה התרחש הנס? אלא שב

ומתרץ הוא ש"לימוד גדול יש כאן!" שאף דבר טוב אין לקבוע

מיד, בלי יישוב הדעת. צריך קודם להמתין ולהתבונן אם אכן

דבר טוב הוא…

 

טומאה הותרה בציבור (יומא ו:)

 

מן השאלות המפורסמות על חנוכה היא השאלה הבאה: מה היה

הצורך לקביעת יו"ט על מציאת פך השמן, הלא ידוע (יומא ו:)

ד"טומאה הותרה בציבור" ואם כן בבית המקדש שמקום ציבור

הוא, היו יכולים להדליק בשמן טמא ולא היו זקוקים בכלל לנס?

הרבה תירוצים נאמרו ע"כ. אך נביא את תירוצו של בעל

החכמת שלמה זי"ע שיש בו גם מסר אדיר! – מאחר שבחנוכה

חינכו את בית המקדש מחדש, אחרי שנטמא וחולל ע"י היונים.

לא שייך ההיתר של "טומאה הותרה בציבור" "כי תחילת החינוך

וההתחדשות צריכה להיות בטהרה" (ברגל ימין…). רק

כשהמקדש עומד על מכונו ונטמאו הציבור, שייך להתיר להם

מכח "טומאה הותרה בציבור. אבל כשמתחילים דבר חדש זמן

חדש צריך הוא להיות לכתחילה ללא שום פיקפוק וחיפוש

היתרים להכשירו…

מסופר על הרה"ק רבי אהרון מבעלזא זי"ע שנכח בסעודת בר

מצוה. וכאשר סיים הבחור הבר מצוה לברך ברכת המזון על

הכוס, הורה לו הרבי לשתות את "כל" הכוס, ולא יסתפק בשתיית

"רובו". ונימוקו היתה: מאחר ועכשיו נעשה ל"בר חיוב", כדאי לו

להיות מן המהדרין…

מובא במדרש על הפסוק (שיר השירים ז. יד) "הדודאים נתנו ריח

ועל פתחינו כל מגדים" – "הדודאים נתנו ריח" זה ראובן שהציל את

יוסף, "ועל פתחינו כל מגדים" זה נר חנוכה.

ולכאורה צריך להבין מה הקשר בין ראובן לנר חנוכה? אלא שמעתי

לפרש הסבר נפלא מאת כ"ק מרן אדמו"ר ממישקולץ שליט"א

עפ"ד חז"ל (בראשית רבה פד. יט) על הפסוק "וישב ראובן אל

הבור", והיכן היה? רבי אליעזר אומר בשקו ובתעניתו, על שבלבל

יצועי אביו. הדא הוא דכתיב "וישב ראובן אל הבור". אמר

לו הקב"ה: מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת

בתשובה תחילה. חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחילה, ומי

הוא זה? "הושע". שנאמר (הושע יד.ב) "שובה ישראל עד ה'

אלוקיך". ודברי המדרש צריכים ביאור: דהרי כבר מצאנו "תשובה"

אצל אדם הראשון ואצל קין, כמובא (מדרש רבה, בראשית כב)

כשפגע אדם הראשון בקין, שאל אותו מה נעשה בדינך על שהרגת

את הבל אחיך? אמר לו "עשיתי תשובה ונתפשרתי עם קוני".

התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כך היא כוחה של תשובה

ואני לא הייתי יודע? מיד עמד אדם הראשון ואמר "מזמור שיר ליום

השבת". הרי שאדם הראשון וקין כבר עשו תשובה. וא"כ מה אמר

הקב"ה לראובן "אתה פתחת בתשובה תחילה"?

ותירץ הרה"ק רבי בונים מפשיסחא זי"ע, דאמנם אדם הראשון וקין

עשו תשובה על חטאם, אולם ראובן היה הראשון, שעשה תשובה,

על אף שלא חטא, כמחז"ל (שבת נה:) "כל האומר ראובן חטא אינו

אלא טועה, עלבון אמו תבע". ובכל זאת חזר בתשובה שמא לא

היה מעשיו בשלימות מספקת לשם שמים, דהיינו עשה תשובה

להידור. עכת"ד.

ועל פי זה ביאר כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א, שכמו כן בנר חנוכה,

לכאורה לא היו צריכים את נס פח השמן, דהרי מבואר בחז"ל

(פסחים עח.) "טומאה הותרה בציבור" – כלומר, בזמן שכל עם

ישראל טמאים, הותרה הטומאה. והרי אז בנס חנוכה כל ישראל היו

טמאי מתים, מחמת המלחמה, אולם החשמונאים בקשו בכל זאת

לעשות את מצוות הדלקת המנורה בטהרה – "בהידור מצווה"

וחיפשו אחר פך שמן טהור. וא"כ מובן מה הקשר בין ראובן לנר

חנוכה. כיוון שגם ראובן, לא היה צריך מעיקר הדין לעשות תשובה.

כמו כן גם החשמונאים, לא היו צריכים מעיקר הדין לחפש אחר פך

שמן טהור, אולם בכל זאת הלכו ועשו זאת משום "הידור".

הזהיר בנר חנוכה הוין ליה בנים תלמידי חכמים (גמרא)

בספר "פסקי תשובות" להגאון רבי שמחה רבינוביץ שליט"א

מובא: איתא בכתב יד קודשו (שנתגלה לאחרונה) מרבי יצחק בן

הראב"ד שקיבל מאליהו הנביא זכור לטוב, על מאמר חז"ל – "הרגיל

בנר חנוכה הוין ליה בנים ת"ח! שלכאורה תמוה, הרי כולי עלמא

מדליקים נר חנוכה ורובם אין זוכין לכך? ותירץ שמאמרם ודבריהם

אמת כי כפי שרוב העולם מדליקים אכן יוצאים ידי חובה, אבל

מיעוטא דמיעוטא זהירים להדליק כפי כל פרטי המצוה והדקדוקים,

שאז "זוכים בסגולתה לבנים תלמידי חכמים!…

בספר פלא יועץ מובא: דעל מה שכתוב "הזהיר בנר זוכה לבנים

תלמידי חכמים" הכוונה שהזהירות תהיה שהכלי שמדליק בו יהא

נאה ונקי, ושידליק בשמן זית.

הרה"ק מראדושיץ זי"ע אמר דישנה גם ראיה לכך מן התורה

"דהזהיר בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים" – על הפסוק "ויוצא

אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל

לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך" (בראשית טו. ה) דיש לומר

שיש כאן רמז מן התורה למצוות נר חנוכה, "ויוצא אותו החוצה"

רמז שמצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, "ויאמר הבט נא

השמימה וספור הכוכבים" רמז שמצותה משתשקע החמה עד שכלה

רגל מן השוק, כי לאחר שקיעת החמה מתחיל צאת הכוכבים, "אם

תוכל לספור אותם", היינו שיהיה מוסיף והולך כדברי בית הלל,

ויאמר "לו כה" רמז אם יהיה זהיר בל"ו נרות של כ"ה כסלו "יהיה

זרעך" יזכה לבנים תלמידי חכמים, כדברי הגמרא (שבת כג:)

"הרגיל בנר הויין לי בנים תלמידי חכמים…

 

נוהגין הנערים העניים לסבב בחנוכה על הפתחים (מגן

אברהם תרע)

 

מדוע דווקא בחנוכה נהגו לחזר על הפתחים? בעל הילקוט

הגרשוני זי"ע תירץ זאת בדרך צחות: כאמור הבאנו את תירוצו

של הט"ז למעלה, על קושיית הבית יוסף, שכמו בנס אלישע

ואליהו שאין הקב"ה עושה נס אלא על מה שיש כבר בעולם אבל

על דבר ריק אין על מה לחול הנס, וממלא גם ביום הראשון היה

נס שנשאר מעט שמן וזהו עשה שיהיה על מה לחול הברכה

בימים הבאים. והנה יש אנשים שכאשר דופק עני על דלת ביתם

ומבקש עזרה, הרי הם קופצים את ידם באמרם לו: בטח

בהקב"ה, והוא יביא לך את הברכה, למה אתה לא עובד? ולמה

לך לבטוח בנדיבים? ועוד דברים מעין אלו… וכך הם משלחים

מביתם את העניים. התשובה לאותם גבירים היא: ראו נא ולימדו

מנס חנוכה, שבו אנו מוצאים שאין ה' שולח ברכתו רק אם יש

לברכה על מה שתחול. ובכן גם לשיטתכם, גבירים נכבדים,

האומרת שה' יהיה בעזרת העני, חייבים אתם לתת לו קודם

נדבה הגונה, כדי שמאותה נדבה תחול הברכה הלאה…

 

מנהג אכילת סופגניות.

 

טעם נחמד למנהג אכילת הספוגניות בחנוכה, הביא הגה"ק רבי

שלמה זלמן אויערבאך זי"ע – מובא בפוסקים (אור זרוע ס'

שכ"א) חנוכה היא מלשון "לחנוך" כי בימים אלו חנכו מחדש

בבית המקדש את המזבח שנטמא ע"י היונים. אך מבואר בגמ'

שבחנוכת המזבח טיהרו את כל המקדש, אולם את אבני המזבח

ששקצום היונים לא ידעו לטהרם, ועל כן גנזום והצטערו על כך.

ומשום כך הרגילו את עצמם לאכול מאכלים שמברכים עליהם

ברכה מעין שלוש, שבה מזכירים "ועל מזבחך", להבדיל מברכת

המזון שאין מוזכר בה המזבח ביחוד…

 

חנוכה געלט – דמי חנוכה.

 

באחד מימי החנוכה, סבל הרה"ק מראדזין זי"ע כאב חזק בשיניו.

קבע הרופא שצריך לעקור שן אחת, וכך עשה. כשרצה הרבי

לשלם לרופא עבור מלאכתו, סירב הרופא לקבל, ונימוקו: שזה

במקום "חנוכה געלט" שנהג לתת לרבי מידי שנה בשנה.

התחייך הרבי ואמר: רק זאת אבקש ממך – שלא לספר על כך

ברבים, שמא ילמדו ממך שאר בני העיר, ויעשו כמוך, להעניק לי

מעות חנוכה שכאלו…

הפח נשבר ואנחנו נמלטנו (תהילים)

 

כבר בהיותו ילד רך בשנים, היה הרבי רבי העשיל בעל החנוכת

התורה זי"ע חריף ושנון, פיקח וממולח. פעם אחת בחנוכה, אמר

המלמד לתלמידיו, ובניהם גם העשל'ה: – אם תאמרו לי כמה

נרות מדליקים בחנוכה עם השמשים, ארשה לכם לצאת

מ"החדר" שעה אחת יותר מוקדם מהרגיל. – אני יודע השיה

העשיל'ה מיניה וביה, עוד בטרם כילה המלמד את דבריו –

"ארבעים וארבעה נרות". ולא זו בלבד שענה תשובה נכונה,

אלא הוסיף כהרף עין ראיה קולעת: והרי מקרא מפורש בתהילים:

"הפח נשבר ואנחנו נמלטנו" כלומר, כשתקח אותיות "פח" שהם

בגימטריה שמונים ושמונה, "נשבר" – ותשברהו למחצית, תמצא

ארבעים וארבעה. ומהי התוצאה? "ואנחנו נמלטנו"- נוכל להימלט

ולהשתחרר מ"החדר"…

ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים (פיוט "מעוז צור")

במשניות אבות (פר' ד' משנה כ"ז) מובא: רבי מאיר אומר: "אל

תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". והוא משל להאדם אשר רגיל

להסתכל בשטחיות ובחיצוניות של הדברים, בא רבי מאיר ומורה

לנו להתבונן בפנימיות הדברים. והביא משל מקנקן מלא יין, שאין

טיבו של הקנקן ויופיו מורה על טיב היין. ופירשו בספרים הק', שכמו

כן מידת הדין, אשר בראיה השטחית והחיצונית נראית כדרך עונש

ונקמה, אמנם בפנימיות מידת הדין, קיימת מידת הרחמים, אלא

שמלובשת בקנקן של מידת הדין. וכן מצינו במידותיו של הקב"ה

(שמות לד.ז) "ונקה לא ינקה" ופירש רש"י וז"ל: לפי פשוטו משמע

שאינו מוותר על העוון לגמרי, אלא נפרע ממנו מעט מעט. ורבותינו

דרשו: מנקה הוא לשבים, ולא ינקה לשאינם שבים. ואם כן במידות

אלו מצויות לכאורה 'מידת הדין' שאינה מניחה לנקות את העוון

לגמרי. אבל אנו דורשים "אל תסתכל בקנקן" – באותיות ק"ן

שבתיבת "ונקה" ובאותיות ק"ן שבתיבת "ינקה", וכשלא תסתכל

באותיות ק"ן שבתיבת "ונקה" ישארו האותיות ו, ה. וכשלא תסתכל

באותיות ק"ן שבתיבת "ינקה" ישארו האותיות י, ה. ויחדיו יצטרפו

לתיבת הוי"ה ברוך הוא, שהוא שמו יתברך המורה על מידת

הרחמים, ללמדך שפנימיות מידת הדין – היא בעצמה רחמים…

ועל פירוש נפלא זה של המפרשים, הוסיף הגה"ק רבי יהודה אסאד

זי"ע פירוש נפלא בפיוט "מעוז צור" שנאמר בו "ומנותר קנקנים –

נעשה נס לשושנים", שהכוונה – הנס לבני ישראל המכונים

'שושנים' נעשה בשם הרחמים הנותר ממידותיו של הקב"ה "ונקה

לא ינקה", אחרי שהוצאו משם האותיות של "קנקן" ונשארו אותיות

שמיו יתברך, שם הרחמים, מכח זה נעשה לנו נס חנוכה – הפלא

ופלא!…

שבת ראש חודש טבת

הרה"ק מקוזניץ זי"ע אמר – כי שבת חנוכה שחל בראש חודש

(כהשנה) הוא בבחינת "ראש השנה", מכיון ש"שלושה ספרים

נפתחים"… מוציאים שלושה ספרי תורה…

ספר אילה שלוחה מובא ששמע פעם בשבת ראש חודש טבת

מהרה"ק מסאדיגורא זי"ע שאמר בזה"ל: שבת איז לה', ראש חודש

איז לכם (שבת נתן השי"ת לישראל, וראש חודש עושין ישראל

להשי"ת) אז ס'געפאלט ראש חודש בשבת קענין יודען ווערין

מחותנים מיט גאט… (שבת הוא לה', ראש חודש הוא לכם, וכשחל

ר"ח בשבת יכולים יהודים להעשות מחותנים עם ה'…) והוסיף ואמר:

אבל כשחל שבת ראש חודש בחנוכה, אז יש לנו גם את הנרות

בכדי ללכת לחופה!…

פנינים ופרפראות לפרשת לך לך ה'תשע"ג

יום חמישי, 25 באוקטובר, 2012

פנינים ופרפראות נבחרים לפרשת השבוע

 

"פרשת לך לך"

 

 

עורך: הרב יוסף ברגר

 

ויאמר ה׳ אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל

הארץ אשר אראך (יב. א)

 

פשוטו של מקרא הוא, שהקב״ה אמר לאברם לך לך מארצך למקום שאני יראה לך.

אך פשט נשגב פירש הרה״ק רבי בונם מפשסיחא זי״ע – ע״פ מה דאיתא

בספרים, הק׳ שראיית פני הצדיק מאירה עיני האדם ומוסיפה דעת. לכן אמר לו

הקב״ה שילך למקום שראה את פניו המאירות והקדושות לאנשי הארץ שגרים שם.

וזה הפירוש ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר ׳אראך׳״ – פועל יוצא, דהיינו אשר אראה אותך ואת פניך הק׳ שם בכדי שהאנשים יקבלו יראת שמים וקדושה כתוצאה מההתבוננות בך ובהליכותיך הק׳…

ועל זה הדרך פירש הרה״ק בעל הדברי ישראל ממודז׳יץ זי״ע את דברי

הכתוב בפרשת תצוה (שמות כו. כב) ״ואתה תצוה את בני ישראל״. כי כידוע שכמו שאסור להסתכל בפני אדם רשע (מגילה כח.), מפני שראיה זו מוסיפה לאדם טומאה ורוע, כמו כן ההסתכלות בטוהר תוארו של הצדיק מגביר הקדושה ומעורר את הלב לירא את השי״ת, וכמו שאמר רבי (עירובין יג:) ״האי דמחדדנא מחבראי שחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה, ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי״ (זה שאני יותר מחודד חברי, הוא בגלל שישבתי בשורה שמאחורי ר׳ מאיר ובכל זאת התבוננתי בו מאחוריו בעת לימודו, ואילו הייתי יושב בשורה שלפניו ומסתכל בפניו ממש, אז הייתי עוד יותר מחודד…) ולכן מי שזכה לראות את אור פני משה רבינו, בודאי שזכה להתגדל מאוד בקרבו, שהרי קרן אור פניו וייראו מגשת אליו. וזה שאמר הכתוב ״ואתה תצוה״ – נוכחותך וראיית אור פניך הם אשר יצוו את בני ישראל וידריכום אל הדרך הישר והטוב לאהבה וליראה את השי״ת…

 

ואנשי סדום רעים וחטאים לה׳ מאד (יג. יג)

 

פשוטו של מקרא כדברי רש״י הוא, ״ואנשי סדום רעים״ – בגופם, ״וחטאים״ -

בממונם, ״לה׳ מאד״ – יודעים רבונם ומתכונים למרוד בו. אך הרה״ק רבי מאיר מפרמישלאן זי״ע הסביר כאן פשט חריף שכל כך אקטואלי לדורנו": לדאבונינו ישנם לפעמים אנשי דלא מעלי שהתנהגותם היא כאנשי אנשי סדום, יורדים לחיי השני, מוצצים את דמו, דואגים למחות נגדו, לפעמים אף להחרים אותו ולבזותו, והכל כמובן לשם שמים…

עליהם הכתוב אומר: ואנשי סדום "רעים״ בגופם, ״וחטאים״ בממונם, אך ״לה׳״ – כשהם מרשיעים ברשעותם הם עושים זאת כמובן במסוה של ״לשם שמים״ ״תקנת הדור״ באיצטלא של ׳צניעות׳ ׳קודש׳ ׳חינוך׳, אך התורה מיד ממשיכה ומעידה לנו מה מסתתר מאחוריהם: כלום! גורנישט! רק ״מאד״ – ׳כסף׳ ׳געלט׳ כמו ובכל מאודך – ממונך… וכמו שפירש הרה״ק רבי מנחם מנדל מקוצק זי״ע בחריפותו את דברי הגמ׳(בבא בתרא טז.) א״ר לוי ׳שטן׳ ו׳פנינה׳ לשם שמים נתכוונו. והפשט הפשוט הוא, שגם השטן בהכותו את איוב וגם פנינה בצערתה את חנה לשם שמים נתכונו – היו להם כוונות טובות כמבואר שם. אך הרה״ק מקוצק זי״ע אמר: חז"ל רצו ללמדנו שלפעמים 'רשעות' כזו יכול להגיע רק ממי ש״לשם שמים נתכוונו״ – שהכל אצלו במסווה של ״לשם שמים״ ער מיינט ממש נאר דעם רבש״ע!…

 

ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין, והוא כהן לא-ל עליון. (יד. יח)

 

פירש רש"י 'מלכי צדק'- הוא שם בן נח. 'הוציא לחם ויין' – לאברהם

אבינו.

ובמדרש רבה (פרשה מג) מובא: שם בן נח "הוציא לחם ויין" – רבנן אמרו

שהכוונה היא, שגילה לאברהם אבינו את התורה.

ולכאורה, הרי מובא בחז"ל (יומא כח:) שאברהם אבינו קיים את כל התורה

כולה, ואם כן איזה תורה גילה שם בן נוח לאברהם אבינו?

תירוץ נפלא שמעתי מאת כ"ק מרן אדמו"ר ממישקולץ שליט"א על כך:

מובא בחז"ל (שבת קנב.) "עד ארבעין שנין מאכל מעליא, מכאן ואילך משתה

מעליא".- כלומר, עד גיל ארבעים טוב יותר לאדם לאכול, מגיל ארבעים ואילך

טוב יותר לאדם לשתות. ולכאורה צריך להבין, וכי חז"ל באים לומר לנו מתי טוב לאדם לאכול ומתי טוב לו לשתות? הרי כל אדם מכיר את צרכיו היטב?

אלא הכוונה בדברי חז"ל, שאם יחשוב אדם בצעירותו שיש לו זמן לעסוק בתורה

כשיתבגר, ועכשיו קודם כל יהנה ממנעמי העולם הזה, אומרים לו חז"ל "עד

ארבעים שנה מאכל מעליא" – כלומר תלמד מהלחם, כמה שיותר טרי, הוא יותר

טעים. אבל כאשר אדם מגיע כבר לגיל ארבעים, אז יעשה חשבון לעצמו, אם עד עכשיו לא למדתי ולא עבדתי את בוראי מה לי עכשיו להתחיל ולעשות זאת, הרי כבר ככה עברתי את מירב שנותי? והאם יש לי סיכוי להצליח? לכן מוסיפים חז"ל ואומרים "מארבעים שנה משתה מעליא" תיקח מוסר השכל מהיין, כמה שהיין ישן וזקן בשנים, טעמו הולך ומשתבח. ולכן גם האדם במרומי שנותיו יש לו עוד את הסיכוי לשבת וללמוד את התורה.

ועל פי זה ביאר אדמו"ר שליט"א את דברי המדרש, שם בן נח שהיה יושב כל

ימיו בישיבה ועסק בתורה, ואף יעקב אבינו למד בבית מדרשם של 'שם ועבר',

לימד לאברהם אבינו את העצה איך לזכות בקניין התורה? ע"י שילמד מהתכונה

של הלחם והיין, שאף פעם לא מוקדם ללמוד את התורה, ולא מאוחר כנ"ל. וזהו

הפירוש בדברי המדרש, "ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין" לימד את

אברהם אבינו איך לזכות בקניין התורה, ע"י הדוגמא של 'לחם ויין', וזהו הפירוש "גילה לאברהם אבינו את התורה", שגילה לו את הסוד איך זוכים בתורה.

 

הרימותי ידי אל ה׳ א-ל עליון קונה שמים וארץ אם מחוט ועד שרוך

נעל ואם אקח מכל אשר לך וכו׳ (יד. כב- כג)

 

סיפור נורא מסופר על הרה׳׳ק בעל האוהב ישראל מאפטא זי׳׳ע אודות מה זכו הוריו לעת זקנתם ללדת אותו, ועד כמה היא כוחה של עשיית מצוה באמת ללא שום טובת הנאה – מחוט ועד שרוך נעל!

וכך היה מעשה: הרה׳׳ק בעל האוהב ישראל מאפטא זי׳׳ע היה רב בעיירות קאלבסוף, יאס, מעזיבוז, אפטא, ואחר כך חזר למעזיבוז. בשעה שבישר הרה"ק מאפטא זי"ע לתושבי עיר אפטא שברצונו לחזור לעיר מעזיבוז לא הבינו טעמו. דהלא כשבא לשמש כרב לעירם הסכים לבוא אך ורק בתנאי שיעמידו לו סכום גדול קצוב לשבוע, ונתנו לו סכום גדול זה ועשו הכל לכבודו, ולא חסר לו כלום אצלם. לכן הרהיבו בנפשם עוז ושאלו אותו ובקשו ממנו שיסביר להם פשר הדבר. והשיב הרב הקדוש מאפטא זי"ע: אספר לכם על מה ראיתי לבוא בתחילה אליכם ולבקש מכם סכום גדול, וממילא תתורץ קושייתכם.

הנה אבי ז"ל היה מלמד בעיר קטנה, ואחיו היה דר באפטא והיה עשיר מופלג. אבי ואחיו נפרדו זה מזה כשהיו כבני שמונה שנים, ומאז לא ידעו זה מזה. שניהם, אבי ואחיו, לא זכו לבנים.

לאחרי הרבה שנים, חלה אחי אבי ונפל למשכב, וסיפר אז לאשתו אודות אחיו, כדי שתוכל לקבל ממנו חליצה. וכשמת ונשארה אשתו זקוקה ליבום, לא ידעה איפה למצוא את אבי, יעץ לה הרב שהיה אז בעיר, שתשלח איגרת לכל הרבנים במדינות, וכן תפרסם מודעה בכתבי עת, שיש אלמנה שצריכה חליצה מאחי בעלה, וכך וכך שמו, ואלו סימניו, וכשיבוא ויתן לה חליצה, יקבל חצי עזבון הנשאר מבעלה השוה הון רב. וכאשר קיבל רב העיר אשר

דר בה אבי ז׳׳ל את האגרת, קרא לאבי מורי וסיפר לו את המאורע, ואמר לו, שמכיון שעתיד הוא לירוש הון רב מאחיו, לכן מסכים להלוותו מעות להוצאת הדרך, וכשיחזור לביתו ישלם לו המעות.

הלך אבי לביתו ויספר לאשתו כל הענין. ענתה לו אשתו – אמי מורתי: הנה לפניך מצוה אשר צוונו הבורא יתברך שמו לעשות, ומצוה זו אינו באה לרוב בני אדם לקיימה, ואתה שבאה לידך מצוה זו, לדעתי תעשה אותו רק לכבודו ית' ולא תקבל בעבורה שום שכר ותשלום…

אבי ז"ל הסכים לדבריה והבטיח לה שלא יקבל שום ממון מאשת אחיו, אבל אמי

מורתי ע"ה הוסיפה בבקשתה ואמרה לו: אני יודעת כי יצר הרע של ממון גדול הוא, ובשעה שתראה ממון הון רב לפניך, בקושי תוכל לכבשו, על כן קח נא את סידור 'קרבן מנחה' שלי בידך, ותשבע בו שלא תיקח אפילו פרוטה אחת. וכן עשה ויקח בידו הסידור ויישבע בו.

אבי ז"ל לא רצה עוד לקבל דמי הלוואה מרב העיר מכיון שלא יהא לו ממה לשלם החוב, לכן הלך ברגליו כל אורך הדרך, עד שבא לעיר אפטא…

האלמנה אשת אחיו שמחה מאד בבואו, וציותה תיכף להלבישו בגדי כבוד, ויחדה לו אכסניה מכובדת. לאחר מעשה החליצה לקחה האלמנה תיק מלא מטבעות, ונתנה לאבי ז׳׳ל באמרה כי מעות אלו הן חצי העזבון של בעלי. השיב לה אבי ז"ל: קיימתי את המצוה אך לשם שמים, ואיני רוצה לקחת אפילו פרוטה אחת, וכך נשבעתי לאשתי בסידור 'קרבן מנחה' שלה. אבל האלמנה אמרה שהיא איננה רוצה לקחת את המעות שאינה שלה, ולכן הניחה את הממון ביד קופת הקהל. אבי ז"ל לקח את חפציו הישנים שלו שהיו מונחים בפינה ולבשם. ואילו את הבגדים החדשים הפשיט מעליו והניחם שם, והלך ברגליו לדרכו חזרה לביתו. בשמים נעשה אז רעש גדול מגודל הנסיון שעמד בו אבי ז"ל, ונשתנה עליהם סדרי בראשית, ונולדתי להם לעת זקנתם…

וסיים הרב הקדוש מאפטא זי"ע: עתה תבינו הכל, שמה שלא רציתי לבוא רק

בהקצבת סכום גדול לשבוע, כי את שלי לקחתי ממה שנשאר בידכם מעות של אבי

ז"ל, ועתה כי נשלם הסכום, אני חוזר לעירי מעזיבוז. ורק זאת הבטיח להם, שימשיכו העולם לקרוא את שמו עליהם. שנקרא בפי העולם: הרב מאפטא…

 

וימצאה מלאך ה׳ על עין המים וכו׳ ויאמר הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנה תלכי, ותאמר מפני שרה גברתי אנכי בורחת.ויאמר לה מלאך ה׳ שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה (טז. ז- ט)

 

ונשאלת השאלה, המלאך שואל את הגר מפני מי את בורחת? והיא עונה: מפני שרי גברתי וכו׳. עונה לה המלאך תשובה מוזרה: שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה. וכי כך עונים, הרי זה סיבת בריחתה משום שעינתה אותה? אלא תירץ הגה״ק רבי מאיר שפירא מלובלין זי״ע במתק לשונו: כל סיבת בריחתה של הגר היתה בגלל גאותה, שלא רצתה להיכנע לשרי גברתה. והעצה כנגד הגאווה היא, להכיר מאין באת, ולאן אתה הולך, והם דברי המלאך: אי מזה באת ואנה תלכי. אבל הגר לא הבינה את הרמז, היא ענתה, מפני שרי גברתי אנכי בורחת. ולכן השיבה המלאך, מכיוון שלא הבנת את הרמז שבשאלתי, סימן הוא, שעדיין לא למדת מאומה ממידותיה הטובות של הצדקת שרי, ולכן שובי אל גברתך והתעני…

 

וימצאה מלאך ה׳ על עין המים, ויאמר הגר שפחת שרי אי מזה

באת ואנא תלכי, ותאמר מפני שרי גברתי אנוכי בורחת. ויאמר

לה מלאך ה׳ שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה (טז. ז-ט)

 

אמר הכותב: לכאורה צריכים להבין את מה שקרה כאן, הרי הגר ברחה מפני שרי

כדברי הכתוב הנ״ל ״ותענה שרי ותברח מפניה״, אז מה גרם להגר לשמוע בקול

דברי המלאך כשהוא אמר לה: ״שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה״, הרי היא

ברחה בגלל שהיא התענתה תחתיה, ולמה שתחזור לשם?

אלא אפשר והדבר יובן על פי המעשה שמסופר על הגה״ק בעל הנודע ביהודה זי״ע בדין תורה שבא לפניו, וכך היה מעשה: יום אחד התייצבו לפני הנודע ביהודה שני אנשים, האחד לבוש בבגדי ״גביר״ והשני לבוש בבגדי ״עני״, וטוען האדם הלבוש בבגדי העני, כי הוא בעצם הגביר״, ואילו ההוא שלבוש בבגדי ״הגביר״, הוא סה״כ העגלון שהוא שכר בכדי לקחתו לעיר הקרובה, אך באמצע הנסיעה קם העגלון והכריח אותי להפשיט את בגדי – בגדי ״הגביר״, והוא לבשם, ואילו לי הוא ציווה ללבוש את בגדיו המרופטים, כוונתו בכך היתה, להשתלט על הסוס והעגלה ועל כל הכסף המצוי בה, ולטעון שהכל הם רכושו הפרטי, והראיה היא, שהנה הוא לבוש בבגדי ״העשיר״ ואילו אני לבוש בבגדי ״העני״… חכך הנודע ביהודה בדעתו לכמה רגעים, לפתע פנה אליהם ואמר: בואו אלי מחר בבוקר ואדע מה לפסוק על פי דין תורה.

בינתיים ציווה הנודע ביהודה למשמשו, כי למחרת, עם הכנסם לחדר ההמתנה,

ישהה אותם במשך שעות ארוכות, ורק כשיצווה עליו, אז יכניסם. וכך הווה, למחרת מגיעים שניהם בשעה היעודה, והמשמש מורה להם לחכות, וכך הם מחכים שעות רבות, מתוך עצבים מרוטים, ואז אחרי שכבר פקעה סבלנותם פתח הרב את הדלת ואמר: ״העגלון יכנס״!!!

כמובן, מי נכנס, אותו מתחזה בבגדי העשיר שהיה בעצם אותו עגלון שניסה לשדוד את העשיר…

חכמת הרב היתה, לתת לו הרבה זמן שייתבטל וישתעמם, ואז בפתע כשיקרא ״העגלון יכנס״, מרוב רגילות שכך תמיד קוראים לו, הוא יכנס ולא יצליח להתחזות גם בפניו… ויתכן שדבר מעין זה עשה המלאך להגר, כי הויכוח בין שרה להגר נסב על כך, שהגר טענה שאינה שפחה יותר, עקב נישואיה לאברהם, והיא לא חייבת יותר לעבוד, כנגדה טענה שרה שהיא עדיין שפחה וחייבת בעבודות. אברהם פסק כשרה והגר ברחה. ואז בא המלאך ואומר לה בפתאומיות: ״הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנא תלכי״? ואז מיד ענתה

הגר מתוך רגילות: ״מפני שרי 'גברתי' אנוכי בורחת״!

ואז גילתה את האמת למפרע מה תפקידה ומעמדה בבית שרה…

 

הנך הרה ויולדת בן (טז. יא)

 

בספר "אגרות לחם שלמה״ להגה׳׳ק משאלמויא זי׳׳ע מובא כאן רמז נפלא בפסוק זה, וכך כותב: סיפר לי דודי כשהיה בלבוב אצל הגאון רבי צבי אורנשטיין מלבוב זי״ע והשתעשע עמו בדברי תורה. כשרצה ללכת ולוה אותו הגאון ועמדו על הפתח, אמר לו הרב מלבוב: אספר לכבודו מעשה אשר בודאי יהיה מאד חשוב אצלו: הנה הרב הגאון רבי דוד מפאדהייץ ז״ל, בן הגה״ק בעל הקצות החושן זי״ע, סיפר לי, כשהדפיס את ספר הנפלא "אבני מלואים" מאביו הקצות החושן, לא היה יכול למכרם, היות שאביו היה מתנגד

לחסידים, וכן היה הרב הנ׳׳ל מתנגד גדול, על כן לא קנו ממנו החסידים את הספר, והיה צר לו מאד על זה, ולא ידע עצה בנפשו מה לעשות. אך פעם אחת בנסעו בדרך, נכנס לאיזה אכסניה אצל איש אחד ת׳׳ח וחסיד, וקירב אותו החסיד מאד, מכיון שראה שהוא ת׳׳ח והיה מפורסם כבנו של הקצות החושן ז׳׳ל אשר היה נכבד וחשוב מאד בעיניו. ואמר לו האיש: איעצך עצה שתיסע לקאזניץ, אל המגיד הקדוש בעל העבודת ישראל זי״ע, והוא יקרב אותך ויכבדך, ויקנה ממך הספר, ויתן לך מכתב בשבח הספר הנ"ל, ואז תמכור את כל

הספרים שיש לך כרצונך, כי כל האנשים המסתופפים בצלו ימהרו לקנות הספר מכבודו. אך תנאי אחד אבקשך, כי תזכיר את שמי לפני הרבי, כי חשוך בנים אני, ויברכני להיפקד בזרע של קיימא. וישמע הרב מפאדהייץ לעצתו, אף שהיה קשה לפניו ליסע אל רבי רבן של חסידים, אבל הבין שזה יועיל למכור ספרי אביו ז׳׳ל, ע"כ שמע לעצתו, וגם הבטיח שיזכיר את שמו לפני הרבי כבקשתו. כשהגיע לקאזניץ, הלך מיד לבית הרבי, ומיד התירו לו להיכנס מפני מע"כ. שאל אותו הרבי: מה בקשתך? וענה לו: אני הרב מפאדהייץ בן הקצות החושן, והדפסתי ספר 'אבני מלואים' על שו"ע אשר חיבר אבי ז"ל, אבל לא אוכל למכרו, ויעצני מאן דהו שאסע אל כבודו לבקש ממנו שיכתוב לי כתב מליצה לאנשי שלומו. מיד כיבדו הרבי ואף קנה ממנו ספר אחד, וכתב לו מליצה טובה, בירכו ונסע לדרכו. כשכבר היה רחוק מקאזניץ נזכר שלא הזכיר את אותו האיש לפני הרבי, ונצטער מאד כי מעל בשליחותו, ושב מיד בחזרה לקאזניץ, ובא לפני הרבי ואמר, כי שכח להזכיר את פב׳׳פ שיפקד בזרע של קיימא. אמר לו הרבי: הרי המלאך הממונה על הריון בגימטריא ע׳׳ה.

יאמר לי א"כ מעלת כבוד תורתו היכן נרמז דבר זה? השיב הרב מפאדהייץ מיד: שמבואר בגמרא (נדה טז:) דמלאך הממונה על ההריון 'לילה' שמו, שנאמר (איוב ג' ב') "והלילה אמר הורה גבר", וגימטריא של 'לילה' הוא ע׳׳ה. השיב לו הרבי: יפה אמר כבודו, אבל אתם הבאתם ראיה ממקום של חושך – לילה, אך אני יביא לכם ראיה ממקום של 'אור'. דהנה בפרשת לך לך כשהמלאך אמר להגר, הנך הרה וילדת בן, 'הנך' בגימטריא ע"ה, וכיון ש"הנך בגימטריא ע"ה, על כן יפקד האיש הנ׳׳ל פב׳׳פ בבן זכר! ונפרד ממנו שוב לשלום. מיד נסע משם הרב מפאדהייץ, ומכר אח"כ במחיר טוב את כל הספרים, כי כל החסידים קנו את הספר במחיר מלא. ובאותו שנה אף נולד לחסיד הנ׳׳ל בן זכר, ולא נפל מדבריו ארצה!…

 

ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם (יז. יב)

 

בספר תורת חיים – בריסק מובא: הרה״ק רבי גרשון חנוך מראדזין זי״ע דיבר יום אחד בהלכה עם הגה״ק רבי חיים מבריסק זי״ע, ביקש הרבי להוכיח לו מגמרא מפורשת שאי אפשר להבין בה את ה"פשט" אם לא בדרך החסידות…

שנינו במסכת שבת (קלב:) "מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת, רבי אלעזר בן עזריה אמר מה מילה שהיא אחת מאבריו של אדם דוחה את השבת, קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה את השבת". שאל הרה"ק מראדזין זי"ע – בשלמא אם היה נשקפת סכנה לאבר כשלא ימול, והתורה מתרת למול בשבת בגלל כך, יכולים ללמוד מזה קל וחומר לפיקוח נפש מלא של רמ"ח ושס"ה, אבל בנוגע למילה הרי לא מדובר בשום סכנה, ומה אם כן הלימוד וההשוואה? אין זאת אלא מפני שאם לא ימול בשמיני, יש סכנה ברוחניות, וממילא יכולים

אנו לדעת התנא ר׳ אלעזר בן עזריה ללמוד מקל וחומר, ומה אם בגלל סכנה באבר אחד מותר לחלל שבת, סכנה של פיקוח נפש לכל הגוף על אחת כמה וכמה. מכאן, הוכיח הרבי, שאליבא דר׳ אלעזר בן עזריה סכנה ברוחניות וסכנה בגשמיות הם בעלי משקל דומה לענין הלכה, ואי אפשר להבין דבר כזה אם לא על פי החסידות, והסכים מרן הגר׳ח זצ"ל לדבריו וקיבלם בתשואות חן…

"פרשת ניצבים" – ראש השנה"

יום שבת, 15 בספטמבר, 2012

פנינים ופרפראות נבחרים לפרשת השבוע

"פרשת ניצבים" – ראש השנה"

 

עורך: הרב יוסף ברגר

 

אתם נצבים היום כולכם לפני ה׳ אלוהיכם ראשיכם שבטיכם

זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל (כט. ט)

 

״אתם נצבים היום״ – 'היום' דא ראש השנה (זוהר הק').

מליצה נאה להמליץ טוב על כלל ישראל בערב יום הדין אמר הגה"ק בעל

התפארת יחזקאל זי"ע: דאיתא בגמרא (ראש השנה טז:) אמר ר'

כרוספדאי אמר ר' יוחנן: ג' ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים

גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינונים. צדיקים גמורין נכתבין

ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה,

בינונים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכיפורים, זכו נכתבין לחיים,

לא זכו נכתבין למיתה.

וכאמור, ידוע מהזוהר הק' שתיבת ״היום״ רומזת לראש השנה כמו

שנאמר: ויהי ״היום״ ויבואו בני האלהים להתייצב על ה' ויבוא גם השטן

בתוכם (איוב א.ו).

והנה נפסק להלכה: במקום שכתוב שלושה לשונות ״כלל ופרט וכלל״, אי

אתה דן אלא כעין הפרט.

וזה פירוש הכתוב: ״אתם נצבים היום״ – דא ראש השנה, ״כלכם״ – כלל,

״ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם״ – פרט, ״כל איש ישראל״ – חזר

וכלל, וממילא, אי אתה דן אלא כעין הפרט, ומה הפרט – ״ראשיכם

שבטיכם זקניכם ושוטריכם״ בודאי שנכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, כי

הרי צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, אף הכלל שהם

הבינונים ושאר העם, יהיו נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים טובים…

 

הכנה לראש השנה!

 

אמר הכותב: מתנה גדולה נתן לנו הקב״ה בשנה זו את יום השבת קודש

ולמחרתו את יום הראשון כשני ימי הכנה טובים לקראת ימי ראש השנה

הבעל"ט.

וסימוכין לכך אפשר אולי למצוא בדבריו הק׳ של הגאון מוילנא זי״ע

שהסביר את דברי הכתוב בנביא (הושע ו. ב) ״יחיינו מיומיים ביום

השלישי יקימנו ונחיה לפניו״. שהרי ידועים דברי חז״ל, שכלל ישראל חיים

היום בזכות עקידת יצחק. ולכאורה נשאלת השאלה, הרי שכר מצוה בהאי

עלמא ליכא, ואיך אפשר לומר שחיים בזכות זה? אלא מתרץ הגאון,

מוכרחים לומר שאנו חיים היום, בזכות ה׳הכנה׳ של העקידה! כי העקידה

היתה ביום השלישי בפי שכתוב בתורה (בראשית כב. ד) ״ביום השלישי

וישא אברהם את עיניו״, כלומר, יומיים לפני כן היה רק ההכנה – ההכנה

למצוה, בהם הלך אברהם והשכים קום, ויחבוש את חמורו, ועמד

בניסיונות שהערים עליו השטן, והצליח לגבור עליו, ובזכות זה אנו חיים.

ובכך הוא מפרש: ״יחיינו מיומיים״ – כל עיקר חיותינו הוא מאותם יומיים

של הכנה בו הכין אברהם אבינו את עצמו למצוה זו שנצטווה ע״י

הקב״ה. כי ״ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו״ – זכות אותה מצווה של

העקידה שנעשתה ביום השלישי, אותה נקבל רק במצב שהקב״ה יקימנו

מן העולם הזה ונחיה לפניו חיי נצח בעולם הבא…

וא״כ, כאשר זוכים אנו השנה ליומיים שקטים ושלווים של ימי שבת וראשון

שבהם אפשר להכין עצמנו הכנה כראוי, ולקבל עליהם גם שכר טוב

בעולם הזה, צריכים אנו לשמרם להעריכם ולהוקירם, כי ״כגודל ההכנה כך

היא גודל הקבלה. ומה גם שכידוע "עקידת יצחק" היתה בראש השנה,

וא"כ היומיים האלו של יום השב"ק ולמחרתו היום הראשון – אלו הם

הימים שבהם הכין את עצמו אברהם אבינו ויצחק בנו, ובזכות כך כאמור,

אנו חיים עד היום, ממילא נכין עצמנו כדבעי, וישפיעו עלינו ימים אלו

להיכתב ולהיחתם בכתיבה וחתימה טובה בספרי החיים, אמן ואמן!..

 

עצה לעמוד בדין!

 

בספר "נתיבות המשפט" מובא עצה לעמוד בדין, דהנה מובא בגמרא (פ"ק

דסנהדרין) דאחד מפסולי העדות הוא "שונא". ומגדירה הגמ' מי נקרא שונא –

כל שלא דיבר עם חבירו מחמת איבה ג' ימים. א"כ, יראה האדם להסתכסך עם

היצר הרע במשך ג' ימים לפני ראש השנה, ובל ישמע בקולו, ובכך יהיה היצר

הרע שונא שלו, שעליו נאמר שהוא פסול לעדות, ובהגיע יום הדין, לא יוכל

להעיד ולהשטין כנגד האדם על מעשיו הרעים.

אמר הכותב: חשבתי א"כ להמליץ אף כאן, לפי עצה זו, את דברי הכתוב בנביא

(הושע ו. ב) ״יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו״. "יחיינו" – אם

האדם רוצה לצאת זכאי בחיים מן הדין. העצה לכך הוא, "מיומיים", ו"ביום

השלישי", כלומר להיות במשך שלושה ימים באיבה עם היצר הרע, ואז "יקימנו

ונחיה לפניו" – נצא חיים וקיימים לפניו בדין.

 

כח התפילה בראש השנה!

 

בגמרא (בבא מציעא ק"ו) אומר ומסביר רש"י במילים נחרצות מהו כח התפילה

שיש לכל יהוודי בראש השנה: הגמרא אומרת שם, שאם אחד חכר שדה מחבירו

ומשלם לו סכום קצוב לשנה. וקרה מכת מדינה ונשתדפו כל השדות, וכן

נשתדפה השדה הזאת שחכר, אז הדין הוא, שיכול השוכר להוריד למשכיר מדמי

השכירות. אבל ממשיכה הגמ' ומסבירה: אם רק השדה שלו נשתדפה, אז הדין

הוא, שיכול המשכיר לומר לשוכר: מזלך הרע גרם זאת, והעובדה היא, שלשאר

העולם לא אירע כלום בשדות, ולכן הדין הוא, שאין השוכר יכול להוריד למשכיר

מדמי השכירות.

אבל אם הבעה"ב אמר לו בתחילה: אני משכירך השדה אך ורק לזרוע כאן

חיטים, והלך השוכר וזרע שעורים, וקרה מכת מדינה ונשתדפו כל השדות, וגם

שדהו, ההלכה שאסור לשוכר להוריד מדמי החכירות, כי יכול המשכיר לטעון לו,

אני אמרתי לך לזרוע חיטים, ואם היית זורע חיטים זה לא היה קורה. כי אני

ביקשתי בראש השנה שהשדה שלי של חיטים יצליח. ואילו זרעת חיטים היה

מתקיים בי הפסוק "ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נטע אור" (איוב כב. כח).

ומסביר רש"י שם: מה שתבקש מן היוצר יעשה, ואני לא ביקשתי מן השמים

בתחילת השנה שיצליחני בשעורים אלא בחיטים!

ממילא יש כאן קביעה של רש"י הק' וכך גם נפסק להלכה בחושן משפט, שמה

שמתפללים בראש השנה מתקיים.

והדברים צריכים דיוק, דלכאורה צריכים להבין, על מי מדברים כאן, על צדיק,

עובד ה'? לא! מדברים כאן על איש שדה, כפרי פשוט, אבל זה הכח של ראש

השנה, שגם איש פשוט, יחיד, יכול להגיע בר"ה לכח הזה שיתקבלו תפילותיו!…

מסופר על הרב מבריסק זי"ע, שהיה יושב ואומר תהילים בכל השעות הפנויות

בראש השנה. שאלוהו תלמידיו "מדוע הרב לא לומד"? ענה ואמר: הרי אמרנו

בסליחות "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך", והפשט הוא, כי בראש השנה כל אחד

דומה למי שפשט את הרגל, דנים אותו על שנה חדשה, אין לו שום דבר אצלו,

שום דבר לא נשאר לו מהשנה שעברה, בראש השנה צריכים לחדש את

הפספורט, את הבריאות, הפרנסה, את הנחת מהילדים, וביום כזה אסור לבטל

דקה, ולכן בחרתי לומר תהילים, כי בלימוד אני צריך להפסיק מידי פעם בכדי

לקום ולהוציא ספר, ודבר זה לוקח לי זמן, והרי בראש השנה כל שניה חשובה

כנצח, לכן בחרתי לומר תהילים ברצף, ללא הפוגה כלשהי!

 

הזבוב של ראש השנה!

 

יש משל שמספרים העולם, על צייד שרצה לצוד דגים, ושם רשת עם אוכל

והדגים נכנסו ואכלו. למחרת בבוקר הוציא הדייג את הרשת והדגים נלכדו מיד.

אמרו הדגים, מה עשינו? היינו מיד אחרי האוכל צריכים לצאת, איזה שטות

עשינו שנשארנו, היינו מיד אחרי האוכל צריכים לצאת!

אבל הם לא ידעו שברגע שנכנסו לאכול הם כבר נלכדו…

כן הוא הדבר, האדם בוכה באמצע השנה על דא ועל הא, אבל הוא לא

יודע שכבר בראש השנה זה נקבע, מה לך לבכות ולצעוק עכשיו, היית אז

צריך לצעוק ולזעוק!

מסופר על החזון איש זי"ע שישב פעם בעת לימודו, והיה זבוב מסתובב

ומטרידו. אחד מתלמידיו שישב שם, ניסה לסלקו, אבל ללא הצלחה, אמר

לו החזון איש: מדוע אתה מנסה לסלקו, האם אינך מבין שזה זבוב של

ראש השנה! כבר בראש השנה שעבר נפסק שיבוא הזבוב לכאן, אז מה לך לסלקו?…

 

אכילת הסימנים!

 

סיפר אחד מתלמידיו של הגה״ק בעל החפץ חיים זי״ע על שנה אחת שזכה

להסב יחד עם רבו בסעודת ליל ראש השנה, והנה, כאשר הגיע עת אכילת

הסימנים החל החפץ חיים זי״ע לומר: הגמרא (הוריות יב.) אומרת שיש

תוקף וחוזק לסימן טוב שאדם עושה. ומשום כך ראוי ורצוי לאכול בראש

השנה דברים מתוקים, ולהימנע מאכילת דברים חמוצים וחריפים. כן

נוהגים לאכול בליל ראש השנה ״ראש כבש או דג״, שנהיה לראש ולא

לזנב. ״קרא״ שייקרעו שטרי חובותינו. ״סילקא״ שיסתלקו שונאינו. ובחג

עצמו, אמרו בתלמוד הירושלמי שרצו להימנע מלישון (לפחות עד חצי

היום) כדי שמזלינו לא יישן, ואמרו רבותינו שההולך בטל – הריהו כישן,

אלא יתפלל או ישמח בשמחת החג.

והנה, אם אנו מהדרים אחר סימנים – המשיך החפץ חיים ואמר: הרי אין

סימן נאה ויאה יותר מהארת פנים לזולת! חיוך וסובלנות! ואין סימן לא-

טוב יותר מכעס והקפדה. ובכלל, הארת פנים לזולת, חיוך וברכה, עזרה

ועידוד, הריהם סגולה בדוקה לזכייה בדין. שכן אמרו רבותינו ז״ל: ״כל

המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים״. ואמרו: ״כל המעביר על

מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו, ובמידה שאדם מודד לאחרים – מודדים

לו. אם כן, המחייך לזולת – יחייכו אליו מן השמים! המאיר פנים – יזכה

להארת פנים באור פני מלך חיים…

על כן, בימי ראש השנה נקפיד לעשות סימנים יפים של הארת פנים, חיוך

וסובלנות, בכדי שהם ישפיעו לנו לכל השנה לקבלת הארת פנים מהקב״ה…

 

תפוח בדבש.

 

כתב הרמ׳׳א (סימן תקפ״ג) "נוהגין לאכול בליל ראש השנה תפוח מתוק

מדבש, ואומרים: תתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". ולכאורה למה דווקא

תפוח ולא כל פרי אחר או אחד משבעת המינים?

אלא שמעתי מכ״ק מרן אדמו׳׳ר ממישקולץ שליט׳׳א לפרש על פי דברי

חז״ל (שבת פה.) על הפסוק בשיר השירים (ב. ג) ״כתפוח בן עצי היער״ -

למה נמשלו ישראל לתפוח, לומר לך מה תפוח זה, פריו קודם לעליו, אף

ישראל הקדימו נעשה לנשמע בו בזמן שאומות העולם סרבו לקבל את

התורה. על כן בראש השנה אוכלים אנו דווקא תפוח, בכדי לעורר זכות

בעד עם ישראל, שכמו שקיבלו עליהם עול תורה ומצוות בלא שידעו מה

שכתוב בה, ובלא שום התחכמויות, בזכות זה מבקשים אנו מהרבונו של

עולם: תחדש עלינו שנה טובה ומתוקה! אפילו שלא מגיע לנו…

ואילו מהמשפיע הגה״צ רבי אהרון טויסיג שליט׳׳א שמעתי לפרש את

הטעם לאכילת התפוח בדבש: דהנה אנו יודעים שטבעו של התפוח הוא,

שאחרי זמן שמקלפים את קליפתו מתחיל צבעו להשחיר, אך יש עצה

אחת איך בכל זאת לשמור על מראהו: למרוח דבש על הפרי, והדבש בכח

סגולתו הטבעי שומר ומגן על מראהו. ולכן אנו לוקחים בליל ראש השנה

דווקא ״תפוח בדבש״, כי אנו אומרים להקב״ה הרי עם ישראל שנמשל

לתפוח כנ״ל, עבר ועובר כל כך הרבה צרות ויסורים, ולפעמים אנחנו

עושים מעשים נגד רצונך, וממש אנו משחירים את פנינו לבלתי הכר

בעבירות ומעשים לא טובים, אך ריבונו של עולם! תמרח ותציף אותנו

בדבש ואך טוב וחסד תרדפינו, ותראה איך פתאום אנו שומרים על מראנו,

ומתחילים להכיר במתיקות של הטוב שנתת לנו, ואנו משתדלים להיות

כמה שיותר ויותר טובים, ועל כן תזכנו בשנה טובה ומתוקה!…

 

מהגה״ק בעל הבן איש חי זי׳׳ע ראיתי טעם יפה לאכילת תפוח בדבש – דאצל

יעקב אבינו בשעה שבא לקחת וליטול את הברכות מעשיו (בראשית כז' כז')

נאמר: ״ויאמר אליו יצחק אביו גשה נא ושקה לי בני, ויגש וישק לו וירח את ריח

בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו ה'״. מסביר שם

רש״י: ״כריח השדה – שנתן בו ריח טוב וזה שדה תפוחים״. וזהו א״כ הטעם

שאוכלים את התפוח בראש השנה, בכדי שנוכל גם בזה היום לבוא ולחטוף את

הברכות לנו, ולהוציא מידי עשו – הוא השטן המשחית, כמו שחטף יעקב ממנו

את הברכות, ועל ידי כך נתברך בשנה טובה ומתוקה!..

 

היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, אם כבנים אם

כעבדים. אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים. ואם כעבדים עינינו לך

תלויות עד שתחננו ותוציא כאור משפטנו איום וקדוש.

 

שאל הגה״ק רבי צבי מליסקא זי״ע בספרו "הישר והטוב": אם אפשר שנחשב

כבנים, מדוע אנו מזכירים בכלל את האפשרות שנחשב כעבדים הפחותים

מבנים? אלא ההסבר הוא כך: שלפעמים טובה היא לנו להיחשב כעבדים. שהנה,

אמרו בגמרא (כתובות נז:) שאדם הקונה עבד, לא יכול לטעון שהמקח היה מקח

טעות מפני שמצא בו מום. שכן אם המום גלוי, הרי הוא ראה אותו לפני המקח

והיה עליו להימנע מלקיחתו. ואם המום נמצא במקום נסתר, מה איכפת לו, הלא

הוא קנה את העבד לצורך עבודה בלבד, ואין שום הפרעה בכך שיש לו מום

במקום שאינו נראה לעין.

ולכן אנו מתפללים ומבקשים מהקדוש ברוך הוא: ״אם כעבדים״, כלומר גם אם

הפנימיות שלנו חס ושלום אינה טובה, בכל זאת אנו מבקשים שתושיע אותנו,

מפני שהמומים הללו הם נסתרים, והרי אנו בסך הכל עבדיך, ובעבדים מומים

נסתרים אינם מעכבים כי לאדון לא איכפת מהם…

ועל פי זה מובן גם באופן נפלא הפיוט שאנו אומרים בר״ה: ״לצופה נסתרות

ביום דין, לקונה עבדיו בדין״, שאם הקדוש ברוך הוא, הצופה נסתרות, רואה

בשעת הדין שהפנמיות שלנו אינה כהוגן, הוא ״קונה עבדיו״, כלומר מחשיב

אותנו כעבדים, ואז כבר לא איכפת לו מהמומים הנסתרים שלנו…

 

המגיד הירושלמי הגה״צ רבי בן ציון יאדלר זי״ע היה נוהג לפרש ולתרץ על

השאלה הנ״ל, באופן נפלא: אנו באים לפני הקב״ה בטענת ממה-נפשך: ״אם

כבנים אנחנו, רחמנו כרחם אב על בנים״. ״ואם כעבדים״ – ואפילו אם הגענו,

חלילה להיות בבחינת עבדים כמו שכתוב (בבא בתרא י.) ״אין עושין רצונו של

מקום אינם קרויים בנים כי אם עבדים״, אז ״עינינו לך תלויות״ – לכל הפחות

צריכה להיות לנו הזכות שיש לעבד כנעני, שיוצא בשן ועין, שהרי אנו סובלים

לא רק בשן ועין, אלא בגלות ארוכה ומכאיבה של אלפיים שנה, מכף רגל ועד

ראש אין בנו מתום, ואם כן קל וחומר שעלינו להיגאל!….

 

תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו כי חוק לישראל הוא משפט

לאלוקי יעקב.

 

בגמרא (ראש השנה י' ע״ב) בראש השנה העולם נידון, משום דכתיב ״תקעו

בחודש שופר בכסה ליום חגינו כי חוק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב״.

ודורשת הגמ', איזה חג שהלבנה מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה, וכתיב

״משפט לאלוקי יעקב״.

ולכאורה לפי מה שדרשה הגמ', המילים ״כי חוק לישראל הוא״ מיותרים, ומה

השייכות של מילים אלו למה שהגמ' דרשה? אלא מסביר הגה״ק רבי יהונתן

אביישיץ זי״ע דמובא בזוהר הק', למה באמת מכוסה הלבנה בראש השנה, כי

השמש והלבנה הם בבחינת שני עדים על ישראל, ואם הלבנה תהיה מגולה אז

ח״ו יהיה שני עדים על ישראל לרעה, לכך הלבנה מכוסה. והקשה התוס' על כך,

הרי הם שני עדים שלא יכולים ליראות בשעה אחת, ובאופן כזה נפסק שזה לא

הוי עדות, ומתרץ תוס', שדין זה, שהעדים שמעידים צריכים להעיד בבת אחת

נאמר רק בדיני נפשות, אבל בדיני ממונות לא חיבים שייראו בבת אחת. והנה,

ידוע שהמילה ״חק״ היא מלשון ״מזונות״ מלשון הטריפני לחם ״חוקי״, ולפי זה

יתבאר דברי הגמ' הנ״ל: בר״ה נידון העולם דכתיב תקעו בחודש שופר בכסה

וכו', והלבנה מכוסה משום שלא יהיו שני עדים, וקשה הרי הם שני עדים שלא

ניראים בבת אחת, לכן ממשיכה הגמ' ״כי חוק לישראל הוא משפט לאלוקי

יעקב״ וחוק הוא מזונות, ואם כן מדובר פה בדיני ממונות

 ובדיני ממונות לא צריכים העדים ליראות בבת אחת…

www.h-y1.coi.co.il

 

פנינים לפרשת "עקב"

יום חמישי, 9 באוגוסט, 2012

פנינים ופרפראות נבחרים לפרשת השבוע

 

"פרשת עקב"

 

עורך: הרב יוסף ברגר

 

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם (ז. יב)

 

כתב הרה׳׳ק בעל האוהב ישראל מאפטא זי׳׳ע – דהנה ידוע, שקודם

ביאת גואל צדק יהיו בני ישראל מוכרחים לשוב בתשובה שלימה ורק אז

תהיה הגאולה השלימה, וזהו שאמר הכתוב ״והיה עקב תשמעון״ – שהלא

סוף דבר יהיה שיהיו מוכרחים לשמוע למשפטי ה' וישובו בתשובה

שלימה, ולזה פונה השם יתברך אל בני ישראל ושואל מדוע ״ושמרתם״

(מלשון ״המתנה״, כדכתיב ״ואביו 'שמר' את הדבר״ – ממתין ומצפה מתי

יבוא) היינו למה ימתינו מלעשות כל הצריך, הלא טוב יותר שתיכף ומיד

״ועשיתם אותם״ – שכבר עתה ישמרו ויעשו את כל מצוות ה' ועל ידי זה

יזכו בעגלא ובזמן קריב לביאת גואל…

 

כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם (ח. ג)

 

פירוש נשגב שמעתי מאת כ"ק מרן אדמו"ר ממישקולץ שליט"א על פסוק

זה: על פי מה שמובא בכתבי האר"י: שלכל אדם הוקצב מהשמים, מספר

המילים שיכול לדבר במשך כל ימי חייו. וכשגומר את מספר המילים

שקיבל, תם תפקידו בעולם הזה. אבל כל זה הוא רק בדברי חולין, אולם

כשהוא מדבר דברי תורה, אדרבה, מוסיפים לו שנות חיים. הדברים

מרומזים בכתוב: (שיר השירים, ה. ו) "נפשי יצאה בדברו "- כלומר, שנפש

האדם יוצאת "בדברו" – עם הדיבור.

על פי זה פירש מרן האדמו"ר שליט"א, את הפסוק: "כי לא על הלחם לבדו

יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". כלומר, "לא על הלחם

לבדו" – המזון הגשמי "יחיה האדם" – חי האדם. "כי על כל מוצא פי" –

בדברי החולין שמוציא מפיו, בזה תלויים שנות חייו. אבל "ה"- כלומר אם

מדבר ועוסק בתורת ה', "יחיה האדם"- אדרבה, מוסיפים לו חיים

מהשמים.

ועל פי זה המשיך לפרש, את דברי המדרש על הפסוק (במדבר ל. ג) "לא

יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה", הדא הוא דכתיב "ימינו כצל עובר".

ולכאורה מה הקשר בין "לא יחל דברו" לבין "ימינו כצל עובר"? אלא על

פי מה שפירשנו מובן היטב. "לא יחל דברו" – אדם צריך להיזהר לא

לחלל דיבורו לריק משום "ימינו כצל עובר" – כי ימי שנותינו בעולם הזה

חולפים ועוברים כצל עובר על ידי דיבורי סרק…

 

למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם (ח. ג)

 

המגיד מדובנא זי״ע הסביר את משמעות פסוק זה בדרכו ע"פ משל

נחמד: עני הגיע לכפר אחד, שבו התגוררו שתי משפחות יהודיות זו מול

זו. האחת, משפחתו של יהודי יקר, מכניס אורחים ובעל חסד, והשנייה,

משפחתו של קמצן, רע לב ורע עין. איתרע מזלו של העני, והוא פנה אל

ביתו של הקמצן הרע. הוא פנה אל בעל הבית ובקש לאכול דבר מה.

כששמע בעל הבית הקמצן את מבוקשו של אותו הלך עני, ענהו בתמיה:

לאכול? בזעת אפך תאכל לחם! הוא הוציאו אל החצר והראה לו על

ערמת גזעים. ״אם תחטוב את העצים האלו להסקה, תקבל אוכל לשובע״!

לא היתה לעני ברירה. הוא עבד בפרך, ולפנות ערב סיים את מלאכתו.

משהתייצב לפני בעל הבית, יצא עמו אל החצר, סקר את המלאכה ואמר

לעני בשביעות רצון: טוב ויפה. הארוחה מחכה לך בבית ממול!…

הודה לו העני מקרב לבו, והלך לבית שמנגד.

שם קבלוהו בסבר פנים יפות, וערכו לפניו שלחן גדוש מטעמים. משאכל

ושבע, הציעו לפניו את מיטתו והוא פנה ללון. בבוקר השכים והלך לדרכו.

לימים, ישב בחברת חבריו והם שוחחו – כדרכם של קבצנים הנועדים

יחדיו – על נדודיהם ועל קורותיהם.

פתח העני וספר על המקרה שקרהו בכפר פלוני. בעל הבית העבידו בפרך, אבל

לאחר מכן גמל לו בארוחה הגונה והציע לו מקום לינה. תמהו הקבצנים איש אל

רעהו: ״לא יתכן״, אמרו, ״מתגוררות שם שתי משפחות, אצל האחת יעבידוך

בפרך ולא יתנו לך פת קבר, והשניה מכניסת אורחים ללא כל גמול״.

אבל בדידי הוה עובדא – התעקש העני. חטבתי עצים בחצר הבית, והסעודה

הוכנה לי בבית ממול! צחקו הכל וקראו: האח, נפלת בפח! יגעת בחינם, וכל

עמלך היה לריק – אילו היית פונה בתחילה לבית השני, היו מגישים לך אותה

ארוחה, ובחנם, בלא כל טורח!..

סיים המגיד מדובנא זי״ע את משלו ואמר: כך גם לפעמים אנו מתנהגים, אנו

עמלים ועובדים ללא הרף, ומבזבזים הרבה כח ועמל בשביל להשיג עוד משהו

ועוד משהו, אבל בסוף מראים לנו כי הפרנסה נמצאת למעלה, משמים פותחים

בפנינו פתח של הצלה שכלל לא חשבנו עליו, ואילו היינו פונים בתחילה מיד

לאותה מקום מלמעלה כבר מזמן מזמן היינו נושעים, ובחנם בלא כל טורח!..

"כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם"!

וכבר מסופר על הרה״ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי״ע שראה פעם איש אחד

הולך בחיפזון רב. שאלו הצדיק: למה אתה רץ כל כך? השיבו האיש: אני רודף

אחרי פרנסתי. אמר לו הצדיק: וכי מנין לך שפרנסתך הולכת לפניך, שאתה רץ

אחריה להשיגה? אולי היא נמצאת מאחריך ונמצא שאתה בורח ממנה…

 

ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלהיך (ח. י)

 

המגיד מדובנא זי״ע היה מסביר את גודל ענין ברכת המזון כדרכו – במשל:

מעשה באלמן, שהיה לו בן יחיד מאשתו, והיה חביב עליו עד מאד. לימים נשא

אשה שנייה, אלמנה אף היא, שהיתה לה בת מנישואיה הראשונים. היה הבעל

חושד באשה, שהיא מבכרת את בתה ודואגת לה לכל צרכיה, ומזניחה את בנו

במאכלו ובבגדיו. והיתה האשה חושדת בבעלה, שהוא מאיר פניו לבנו ומפנקו

ומבכרו על פני בתה.

לאמיתו של דבר צדקו שניהם, שכן אף בלא יודעין האדם קרוב אצל עצמו

ובשרו, משום כך שררה מתיחות בביתם ושלום הבית הופר.

לימים גדלו הבן והבת, וההורים נדברו ביניהם להשיאם זה לזו. הקימו בני הזוג

בית נאמן בישראל ודאגו האחד לרעהו. והוריהם דאגו לשניהם והרעיפו אליהם

אהבה, ומני אז שרר השלום במעונם. ואדרבה, ילדיהם – שהיו קודם לכן סיבה

לפירוד הלבבות ביניהם – היו עתה הסיבה להידוק הקשר ולאחווה.

והנמשל: הקב״ה ברא את האדם כשילוב של גוף ונשמה, גשמיות ורוחניות. אבל

בין בני זוג אלו שוררת מתיחות מתמדת, כי הנשמה אוהבת את בני טיפוחיה,

וחפצה להתעלות ולהזדכך בתורה ובמצוותיה, ואילו הגוף אוהב את מנעמי

העולם ואת חמדותיו. אבל קיימת דרך אחת להשכין ביניהם שלום ואחווה, והיא,

אם ידע האדם, שכל מזונו וסיפוק רצונותיו ניתנים לו מאת הקב״ה, ויודה לו על

מזונו תחילה וסוף, יהיה המזון גורם להכרת הטוב ולעבודת הבורא, או אז

ישמחו בו שניהם כאחד! ועל כך באה ההודאה, על הטובה המושלמת והכפולה

שבנתינת המזון – ובהכרה בכך ״שאתה זן, ומפרנס אותנו תמיד בכל יום, ובכל

עת ובכל שעה!״

וכבר סח הרה״ק בעל החידושי הרי״ם זי״ע: בפרקי אבות (ג.ג) שנינו: ״שלושה

שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים״.

ומפרש רבי עובדיא מברטנורא זי״ע חידוש גדול וכותב: כך שמעתי, כי בברכת

המזון שמברכין על השולחן יוצאים ידי חובה ונחשב כאילו אמרו עליו דברי

תורה!…

לעומתו, יש מן הפוסקים שקבעו כי צריך ללמוד בעת הסעודה ממש ואין יוצאים

בברכת המזון.

ונראה לי ליישב – המשיך בעל החידושי הרי״ם ואמר, שאינם חולקין, אלא

רבי עובדיה מברטנורא מדבר באדם שאוכל לפני ה', ובסוף הסעודה

מברך ברכת המזון ויודע לפני מי הוא מברך, ונותן הודיה למי שנתן לו

המזון – שאין לך דבר תורה גדול מזה!…

 

ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה׳

אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה׳ אלקיך בכל

לבבך ובכל נפשך (י. יב)

 

לפניכם 5 הסברים שונים על פסוק זה:

חז״ל (בראשית רבה כא. ו) דרשו אין ״ועתה״ אלא תשובה, שנאמר:

״ועתה ישראל מה ד' אלקיך שואל מעמך וכו'״.

שאל הגה״ק בעל החפץ חיים זי״ע יש להבין, אם נאמר לשון ״ועתה״

בפרשת תשובה – מפני זה כבר יש לדרוש ״אין 'ועתה' אלא תשובה״?

וכיצד נשמע מלשון זה תשובה?

אלא ענה והסביר: יסוד גדול לימדונו כאן חז״ל, והוא יסוד גדול בתשובה:

כי כשאדם בא לעשות חשבון נפשו כדי להיטיב דרכו, כך דרכו של היצר,

שהוא מעביר נגד עיניו כל פשעיו ומטיח בפניו: האתה תאמר לעשות

תשובה? זכר נא כמה עבירות חמורות עברת, נכתם עונך לפני בוראך

ותשובתך לא תועיל לך מאומה, ועל כן טוב לך להמשיך במעלליך אשר

לא טובים כדי להנות מן העולם הזה, וכהנה וכהנה מטיף ומשפיע היצר

על האדם ומונעו מתשובה.

ואולם באמת, הרי טענת שוא היא זו, כי האם בגלל זה שהרבה לחטוא

לא יענש עבור החטאים הנוספים? ועוד, כי שערי תשובה לא ננעלו, וכל

עוד האדם חי עלי אדמות יכול הוא לשוב לבוראו.

ולכן העצה היעוצה לפני מי שמבקש לעשות תשובה, למחות מפניו את

כל עברו ולחשוב שזה עתה נולד ומתייצב על דרך טוב, לעשות אך את

הטוב והישר בעיני ד' אלקיו.

ולפיכך, ״ועתה״ הוא כלל גדול בתשובה, שיחשוב האדם תמיד בלבו רק

אודות המצב הנוכחי של ״ועתה״! מבלי להביא בחשבון את חטאיו בעבר,

ורק אחרי שיתייצב על דרך טוב יבקש כפרה על עוונותיו הקודמים…

 

ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה׳

אלקיך וכו'

 

שאל הגה״ק רבי יהונתן אבישיץ זי״ע דלכאורה תיבת ״אם״ מיותרת?

ומפרש בהקדם דברי הפסוק ״ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות

שמונים שנה״ (תהילים צ.י). ובידוע דברי חז״ל: כיון שעברו רוב שנותיו

של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא (יומא לח:). הרי מ״א שנים הם רוב

שנותיו של אדם אשר זכה להגיע ל״גבורות שמונים שנה״. וזהו הכוונה

״מה ה' אלקיך שואל מעמך כי 'אם' ליראה״, שכמספר 'אם' – מ״א שנה,

״נתירא״ ממנו, שאז מובטח ששוב לא נחטא…

 

ועתה ישראל מה ה׳ אלוהך שואל מעמך כי אם ליראה את ה׳

אלקיך וכו'

 

הקשה הגה״ק בעל הנודע ביהודה זי״ע בספרו צל״ח (ברכות לג:), מדוע

נקט הכתוב בלשון ״שואל מעמך״, ולא ״מבקש מעמך״? והוא מיישב

בביאור נפלא: דרשו חז״ל (ויקרא רבה, פרשה כז, ב') שאין שום אדם

בעולם שיכול להקדים טובה להקב״ה, אלא נהפוך הוא: הקב״ה הוא

שהקדים לעשות לו טובה, ורק מכוחה הוא יכול לקיים מצוות, שהרי אין

אדם המקיים מצוות מילה – בטרם נתן לו הקב״ה בן, ואין אדם העושה

ציצית – אלא לאחר שהקב״ה נתן לו בגד, וכן לגבי צדקה ומעשרות, וכן

ברוב המצוות, האפשרות לקיימן היא רק לאחר שהקב״ה נתן לאדם דבר

כלשהו, ואם כן הקב״ה הקדים לגמול לו טובה עוד בטרם זכה הוא לקיים

את המצוה. וכן למדו במסכת אבות (ג.ז) ״תן לו משלו, שאתה ושלך -

שלו״, שכן אין כל חוב מצד הקב״ה כלפי האדם על המצוות שעשה, כי

הקב״ה כבר הקדים לתת לו. אלא שהקב״ה ברוב חסדו משלם שכר לאדם

כאילו האדם עשה את המצוה משלו.

שונה המצב לגבי יראת שמים, שאותה מסר הקב״ה ביד האדם בלי

שהקדים לתת לו דבר כלשהו הקשור למצווה זו, והברירה חופשית לגמרי

ביד האדם, כי אם האדם מקיים מצות יראת שמים כראוי, הרי הקב״ה

כביכול חייב לשלם לו את שכרו, כי במצוה זו האדם הקדים כביכול להלוות

לה' יתברך.

וזה מה שמרמז הכתוב באומרו ״מה ה' אלוקיך שואל מעמך״, כלומר:

באיזו מצוה הקב״ה יהיה השואל ואתה המשאיל? אין אף מצוה שכזו, מלבד

מצוה אחת: ״כי אם ליראה״!…

 

ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה׳ אלקיך

 

בספר הנחמד ״מפי ספרים וסופרים״ להמשפיע הגה״צ רבי אליעזר דוד פרידמן

שליט״א מובא בשם הספר "בית יעקב" שדיקדק, דאחרי שכתוב ״כי אם ליראה

את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו״ כתוב ״ולעבוד את ה' אלקיך״,

וקשה, וכי עד כאן אינו עבודת ה'? ולשם מה התוספת ״ולעבוד את ה' אלקיך

בכל לבבך ובכל נפשך״?

וביאר, שבעצם התורה מורה לנו כאן הדרך אשר בה יבוא האדם אל הבחינה

של ״ולעבוד את ה'״, שהעצה היעוצה לזה היא רק על ידי דביקות בתלמידי

חכמים ובצדיקי הדור, וכל אחד ואחד מחויב לדבק עצמו בתלמידי חכמים

שבעירו וביותר ב'חכם העיר' ולאהוב אותו ולירא מפניו, וכדאיתא בגמ' (בבא

קמא מא:) ״שמעון העמסוני היה דורש את כל 'אתין' שבתורה (היכן שמוזכר

המילה 'את' – היה דורש ולומד מכך משהו), כיון שהגיע ל״את ה' אלוקיך

תירא" פירש – לא ידע מה לרבות. עד שבא רבי עקיבא ולימד "את ה' אלוקיך

תירא" – לרבות תלמידי חכמים". והיינו שהחיוב חל על כל אחד ואחד לדבק

עצמו לתלמיד חכם, ואף ת"ח עצמם צריכים להתדבק עם ת"ח וצדיקים גדולים

מהם.

ובזה יתבארו המקראות באופן נפלא: "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך

כי אם ליראה 'את' ה' אלוהיך" – שהקב׳ה שואל ומבקש מאת בני ישראל שיהיה

להם מורא ואהבה מ'את' ה' אלקיך – דהינו ממה שנתרבה מ"את" שהם

התלמידי חכמים, ו"ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו" – וללמוד ממעשיהם ללכת

בדרכם ולכבדם, ועי"ז יזכו לסופו של הפסוק "ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך

ובכל נפשך"…

 

ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה׳ אלקיך

 

דורשים חז״ל (מנחות מג:) אל תקרי ״מה״, אלא מאה, מכאן, שאדם חייב לברך

מאה ברכות בכל יום. ומקור תקנה זו היא אצל דוד המלך ע״ה כפי שמובא

במדרש רבה (קרח פי״ח), מעשה שהיה בזמן דוד המלך ע״ה. הייתה מגפה

בירושלים ובכל יום היו מתים מאה איש מאנשי ירושלים. תיקן דוד המלך ע״ה

שיאמרו בכל יום מאה ברכות ומיד פסקה המגפה. ומאז חובה על כל אחד

שיברך מאה ברכות ביום. ובעצם תקנה זו הייתה כבר בזמן משה רבינו ע״ה

אבל נשתכחה מישראל.

וכתב הגה״ק בעל הבן איש חי זי״ע (פרשת בלק), דהנה ידוע שע״י הברכה

שאנחנו מברכים לשמו יתברך אנחנו קונים בזה את הארץ ומלואה, כמו שכתוב

בגמרא (ברכות לה.) רבי לוי רמי – הקשה: בפסוק אחד כתוב ״והארץ נתן לבני

אדם״, ובפסוק אחר כתוב ״לה' הארץ ומלואה״? ומתרצת הגמרא, לא קשיא כאן

קודם ברכה, כאן לאחר ברכה. כלומר, לפני הברכה הכל של הקב״ה ולאחר

הברכה זה נהיה של האדם. ולפי זה מפרש את הכתוב (במדבר כד. ה) ״מה טובו

אוהליך יעקב״, תיבת 'מה' הכוונה, למאה ברכות, כמו שהבאנו לעיל ״ועתה

ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך״ אל תקרי מה אלא מאה. וזהו ע״י 'מה' שהם

מאה ברכות, ״טובו אוהליך יעקב״ – יסתלק המות אשר טומאתו חמורה

שמטמא באהל, וגם ע״י 'מה' – מאה ברכות, תזכה בארץ הלזו שנעשית

״משכנותיך ישראל״ – שלך היא ע״י הברכה, כמו שדורשת הגמרא ״והארץ נתן

לבני אדם״ היינו לאחר ברכה.

עוד מוסיף הגה״ק בעל הבן איש חי זי״ע לפרש את הפסוק מתהילים (פא. יא)

״הרחב פיך ואמלאהו״ בדרך רמז, שהמברך מאה ברכות בכל יום תבוא עליו

הברכה. שכן, אם נרחיב את המילה ״פה״ על ידי מילוי אותיותיה, נקבל

בגימטריא מאה: פה – בגימטריא שמונים וחמש. הי, בגימטריא חמש עשרה, סך

הכל מאה. זהו שכתוב ״הרחב פיך״ – אם תרחיב את הפה ותאמר מאה ברכות,

״ואמלאהו״ – אמלא אותו, ואביא עליך ברכה…

ונשאלת השאלה, לפי דברי הגמרא שדורשת מהפסוק הנ״ל ״ועתה ישראל 'מה'

ה' אלקיך שואל מעמך״ – אל תקרי 'מה' אלא מאה, ומכאן דרשינן שחייבים

לברך מידי יום מאה ברכות, מדוע א״כ, נאמר בפסוק 'מה' ולא במפורש 'מאה'?

אלא מסבירים המפרשים: שרמז יש לנו כאן באות א' החסרה, שאם אדם מברך

ולא מכווין עבור מה הוא מברך ולמי הוא מברך, אז אין נחשב לכלום, וזהו 'מה',

ללא האות א', לומר לך שאם אינו מכוין בברכותיו אל ה׳א'חד, הלא הוא אלופו

של עולם, הרי שאין ברכותיו נחשבות, ואמנם הוא מברך מאה ברכות אך אין

הם נחשבים, כי הם 'מה' ללא האל״ף – אלופו של עולם…

פנינים לפרשת "בלק"

יום חמישי, 5 ביולי, 2012

פנינים ופרפראות נבחרים לפרשת השבוע

 

"פרשת בלק"

 

עורך: הרב יוסף ברגר

 

פרשת בלק

 

היה אומר הגה"ק בעל החפץ חיים זי"ע אם נתבונן, נראה דבר מעניין!

שאין בפרשה הזו שום "הפסקה" אחת, לא פתוחה ולא סתומה, המבדילה

בין עניין לעניין. וזה למה? – כי אמנם בלעם נביא היה ונבואתו מהשראה

עילאית, כמו שכתבה התורה (כג. יב) "ויען ויאמר הלא את אשר ישים ה'

בפי אותו אשמור לדבר", אבל לא היו בו את אותן סגולות הנעלות

והמידות הטובות של נביאי ישראל. דברי הנבואה לא השפיעו עליו, הוא

לא התבונן בהם ולא למד מהם כלום. והרי לפי חז"ל (ילקוט שמעוני, ורש"י

בתחילת פר' ויקרא) "היו הפסקות משמשות ליתן ריווח למשה להתבונן

בין פרשה לפרשה", אבל אותו רשע היה נסחף והולך בשטף דברי נבואתו

בלי בינה ובלי דעת, לכן כל הפרשה היא בלי הפסק אחד!…

ובאותו ענין סיפר המגיד מישרים הגאון רבי יעקב גלינסקי שליט"א:

כשהייתי בנובהרדוק היה מסביר הסבא מנובהרדוק זי"ע את בלעם, כך:

היה פעם שמש נאמן שניקה את בית המדרש בשעת לילה מאוחרת,

לאחר חצות. והנה, לפתע, הבחין כי הגנב של העיר נכנס בשקט בשקט

לבית הכנסת. הגנב לא הבחין בו. השמש התכופף מיד מתחת אחד

השולחנות להביט בעקבותיו ולתפוס אותו בגנבתו "על-חם", אחת

ולתמיד!…

ואז רואה השמש, והנה הגנב ניגש לארון הקודש, מנשק את הפרוכת

ומתחיל לבכות!!! השמש לא הבין מה קורה כאן, מה קרה לגנב שהגיע

לארון הקודש, אולי הגנב הניח בבית ילד חולה ושמא קרה משהו אחר.

המתין בסבלנות לשמוע מה בפיו אלו בקשות ישמיע, והנה הוא שומע:

"ריבונו של עולם! ריבונו של עולם! – תן לי רוח הקודש!" יותר הוא לא

הצליח לשמוע…

אחרי שעזב את ארון הקודש, לא יכול היה השמש להתאפק, יצא

מהמחבוא ודילג אחריו, פנה אליו בחשיכה: ר' יהודי, אף אחד לא נמצא

כאן, רק אני ואתה, שמעתי שהתפללת, אנא, תסביר לי, מה התכוונת

בבקשותיך? תאמר לי את האמת, האם השתגעת וכי רק רוח הקודש

חסרה לך?… מה קרה לך ידידנו הגנב?…

ענה לו אותו גנב: מה אתה לא מבין. מי כמוך יודע מה זה לילה חורפי

קשה, כמה קשה לפרוץ לבית סגור ומסוגר, אני ממש מוסר את עצמי ועד

שאני כבר בפנים, מאותו רגע חיפוש הארנק של בעל הדירה כל כך קשה,

חיפוש בחורים ובסדקים מתוך פחד ואימה עד כי רק אנשים בודדים

מסוגלים לעמוד בפחד כזה. פחד ומתח… ואילו היה לי רוח הקודש הרי

הייתי יודע היכן טמונה הכספת – ופונה ישר אליה וחוסך את כל הצער

החולף על ראשי…

ואז סיים הסבא מנובהרדוק ואמר: אותו דבר בלעם, הוא זוכה לדבר עם

הקב"ה, הוא זוכה שהקב"ה שם לו את דבריו בפיו, הוא זוכה לנביאות

לרוח הקודש, אבל מה הוא עושה עם זה? מקלל, מנסה להרוויח כסף בכל

מיני דרכים וערמומיות, ובמקום לנצל את הנבואה ששרתה עליו, הוא

הולך ומוכרה בנזיד עדשים, כאותו גנב שהולך להתפלל להקב"ה שיהיה לו

רוח הקודש… ואם יהיה לו רוח הקודש מה הוא יעשה בה, שטויות!

וכמה מוסר השכל אנו צריכים ללמוד מכך לנצל את כוחותינו וללמוד

משהו מאותו טוב שהקב"ה משפיע עלינו, ולא ללכת בדרכי בלעם שכבר

זכה להשראה מלמעלה, אבל לא ידע לקחת אותה לכיוון הנכון…

 

ויאמר אלוקים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאור את העם כי

ברוך הוא (כב. יב)

 

"לא תלך עמהם". אמר לו: אם כן אקללם במקומי, אמר לו: "לא תאור את העם".

אמר לו: אם כן אברכם, אמר לו: אינם צריכים לברכתך, "כי ברוך הוא". משל

אומרים לצרעה: לא מדובשיך ולא מעוקציך (רש"י).

בלי ספק הדברים תמוהים ביותר: וכי מה זה היה לו, לבלעם, שהתהפך ברגע

כמשוגע, מקללה לברכה? היכן שמענו שאדם המבקש לקלל ואינו מצליח, אומר:

ניחא, אם אי אפשר לקלל, לפחות אברך? הלא דבר חסר הגיון הוא זה!

אלא מובא בספר "גנזי יוסף" הסבר נאה בשם קדמונים: מצינו במדרש (שיר

השירים רבה ב. מא), "מפני מה היתה רבקה עקרה? כדי שלא יאמרו שברכת

רשעים (לבן וסיעתו), שבירכו אותה 'אחותנו את היי לאלפי רבבה', נשאה פירות

והתקיימה". ומכאן, שברכת רשעים היא בעצם קללה, שהרי הברכה שקיבלה

רבקה רק הזיקה לה ובגללה נעשתה עקרה. ואם כן, זו היתה גם כוונתו

המרושעת של בלעם, וכך הוא אמר להקב"ה: אם איני יכול לקללם, אם כן

אברכם, וכוונתו היתה שברכתו תזיק להם כפי שברכת הרשעים הזיקה לרבקה.

אולם טעה בלעם טעות חמורה, משום שכל זה היה שייך לגבי רבקה, כי מכיוון

שלא נתברכה מפי הקב"ה קודם שבירכוה לבן וסיעתו, אז אם היתה נפקדת מיד

– היו אומרים שברכתם עשתה פירות, ולכן היה הכרח שתהיה רבקה עקרה, כדי

שיידעו הכל שלא היתה כל תועלת בברכתם. אבל מי שהכל יודעים שכבר

התברך מפי הקב"ה, ורק לאחר מכן בירכוהו גם רשעים, במקרה כזה ודאי

שברכת הרשעים לא תזיק, כי מי פתי יסור הנה לומר שברכת רשעים נשאה

פירות, הלא הכל יודעים שהקב"ה בירך אותו עוד קודם לכן!

וזה מה שהקב"ה השיב לבלעם: "כי ברוך הוא" – אני בירכתים עוד לפניך, ואם

כן ברכתך כבר לא תוכל להזיק להם….

 

ויאמר אלקים אל בלעם, לא תלך עמהם וכו' ויבוא אלקים אל בלעם

לילה, ויאמר לו, אם לקרוא לך באו האנשים, קום לך אתם וכו' ויחר אף

אלקים כי הולך הוא (יב- כב. כב)

 

הנהגת ה' עם בלעם לכאורה אינה מובנת – בתחילה הקב"ה מסרב לבקשת

בלעם ללכת עם שרי בלק, ולבסוף ה' מסכים שילך עמם, אבל כשהוא רואה את

בלעם הולך עמם חרה אפו בו.

ולכאורה – שאל הגאון מולינא זי"ע – אינו מובן למה החרון אף הזה, הלא אם

לא טוב שילך עמהם, מדוע הסכים לו הקב"ה, ואם אין רע בכך שהוא הולך עם

שרי מואב, מדוע חרה אף ה' בבלעם על "כי הולך הוא"?

ומתרץ הגאון שאם נדקדק בלשון התורה נבין היטב את מהלך העניינים: דיש

חילוק בין המילה "עמו" למילה "אתו". המילה "עמו" מורה כי לאדם ההולך

"עמו" כוונה אחת עמו, ואילו המילה "אתו" מורה על כך שהאדם שהולך "אתו"

אינו בכוונה אחת אתו.

ואמנם, בפעם הראשונה שה' דבר עם בלעם, הורה לו: "לא תלך עמהם" –

"עמהם" אסר לו הקב"ה ללכת, כי כוונתם היתה לקלל את ישראל. אולם כשראה

השי"ת כי בלעם חפץ מאד לילך עמם. הרשה לו רק "לך אתם" ולא עמהם,

כלומר לך אתם אם רצונך ברווח כספי או בכבוד (כפי שרש"י מסביר שם), אבל

אין לך רשות ללכת עמהם ולהצטרף לכוונתם לקלל את ישראל. ואם בלעם היה

מקיים את אשר הורה לו הקב"ה, כלל לא היה כועס עליו, אלא שהוא עשה נגד

ציווי ה', "וילך עם שרי מואב" כתוב, ולא "וילך את שרי מואב", כפי שהורה לו

ה'. לפיכך "ויחר אף אלקים כי הולך הוא" ועובר על ציוויו.

ועל פי הסברו של הגר"א זי"ע אפשר להסביר את דברי שלמה המלך ע"ה

(משלי א. טו) "בני אל תלך בדרך אתם". דלכאורה צריכים להבין, על מי מדובר?

עם אלו אנשים מורה שלמה לבנו שלא ללכת? עם אנשים המבלים את ימיהם

בהבלי העולם הזה?! וכי יעלה על הדעת של מישהו ללכת בדרך הריקנות של

הפוחזים שברחובות? מדוע צריך שלמה לעורר אותנו על כך? אלא,

התשובה היא ששלמה המלך באמת לא אמר אל תלך בדרך "עמם" אלא

"אתם". כלומר, "עמם" פשיטא שלא ילך לעסוק בעסקי טפשותם, אולם היה

מקום לחשוב שאפשר להתקרב אליהם ולא להיות "עמם", ולדוגמא לנסוע

יחד אתם, או להתגורר לידם. על כך מצוה שלמה המלך ע"ה: "בני אל תלך

בדרך אתם", אפילו אם זה רק "אתם", אין לך ללכת אתם.

ועל פי זה אף נבין מה שמברכים בברכת הנשואין: "משמח חתן עם

הכלה", כי לשמח חתן וכלה שייך רק כאשר החתן "עם" הכלה, שלשניהם

יש את אותה הכוונה, להקים בית שיהיה מקום להשראת השכינה ולחינוך

הבנים לעבודת ה', כי אז שוררת ביניהם השותפות והאחווה ויש על מה

לשמוח ולשמח. אבל אם החתן הוא "את" הכלה, שאין להם כוונה אחת,

וכל אחד מהם רואה בנישואין אמצעי להשגת מטרותיו, אמנם כעת הם

ביחד, אבל כשהמטרה תעלם, אש תפרוץ ביניהם, וכפי שאומר התנא

במסכת אבות (ה. טז) "אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר בטילה

אהבה". לפכך אנו אומרים "משמח חתן "עם" הכלה", כי רק כך תשרור

השמחה במעונם. אבל אם, ח"ו, יהיה "חתן "את" הכלה", דהיינו שותפים

לדרך בלבד, אבל לא שותפים לכוונה ולמטרה, אין על מה לשמוח.

וזהו שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ז. כו) "מוצא אני מר ממות את

האשה" – את האשה" אני מוצא מר ממות, אבל מי שחי "עם האשה" חי

חיי שמחה…

 

ויפתח ה את פי האתון ותאמר לבלעם מה עשיתי כי היכתני זה

שלוש רגלים (כב. כח)

 

"רמז לו: אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלוש רגלים בשנה" (רש"י).

נשאלת השאלה, וכי רק את שלושת הרגלים מקיימים ישראל? למה רמז לו

דווקא על מצוה זו, שאותה מקיימים אלו שהוא מבקש לעקור?

נביא בפניכם 5 תירוצים – כל אחד מיוחד בפני עצמו:

מובא בשם הגר"א מוילנא זי"ע יישוב נפלא: מובא במדרש שהקב"ה אמר

לבלעם: אם תעקור את עם ישראל – מי יקיים את התורה, והלא חזרתי על

כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, אלא ישראל? השיב בלעם: אני אקיים את

התורה!… וכאן בדבריה, השיבה לו האתון על טענתו זו, ברומזה לו דווקא

על שלושת הרגלים, שאותם מקיימים ישראל. ואמרה לו: אתה, בלעם, לא

יכול לקיים את מצות העליה לרגל, שהרי אתה חיגר וסומא באחת מעיניך,

ופטור ממצוות הראיה ככתוב: "שלוש פעמים יראה לך כל זכורך את פני

האדון ה'", יצא זה שסומא ואינו רואה, שפטור ממצות הראיה, וא"כ אין

אתה יכול כבר לקיים את כל התורה…

 

גם הגה"ק בעל הכתנות אור זי"ע הסביר ויישב את הרש"י הנ"ל למה

דווקא רמז לו – "אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלוש רגלים בשנה" -

באופן נפלא ומרתק!

מצינו בגמרא (מכות כג.) "אמר רב ששת משום ר' אלעזר בן עזריה: כל

המבזה את המועדות, כאילו עובד עבודה זרה! ולמה? מכיוון שכתוב

(שמות לד. לז) 'אלוהי מסכה לא תעשה לך', ומיד כתוב בסמוך 'את חג

המצות תשמור'", משמע שכל המבזה את המועדות כאילו עובד עבודה

זרה. ורש"י מפרש שם, שהכוונה גם למבזה את חול המועד, שאף הוא

כעובד עבודה זרה.

ועל כך מקשים: מנין לקח זאת רש"י? ממשיך בעל הכתנות אור זי"ע

וכותב: שמעתי מרבותי פירוש נאה ומתקבל. דלכאורה מה העניין באמת,

שהמבזה את המועדות כאילו עובד עבודה זרה? אלא אפשר לומר, על פי

מה שכתבו המפרשים בטעם שציוה ה' לחוג שלוש רגלים, שהיא משום

שבני ישראל עבדו את העגל בגלל הטעות בשעה השישית, וכמאמר

הגמרא (שבת פט.) אמר רבי יהושע בן לוי: מהו שכתוב בחטא העגל,

"וירא העם כי בושש משה" – אל תקרי בושש, אלא בא שש! שמשה

הבטיח שיבוא לסוף ארבעים יום בשעה השישית, ובא השטן ובלבל אותם

ואמר: משה מת! ואז עשו את העגל. וכנגד שש שעות אלו ציוה הקב"ה

לחוג שלושה רגלים, שהם חמשה עשר יום (שבעה ימי פסח, שבעה ימי

סוכות ויום אחד שבועות), ובחמשה עשר יום ישנם שלוש מאות ושישים

שעות, שהם שישים פעמים שש שעות, כדי שיתבטל חטא העגל בשישים…

ולכן מובן מדוע "כל המבזה את המועדות כאילו עובד עבודה זרה", שכן

ביזוי המועדות מעורר עליו את חטא העגל, ולכן הוא כעובד עבודה זרה.

ומכאן לקח רש"י את חידושו שהדברים אמורים גם במבזה את חול המועד,

שהרי שעות חול המועד גם הם בכלל מנין השעות המבטלות את שש

שעות העגל בשישים.

ולפי כל זה נבין, למה בחרה דווקא האתון לומר לבלעם – "למה הכיתני שלוש

רגלים ורמזה לו שאתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלוש רגלים בשנה", כי

בהמשך הפרשה כשלבן חפץ לקלל את עם ישראל כתוב (כד. א) "וישת אל

המדבר פניו" – ומסביר התרגום שהכוונה ששם פניו לכיוון המדבר בכדי להזכיר

את חטא העגל שעשו ישראל במדבר בכדי שתחול עליהם הקללה, ולכן השיב לו

הקב"ה ע"י האתון תשובה ניצחת: טיפש! אתה מבקש לעקור אומה החוגגת

שלוש רגלים בשנה, והרי על ידי שחוגגים את הרגלים – כבר סר והתבטל

מעליהם חטא העגל, ולא תוכל לעוררו מחדש!

והדברים נפלאים מאד!…

 

ואילו הרה"ק מקוצק זי"ע הסביר מדוע דוווקא נקטה את "שלש רגלים": דידוע

המשנה (אבות ה. ח) "דאף על פי שברגלים היו הלחץ והדחק קשים, בכל זאת לא

אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים" – היינו, שלא התאוננו כלל

ונשאו הלחץ בסבלנות עם כל הקושי הכרוך בכך. וזה מה שאמרה האתון

לבלעם: כשנלחצה רגלך אל הקיר, צעקת והתרגזת, ולא יכולת להבליג על כאבך!

ואתה מבקש ללכת ולעקור אומה שמוכנה ויכולה לסבול סבל רב ובפרט בדבר

הזה!…

אך ביאור נפלא שמעתי מאת כ"ק מרן אדמו"ר ממישקולץ שליט"א, שפירש כך:

דהנה מובא בגמרא (פסחים ח:) "שלוחי מצווה אינם ניזוקין לא בהליכתן ולא

בחזירתן", מנלן? "משלוש רגלים". כיוון שבשלוש רגלים, כתוב בתורה (שמות

לד. כד) "ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלוקיך שלוש

פעמים בשנה" ולומדת מכך הגמרא שרכושו של האדם לא ינזק כשעולה לרגל,

וקל וחומר שהאדם עצמו לא ינזק.

והרי עם ישראל עוסקים כל היום במצוות, או שהם הולכים למצווה (תפילה,

לימוד התורה, עשיית חסד וכו'), או שהם חוזרים ממצווה, והם בגדר "שלוחי

מצווה" שאינם ניזוקין.

ובלעם רצה לקלל ולהזיק לעם ישראל. אז פתח ה' את פי האתון, ואמר לבלעם

"למה הכיתני זה שלוש רגלים" הרי משלוש רגלים אנו לומדים שעם ישראל אינם

ניזוקין, ואיך אתה רוצה להזיק לעם ישראל? לא תצליח! כיוון שעם ישראל הם

שלוחי מצווה ואינם ניזוקים, שזה אנו לומדים מ"שלוש רגלים"…

ואילו הגה"ק רבי שלמה קלוגר זי"ע תירץ, על פי דברי המדרש (ילקוט שמעוני

פרשת פינחס), שראוי היה שמיני עצרת להיקבע חמישים יום לאחר סוכות, כשם

ש"עצרת", היינו שבועות, חל חמישים יום לאחר פסח. ומדוע, א"כ, קבע ה' את

שמיני עצרת מיד לאחר סוכות, ביום השמיני? מחמת שריחם על עם ישראל. כי

חג הפסח חל באביב, וחג השבועות חל בקיץ, אבל בחורף – בתקופת סוכות –

יורדים גשמים שעלולים להקשות על העליה לבית המקדש, לכן הסמיך הקב"ה

את שמיני עצרת לחג הסוכות.

וזהו א"כ הרמז שרמזו כאן לבלעם: הבט וראה כי לאומה זו יש רק שלושה רגלים

ולא ארבעה! ומדוע? כי ה' אוהב אותנו ולכן קבע את שמיני עצרת בסמיכות

לחג הסוכות. כיצד תהין, אפוא, בנפשך לבוא ולקלל אומה כזו שאהובה על

בוראה?!

 

לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודיבר ולא

יקימנה (כג. יט)

 

מסופר, שפעם אחת שהה אצל הרה"ק מהוסיטין זי"ע אחד מגדולי רבני הונגריה

והפליג בפניו על קדושתו של החתם סופר זי"ע ועל קדושת רבו הגה"ק רבי נתן

אדלר זי"ע, ובתוך הדברים הוסיף ואמר: שאם נרצה להבין עד כמה גדולה היתה

אצל החת"ס הערצת רבו, יש לראות זאת, מתוך הספדו שהספיד אותו. שאמר

עליו את הסבר הכתוב (איוב כג. יג) "והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו איוותה

ויעש".

דידועים דברי חז"ל (שבת סג') "הקב"ה גוזר גזירה והצדיק מבטלה". אם כן, כל

עוד יש צדיק בעולם, אף אם חלילה הקב"ה יגזור עלינו גזירות, יש לקוות שהצדיק

יבטלן. אבל "והוא באחד" – כאשר הקב"ה הוא באחד, שעל ידי מות צדיק הדור

נשאר השי"ת יחיד, "מי ישיבנו" – מי יבטל כעת גזירת הבורא מעל עמו

ישראל!…

 

שתק הרבי כמה רגעים, ופתח ואמר: יוצא שאם אין צדיק אז חלילה אין תקוה

לביטול גזירותיו יתברך! אבל זקני הרה"ק מרוז'ין זי"ע חשב אחרת, והוא פירש

את הפסוק בפרשתינו: "לא איש אל ויכזב" – אם אין אדם שיביא לכך שהקב"ה

יבטל דבריו, "ובן אדם ויתנחם" – שאין גדול הדור שישפיע שה' יתנחם

ממחשבתו לעשות רעה לעמו, אז "ההוא" – השי"ת בכבודו ובעצמו, "אמר" –

אף שאמר, "ולא יעשה" – אינו עושה, ו"דבר" – אף שדיבר, "ולא יקימנה" –

יבטל את גזרותיו…

פנינים לפרשת קרח

יום שישי, 22 ביוני, 2012

פנינים ופרפראות נבחרים לפרשת השבוע

 

"פרשת קרח – אבות ה'"

 

עורך: הרב יוסף ברגר

 

ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי וכו' (טז. א)

שאל הגה"ק בעל החתם סופר זי"ע, כיצד זה בני לוי קראו לבנם בשם

'קרח', שהוא שמו של אחד מאלופי עשו כנזכר בתורה (בראשית לו. טז),

והרי קיימא לן בגמרא (יומא לח:) "רשעים לא מסקינן בשמייהו" – שלא

יקרא אדם לבנו בשם איש 'רשע'? ואומר החת"ס דבר נורא! שאולי זאת

באמת באה התורה להשמיענו, בהדגישה את ייחוסו של קרח אל לוי, לומר

לך, שאף על פי שחוט המשולש (קרח שהיה בן 'יצהר' בן 'קהת' בן 'לוי'),

מכל מקום נותק במהרה, וכל זאת על שום שקראוהו בשם רשע ושמו הרע

השפיע וגרם לו להגיע למצב הזה…

ועל פי זה מסביר החתם סופר זי"ע דזהו כוונת הכתוב: "ויקח קרח" – שם

זה הוא שגרם שלקח כל מה שיכול היה להתעלות ולהתקדש על ידי אבותיו

הק' יצהר קהת, ולוי, והפסיד הכל, כי שמה קא גרים ליה…

 

ויקח קרח (טז. א)

 

במדרש רבה (קרח יח. ח) מובא: "קרח שפקח היה מה ראה לשטות זה?

אלא עינו הטעתו". הרבה קולמוסים נשתברו בפירוש דברי המדרש "עינו

הטעתו", המובא אף ברש"י (טז. ז).

פירוש נפלא שמעתי מאת כ"ק מרן אדמו"ר ממישקולץ שליט"א על כך:

דהנה בתרגום אונקלוס על הפסוק "ויקח קרח" פירש "ואתפלג קרח".

ופירשו המפרשים "ואתפלג" – קרח פילג וניתק את עצמו מדרך האבות.

וידועים דברי חז"ל (מדרש רבה סח) על הפסוק (תהלים קכא. א) "אשא

עיני אל ההרים" – "אל תקרא ההרים אלא ההורים". דהיינו האדם צריך

להסתכל למעלה אל ההורים – האבות, וללכת בדרכיהם.

וזהו הכוונה "עינו הטעתו" – קרח לא קיים את הדרוש "אשא עיני אל

ההורים" – להסתכל למעלה לדרך האבות בכדי ללכת בדרכיהם, אלא לקח

לו דרך לעצמו, ולכן נכשל אף על פי שפקח היה…

ועל פי פירוש מתוק זה, המשיך לבאר כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א את דברי

המדרש פליאה: "מה ראה קרח לחלוק על משה? פרה אדומה ראה". שקרח

אף על פי שעזב את דרך אבותיו, רצה לנצל את זכות אבותיו שתעמוד לו

שלא יענש על מעשיו, כמו בפרה אדומה שבאה לכפר על חטא העגל

כמובא ברש"י (פר' חקת) "משל לבן שפחה שטינף פלטרין של מלך, אמרו

לאמו שתבוא ותקנח את צואת בנה". וזהו אם כן פירוש המדרש, מה ראה

קרח לחלוק על משה, ולא פחד שייענש? פרה אדומה ראה. קרח חשב, כמו

שפרה אדומה מכפרת על עוון בניה, אם כן גם לו תעמוד זכות אבותיו

בעדו, אולם "עינו הטעתו" דזכות אבות מסייעת לאדם רק כשהולך

בדרכיהם.

ויקח קרח בן יצהר בן לוי וכו' ויקהלו על משה ועל אהרון (טז.א)

הלבישן טליתות שכולה תכלת. באו ועמדו לפני משה. אמרו לו: טלית

שכולה תכלת – חייבת בציצית או פטורה? אמר להם? חייבת. התחילו

לשחק עליו, אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו

שכולה תכלת לא תפטור את עצמה? (רש"י על פי המדרש). מתבקשת כאן

קושיה הגיונית: מנין ידע קורח מראש שמשה יחלוק עליו בדבר זה, וממילא

יוכל לשחק עליו, והלא בהחלט עלול משה להשיב לו: אכן, טלית שכולה

תכלת פטורה מכח הקל וחומר שאמרת, ואז היה קורח נותר ללא היסוד

שעליו ביקש לבנות את פלפול הלגלוג והשחוק שלו על משה? ביאור חריף

ומיוחד על כך, הובא בשמו של הגה"ק החכם צבי זי"ע: במדרש (במדבר

רבה, פרשה יח) מובא הסבר מעניין למה חלק קרח על משה. אמר ר' לוי:

למה חלק קרח על משה? אמר: אני בנו של שמן, ככתוב "בן יצהר", ויצהר

זה שמן כידוע, ואילו משה ואהרון רק נמשחו בשמן המשחה. ועשה ק"ו:

ומה אלו שנמשחו בשמן המשחה בלבד, נטלו כהונה ומלכות, אני, שאני בנו של

שמן, איני נמשח ונעשה כהן ומלך? מיד חלק על משה. זה, אם כן, הקל וחומר

שעליו בנה את מסכת טענותיו: אם מי שרק נמשח בשמן נעשה כהן ומלך, אז

ודאי וּודאי שמי שהוא בנו של שמן, צריך להתמנות לכהן או מלך. אולם לק"ו זה

יש פירכא, שהרי אנו רואים שחוט אחד של תכלת פוטר את הטלית, ואילו טלית

שכולה תכלת אינה נפטרת. ואם כך, יתכן בהחלט שמשיחה בשמן תביא למינוי

לכהן ומלך, בעוד שהתייחסות של אדם כבן לשמן לא תביא למינויו. פירכא

הגיונית היא זו! והשתא אתי שפיר חשבונו של קורח! דממה נפשך ינצח את

משה בכל מקרה, שכן , אם יאמר משה שהטלית שכולה תכלת פטורה, אם כן

גם הקל וחומר של קורח בענין השמן הוא אמת, ואם יאמר שטלית זו חייבת

בציצית, ישחק עליו קורח בטענת: "אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של

תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה?

 

וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר בקר ויודע ה' את אשר לו ואת

הקדוש והקריב אליו וכו' (טז. ה)

 

ומסביר רש"י, מדוע ציוה לחכות לבוקר: עתה עת שכרות לנו ולא נכון להראות

לפניו, והוא היה מתכוין לדחותם, שמא יחזרו בהם.

אך הרה"ק רבי שלמה מבאבוב זי"ע הסביר באופן אחר את הטעם שאמר להם

משה "בוקר ויודע ה' את אשר לו": בהקדם דברי הגה"ק החיד"א זי"ע בספרו

"פתח עיניים" על דברי הגמרא (כתובות ב') "בתולה נשאת ליום הרביעי".

ובפשטות הטעם הוא, שאם יראה בה הבעל דבר פסול,

יוכל ללכת למחרת 'יום חמישי' לבית הדין שהיה פתוח בימי חמישי. אך החיד"א

זי"ע מסביר שם טעם נפלא: משום שביום הרביעי נתלו המאורות, ונתקטנה

הלבנה משום שטענה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. וכמו כן

באיש ואשה, אי אפשר להם לשלוט בשווה, אלא צריך האיש להיות שורר בביתו

כמלך וכחמה ברקיע, ואשתו תהא כלבנה הממעטת את עצמה ומקבלת מהחמה,

ואז יעלה זיווגם יפה.

ומוסיף שם החיד"א זי"ע לפרש שני כתובים שלכאורה מכחישים זה את זה,

דבמקום אחד נאמר "מצא אשה מצא טוב", ובמקום אחד נאמר "מוצא אני מר

ממוות את האשה"? ולפי הנ"ל אתי שפיר, דהנה אש"ה בגימטריא ש"ו והיא

פחותה מהגימטרייא של אי"ש, ואם הנישואין הוא על דרך הזה שהיא מחזקת

את עצמה פחותה מן האיש אז "מצא אש"ה מצא טוב". אבל אם "מוצא אני מר

ממות את האש"ה", (כי בכך הגימטריא של שניהם שווה) דהיינו כשמחזקת היא

את עצמה שווה להאיש, אז "מוצא אני מר ממוות את האשה", שלא יעלה הזיווג

יפה…

והנה קרח טען "כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'", ולדעתו

היו כל ישראל מלכים ואין לאחד לשלוט על השני. ולזה אמר לו משה רבינו ע"ה

"בוקר ויודע ה' את אשר לו וכו'". והכוונה: בבוקר כשתזרח החמה ותראה שהיא

מולכת לבדה, תלמד מזה שאי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, וכה

קבע הקב"ה בעולמו שיהא אחד מולך על העדה, ולכן נתמנה משה להיות ראש

בני ישראל…

ואילו המהר"ם שיף זי"ע הסביר על פי מה שכתוב בגמרא (יומא עה) על הפסוק

"והוא כזרע גד לבן", שהמן היה מגיד להם מה שבחורין ובסדקין וכו' ע"י

שלצדיקים ירד המן על פתח ביתם ואילו לרשעים רחוק יותר, וכך כולם ידעו את

מצבם הרוחני האמיתי. וכאשר אמר כאן קרח "כי כל העדה כולם קדושים

ובתוכם ה'", א"ל משה רבינו ע"ה אין בעיה! "בקר ויודע ה'", פירוש, בבוקר בעת רדת המן נראה האם יש אמת בדבריך…

ואילו הרה"ק בעל האמרי יוסף זי"ע כתב: הנה כדי להבין זה למה אמר

להם דייקא 'בוקר' ויודע ד' את אשר לו", יש לבאר על פי מה שמבואר

בזוהר הק', כי האדם צריך להיות מבעלי חשבון הנפש, ובכל לילה קודם

השכיבה צריך לפשפש במעשיו ויתוודה עליהם ויעשה תשובה עליהם. לכן

אמר משה, "בוקר ויודע ה'", כי סבור היה שאולי בערב יפשפשו במעשיהם

ויעשו תשובה. אמנם הטעם שלא עשה כן, כתוב כמה פסוקים אח"כ, (פסוק

יט') "ויקהל עליהם קרח", וכתב רש"י שם, שהיו הולכים בדברי ליצנות כל

הלילה ולא היו ישנים כלל, לכן לא שבו בתשובה…

 

רב לכם בני לוי (טז. ז)

 

וקרח שפקח היה מה ראוי לשטות זה? עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה

יוצאה ממנו שמואל ששקול כנגד משה ואהרון, אמר כל הגדולה הזאת

עתידה לעמוד ממני, ואני הדום? (רש"י).

הסביר הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ זי"ע – דהנה מעלת הפקח היא

שבשעת מחלוקת יודע להחזיק עם שני הצדדים ולצאת ידי שניהם, ורמז

לכך הוא שהמילה "פקח" בגימטריא ב' פעמים "צד", וזה מה שכתב רש"י

"ויקח קרח" – לקח עצמו לצד אחד. וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה,

כיון שפקח היה מה ראה לשטות זה לקחת עצמו לצד אחד, כל הפקחות

היא להסתדר עם שני הצדדים…

אמר הכותב: בשבוע שבו אנו קוראים על מחלוקתו של קרח ועדתו כנגד

משה רבנו, נביא בפניכם משל מעניין הממחיש לנו עד כמה צריך האדם

לברוח מפני המחלוקת, ובפרט מחלוקת כזאת, שנחלקים בה צדיקים וגדולי

ישראל, אין רשות לאדם הפשוט להכניס בה את אפו.

וכך מסופר:

האריה מלך החיות חלה פעם במחלה שגופו הסריח בריח רע. הלך האריה

אל הדוב ושאלו: "האם מריחים ממנו ריח רע"?

פתח הדוב וענה לו את כל האמת: "אדוניהמלך, מה נאמר ומה נדבר,

לצערנו אכן נודף ממנו ריח רע",

מיד צוה האריה לקרוע את הדוב, על שמעז לומר כך למלך.

המשיך האריה ושאל את הגדי: האם יש ממני ריח רע?

כראות הגדי את משפט הדוב, שיקר ואמר שאין זה נכון כלל, וריחו הוא

כריח השדה לשבח…

כשמוע האריה את תשובתו, וישסעהו כשסע הגדי, על שהוא חונף לו

בדברי כזב.

המשיך האריה והלך לשאול את השועל את שאלתו, אך השועל בפקחותו

השתמט מלענות, אלא השיב לאריה: "יסלח לי אדוני המלך,כי חולה אני

בחולי 'הצינון' ונחירי סתומים, ואיני יכול להריח ולהרגיש בכלום"…

וזהו המוסר השכל שצריך כל אחד לקחת: שבזמנים אלו צריך כל אחד

לסבול מחולי 'הצינון' ולא להריח כלום, כי ח"ו מלהתערב במחלוקת ובפרט

מחלוקת בין רבנים וצדיקים – רחמנא ליצלן…

הרה"ק בעל החידושי הרי"ם זי"ע פירש – "וקרח שפקח היה מה ראה

לשטות זה" – מה ראה והיאך עלה בדעתו לעשות שטות כזאת – להיות

פקח.. ולהתחכם בדרכי ה'? והרי נאמר "תמים תהיה עם ה' אלוקיך"…

ובכך ממשיך לפרש את דברי חז"ל (ברכות לא.) בפירוש התפילה

שהתפללה חנה על בנה שמואל (שמואל-א.א.יא) "ונתת לאמתך זרע

אנשים", שביקשה חנה על זרעה שיהיה "לא חכם ולא טיפש", ומנין לחז"ל

פשט זה? אלא התירוץ הוא: מכיוון שהיתה חנה מצאצאיו של קורח,

ראתה מה גרמה לו הפקחות הגדולה… ועל כך הסיקה "צי קליג – טויג

נישט" – להיות חכם יותר מדי, אין זה טוב… לכן ביקשה על בנה שיהיה

"לא חכם ולא טיפש"…

ואילו הגה"ק רבי יהונתן אייבשיץ זי"ע אמר: המילה "פקח" = 188 , שהוא

חצי מהמילה "שלום" = 376 , וזהו הכוונה "וקורח ש'פקח' היה, מה ראה

לשטות זו לחצות את ה'שלום', עם אותה פיקחות חצויה ומזויפת, וזהו גם

הכוונה בתרגום אונקלוס "ויקח קרח" – "ואיתפליג קרח"…

 

וידבר ה' אל משה ואל אהרון הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה

אותם כרגע ויאמרו אל אלוהי הרוחות לכל בשר האיש אחד יחטא

ועל כל העדה תקצוף (טז. כ- כב)

 

במדרש כתוב: כשאמר משה "האיש אחד יחטא" א"ל הקב"ה: יפה אמרת,

אני יודע ומודיע מי חטא ומי לא חטא. שאל הרה"ק רבי צבי מלומז זי"ע

"מי חטא"? הרי לא ביקש משה רבינו כי אם בעד מי שלא חטא? אלא השיב

ואמר: כך אמר הקב"ה למשה, אתה מבקש רק בעד מי שלא חטא ואילו את

החוטאים הסכמת להעניש, "יפה אמרת", הנך אומר שכך נאה וכך יאה, למצוֹת

עמהם עומק הדין – ואולם אנוכי יודע ומודיע עוד יותר, אפילו מי ש"חטא" יש בו

גם כן אחוז מסוים של "לא חטא"…

וכך גם היה מפרש הרה"ק רבי נחמן מברסלב זי"ע את הנאמר (תהילים לז)

"ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו". דהיינו, בכל רשע יש מעט

שאינו רשע, ניצוץ הטוב, שחבוי במעמקי נפשו פנימה… ואם מתבונן האדם

פנימה בנקודה ובצד הטוב של הרשע, ומלמד עליו זכות, בזה אתה מעלה אותו

מכף חובה לכף זכות, עד שישוב בתשובה על ידי זה! וזהו "ועוד מעט ואין רשע"

– על ידי שמוצא בהרשע עוד מעט טוב, ששם אינו רשע, ואתה מנסה לעודדו

בכך שימשיך בנקודה הזאת, על ידי זה "והתבוננת על מקומו ואיננו" – היינו,

כשתתבונן ותסתכל על מקומו ומדרגתו, פתאום תגלה ש"איננו" – הוא כבר לא

אותו חוטא, כי כבר נתת לו בכח מחשבתך הטובה עליו, את הכח לעזוב את

דרכו הרעה ולהתמקד בנקודה הטובה שבו!…

 

ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני וכו'. אם כמות כל האדם

ימותון אלה וכו' לא ה' שלחני. ואם בריאה יברא ה' ופצתה את פיה

וכו' וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה' (טז. כח- ל)

 

שאל הרה"ק רבי אברהם מטשכנוב זי"ע – איך הרהיב משה עוז לסכן את כל

האמונה בנבואתו ובתורה מן השמים, והרי אפשר שיחזרו בתשובה

וממילא ימתו כמות כל אדם, שכן "אין לך דבר העומד בפני התשובה"? אלא

תירץ ואמר: מצינו ברמב"ם, שבעל תשובה הריהו כקטן שנולד ונחשב לאדם

אחר לחלוטין. לפיכך דייק משה ואמר: "אם כמות כל האדם ימתון 'אלה'" –

חוטאים אלה כמות שהם, בלי תשובה, אם ימותון כמות כל אדם – כי אז "לא ה'

שלחני", אבל אם יחזרו בתשובה הרי לא יהיו עוד "אלה" כי אם בריות חדשות…

ואילו הרה"ק בעל הדברי חיים מצאנז זי"ע שאל: אם זה יהיה האות והסימן,

שהקב"ה לא שלחוֹ ושטענותיהם צודקות, מפני מה "כמות כל האדם ימותון"?

הרי שלא מגיע להם עונש כלל? אלא השיב ואמר: מי שמביא לידי פילוג ומפריד

עדה מן הכלל, הריהו חייב עונש, גם אם עצם הטענות צודקות, גם אם קורח

צדיק…

         

                ~~~ פרקי אבות – פרק ה' ~~~

 

שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם, חכם אינו מדבר לפני מי שגדול

ממנו בחכמה ובמנין וכו'. וחילופיהן בגולם (ה. י)

 

מסופר, כי אדם אחד מן המשכילים שאל פעם את המלבי"ם זי"ע: מפני מה

מפרטת המשנה שבעה יתרונות של החכם ומסיימת: "וחילופיהן בגולם", והרי

יכולה היתה, להפך, לפרט את שבעת חסרונותיו של הגולם ולומר "וחילופיהן

בחכם"? פשוט! – השיב לו המלבי"ם: משום שאילו היתה המשנה עושה כן, גם

אז היה הגולם שואל מפני מה לא נאמר להיפך…

בספר "הוא היה אומר" מובא הסיפור הבא: אל הגה"ק רבי אייזיל חריף זי"ע

ניגש פעם יהודי, והציג בפניו שאלה: למרבה הפתעתו של השואל, במקום לשקול

את השאלה ולהשיב עליה בשיקול דעת כראוי – נפנה רבי אייזיל לעברו של

אדם מסוים שעבר ברחוב, אדם שהיה ידוע ומפורסם לעם הארץ, ואמר לשואל:

"הבה ונשאל אותו!"… נדהם השואל למשמע דבריו של רבי אייזיל, ולא הצליח

לכבוש את פליאתו: "אותו נשאל?" – הוא התפלא בקול – "וכי מה הוא יודע?

והלא עם הארץ הוא!"… אולם רבי אייזיל ידע היטב את אשר לפניו… "יודעני גם

יודעני כי עם הארץ הוא, ודווקא משום כך יעצתי כי נשאל את פיו… שכן סבורני

כי עלינו לשאול אותו, ומה שיענה – נדע כי ההיפך הוא הנכון, שהרי ידוע

שדעת בעלי הבתים היפך מדעת תורה!"… לדבריו – מצא רבי אייזיל סמך בלשון

התנא במשנתנו, וכך הוא אמר: "הנה, אמרו חז"ל: 'שבעה דברים בחכם –

וחילופיהם בגולם', וצריך להבין, מה פשר הלשון: 'וחילופיהם'? מדוע לא כתבו

בפירוש כי הגולם מדבר בפני מי שגדול ממנו, ונכנס לתוך דברי חבירו, וכן

הלאה? אלא בודאי ביקשו חז"ל ללמדנו, כי הגולם מסתכל בחכם, וכל מה שהחכם

עושה – הוא עושה להיפך… על כן נאמר: 'וחילופיהם' – שכן הגולם מקפיד תמיד

להחליף ולעשות להיפך מהחכם… "והוא אשר אמרתי… אם מבקש אתה לידע מה

היא דעת התורה, דעת החכמה הצרופה – אין לך אלא לבחון כיצד סובר הגולם,

וממילא תדע אל נכון כי ההיפך הגמור – הינו אמת לאמיתה!…

פנינים לפרשת בהעלותך

יום שישי, 8 ביוני, 2012

 פנינים ופרפראות נבחרים לפרשת השבוע

"פרשת בהעלותך – אבות פרק ג'"

עורך: הרב יוסף ברגר

דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני
המנורה יאירו שבעת הנרות (ח. ב)
ו

כתב רש"י, למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי כשראה
אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכת המזבח לא
הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק
ומטיב את הנרות, ומוסיף על כך המדרש (מד"ר טו. ו, תנחומא ה.ו)
שהקרבנות נוהגים רק בזמן שבית המקדש קיים, אבל הנרות קיימות
לעולם.
ולכאורה צריך להבין: א. במה הדלקת הנרות גדולה מהקרבנות? ב. מה
כתוב במדרש שהקרבנות כל זמן שבית המקדש היה קיים, משא"כ הנרות
קיימות לעולם, הלא גם הדלקת הנרות קיימת רק כשבית המקדש היה
קיים?
פירוש נפלא על כך, שמעתי מאת כ"ק מרן אדמו"ר ממישקולץ שליט"א
על פי דבריו הקדושים של האור החיים הק' זי"ע, על הפסוק (ויקרא א. ב)
"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". 'אדם' – הכוונה הוא לאדם חשוב, כמובא
בזוהר (תזריע מ"ח) 'כי יקריב מכם' – כלומר שיקרב את אחיו בני ישראל
אף את הפחותים שבעם, 'קרבן לה' – זהו הקרבן הכי גדול שאפשר להביא
להקב"ה, ומה גם שאדם שכזה המקרב את אחיו, לא צריך להביא קרבן על
חטאיו, כי אין לו חטאים, כמאמר חז"ל (אבות פ"ה) "כל המזכה את הרבים
אין חטא בא על ידו". עד כאן דברי האור החיים הקדוש.
והנה ידועים דברי חז"ל (אבות פ"א. יב) שאהרן הכהן היה אוהב שלום
ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, וע"י שאהב את הבריות
הצליח להחדיר בעם ישראל תורה ומצוות.
והרי התורה נמשלה לנר כדכתיב (משלי ו.כג) "כי נר מצווה ותורה אור",
וכמו כן הנשמה נמשלה לנר כדכתיב (משלי כ.כז) "נר ה' נשמת אדם".
ולכן אהרן הכהן שקירב את עם ישראל לתורה ומצוות היה בבחינת
מדליק ומיטיב את הנרות – שהיה מדליק את נר התורה והמצוות
בנשמתם של עם ישראל שהם בבחינת נר ה' נשמת אדם.
ועל פי זה יובן במה גדולה הדלקת הנרות יותר מהקרבנות, ולמה הדלקת
הנרות קיימות לעולם. כיוון שאהרן הכהן היה מדליק את אור התורה
ומטיב את נשמתם של ישראל בכדי שיאירו באור התורה והמצוות,
וכדברי האור החיים הק' שאדם שעוסק בקירוב עם ישראל לתורה ומצוות,
אין חטא בא לידו ומשום כך לא צריך להביא קרבן, לכן הדלקת הנרות –
כלומר הדלקת נר ה' נשמת אדם, קירוב עם ישראל לתורה ומצוות, גדולה
יותר מהקרבנות, כיוון שהקרבנות באים לכפר, אבל אדם זה אין צריך כלל
קרבן. ובזה גם יובן דברי המדרש שהדלקת הנרות קיימת לעולם על אף
שביהמ"ק לא קיים, כיוון שפעולת אהרן הכהן, והצדיק האמיתי שבכל דור
ודור שעוסק בהטבת הנרות – תיקון נשמות האדם לקרבם לתורה ומצוות,
הם קיימים לעולם – בכל זמן ובכל דור ודור ואילו הקרבנות נוהגים רק
בזמן שבית המקדש קיים. ולכן גם אמר הקב"ה לאהרן הכהן "חייך, שלך
גדולה משלהם"! – פעולתך, למעלה בשמים הוא הרבה משלהם, משום
"שאתה מדליק ומטיב את הנרות" – מטיב את נשמתם של עם ישראל…
ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה (ח. ג)

להגיד שבחו של אהרן שלא שינה (רש"י). ורבים מהמפרשים עמלו לפרש
את דברי הרש"י, שהרי מאן דהו חשב שאהרן ישנה מציוויו של הקב"ה?
והסביר זאת הרה"ק בעל הקדושת ציון מבאבוב זי"ע לפי המעשה שמובא
בגמרא (בבא בתרא קסד:) לגבי "שטר מקושר" שבא לפני רבי, (שטר
מקושר הוא מין שטר מיוחד, שזמן כתיבתו אורך זמן רב. סדר כתיבת
השטר הוא כך: כותבים שורה, ומשאירים שורה ריקה, מקפלים את השורה
הכתובה על השורה הריקה, ותופרים. כותבים עוד שורה, ומשאירים עוד שורה
ריקה, מקפלים את השורה הכתובה על השורה הריקה, ותופרים שוב. כך כל
שורה ושורה.) הסתכל בו רבי, ושאל, האם לא כתוב את הזמן בשטר? אמר לו
רבי שמעון בנו, שמא בין קשריו של השטר מובלע הזמן, קרע רבי את הקשרים
של השטר, ואכן ראה שם את הזמן. הסתכל רבי על פניו של בנו ברוגז, משום
שהוא סבר שהוא כתב שטר זה, ורבי הקפיד על השטר הזה, משום שהזמן היה
מובלע בין קשריו יותר מדי, ואף הוא עצמו טעה בו. אמר לו רבי שמעון בנו: לא
אני כתבתיו אלא רבי יהודה חייטא כתבו. אמר לו רבי לבנו: "כלך מלשון הרע
הזה", כלומר, הימנע מלשון הרע הזה.
מביאה שם הגמ' מיד עוד מעשה דומה: פעם היה רבי שמעון יושב לפני רבי-
אביו, והיה מסיים אחד מחמשת הספרים שבתהלים. אמר לו רבי: כמה מיושר
כתב זה! אמר לו רבי שמעון בנו: לא אני כתבתיו אלא יהודה חייטא כתבו. אמר
לו רבי, "כלך מלשון הרע הזה", כלומר, המנע מלשון הרע הזה.
שואלת שם הגמרא, "בשלמא התם" לגבי הסיפור הראשון לגבי שטר מקושר,
שיש בזה לשון הרע, שכן רבי סבר שאין לעשות שטר כזה, מובן הדבר מדוע
אמר לבנו, המנע מלשון הרע הזה, "אלא הכא" כאן, לגבי ספר התהילים, "מאי
לשון הרע איכא" איזה לשון הרע יש באמרו שרבי יהודה חייטא כתבו, הלא הוא
דיבר בשבחו של רבי יהודה. עונה הגמרא, גם שבח נחשב לפעמים ללשון הרע,
משום הוראתו של רב דימי: לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו יותר מדאי,
שמתוך שמספר בטובתו, בא לידי סיפור רעתו. כי יכול להיות שאחד מהשומעים
יאמר: הלא יש בידו מדה רעה פלונית.
ושואל שם המהרש"א זי"ע: הרי מצינו בכמה מקומות בגמרא שהיו משתבחין
במדות ומעלת הצדיקים והחסידים, וכן הרמב"ם בפירוש המשניות (פ"ק דאבות)
כתב, "דהדיבור האהוב הוא לשבח החשובים במעלתם". ומתרץ: דהפירוש כאן
בדברי הגמרא, שמתוך טובתו זו בעצמה יבוא לידי גנותו, כלומר, שמתוך שאמר
בסיפור השני (לגבי ספר התהילים) יהודה חייטא כתביה, הוא היה מקיים את
הלשון הרע של הסיפור הראשון (לגבי גט מקושר), שגם זה יהודה חייטא כתב,
משום שניכר שכתב אחד הוא, והיה גורם בכך לחדד ולהבדיל בין הדבר הטוב
והדבר הרע שכתב, ובכזה אופן, אסור אכן לספר בטובתו של חבירו. אבל באופן
אחר – מסיים המהרש"א מצוה לספר בטובתו של חבירו כמו שכתב הרמב"ם.
ועל פי זה מסביר הרה"ק בעל הקדושת ציון מבאבוב זי"ע באופן נפלא את
דברי רש"י: שהיה קשה לו על דברי הפסוק "ויעש כן אהרן", דהלא אסור לספר
בטובתו של חבירו, ולמה סיפרה התורה שבחו של אהרן? ועל זה תירץ "להגיד
שבחו של אהרן" כלומר, מצוה לספר בשבחו, שהרי "לא שינה", שאף פעם
אחרת לא שינה ולא יבוא לידי גנותו, ובכזה אופן מצוה להגיד שבחו.
וידבר ה' אל משה דבר אל אהרון בהעלותך את הנרות וכו', ויעש כן
אהרון אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ה' את משה (ח. ג)
להגיד שבחו של אהרון שלא שינה (רש"י). ורבים המפרשים שעמלו לפרש את
דברי רש"י הללו. דהאם יעלה על הדעת שאהרון הכהן היה משנה ממה שציוהו
הקב"ה, ומה העניין הגדול שעושים, מכך שלא שינה? אלא הסביר הגה"ק בעל
ה"חנוכת התורה" זי"ע, דהנה, בכל העשיות של ששת ימי בראשית נאמר "ויהי
כן", ורק אצל עשיית האור שנברא ביום הראשון לא נאמר "ויהי כן", ולמה? אלא
מסבירים חז"ל (חגיגה יב' וכן מביאו רש"י בפר' בראשית) "ראהו שאינו כדאי
להשתמש בו רשעים, והבדילו וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא". ולכן לא מוזכר ויהי
כן, כי אותו האור שנברא באותו יום, לא נשאר, אלא נגנז. ומובא בספרי
המקובלים: שאהרון בכוונת הדלקת המנורה, הצליח למשוך למנורה שבבית
המקדש, את אותו האור שהיה גנוז מששת ימי בראשית…
ולפי הדברים האלה נבין היטב את דברי רש"י כאן לגבי הדלקת המנורה:
"ויעש כן אהרון" – "כן" דווקא, כלומר, אהרון בכוונותיו הקדושות והנעלות
האיר בבית המקדש את האור שהיה גנוז. נמצא שלא שינה את ה"כן",
והוי כאילו נאמר אצל האור "ויהי כן", וזה ויעש כן – שלא שינה…
ועל פי זה מסביר בספר יודעי בינה את המנהג לומר בנוסח ההבדלה
"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" (אסתר ח. טז) "כן תהיה לנו".
ופליאה היה תמיד בעיני על הבקשה הזאת, הלא אז בימי הפורים היה נס
נסתר הכל על פי הטבע, ושם נגלה כבוד ה' הסתר דבר. ומה ראו על ככה
לומר "כן תהיה לנו"? והלא אנו רוצים לראות את אורו של הגאולה אור
עולם הגנוז לצדיקים? ועל פי האמור יובן דזהו מה שאנו אומרים בברכת
הבדלה "ליהודים היתה אורה" – אז בזמן אסתר היה נס נסתר, אבל אנו
מבקשים לפני הקב"ה: "כן תהיה לנו" – יהי רצון שנזכה כבר לאור הגנוז,
שיהיה ראוי לכתוב ויהי 'כן'!…
וגם הגה"ק בעל השארית יעקב זי"ע מיישב כאן את דברי רש"י באופן
מיוחד, וכך הוא מבאר: רש"י פירש את הפסוק "אל מול פני המנורה יאירו
שבעת הנרות" – שהקב"ה ציוה לצדד את כל הנרות כלפי הנר המערבי,
שלא יתפשט אורם, כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך. והנה, מצינו בגמרא
(מנחות פו.) "כתית למאור ולא כתית למנחות", כלומר: שהשמן שבו
מדליקים את המנורה צריך להיות כתית, אך למנחות אין צריך שמן כתית.
ולכאורה יש לתמוה: איך לוקחים למנורה שמן כתית, והלא יאמרו לאורה
הוא צריך? אלא, צריך לומר שסומכים על כך ששבעת הנרות יאירו כלפי
הנר המערבי, שלא יתפשט אורם, ואם כן לא יוכלו לומר שלאורה הוא
צריך. אולם לפי זה, יכול היה אהרון לכאורה לשנות במעשה המנורה
ולעשות להיפך: לקחת כתית למנחות ולא כתית למאור, ולהראות בזה
שלא לאורה הוא צריך. לוּ היה אהרון אכן נוהג כך, היה מרוויח גם שמן
כתית למנחות, שהרי המנחות נאכלות לכוהנים, וכן היה יכול להדליק את
הנרות באופן שיתפשט אורם ולא יאירו רק לעבר הנר המערבי, ולמרות
זאת לא יאמרו "לאורה הוא צריך", שהרי לקח כתית למנחות ולא למאור.
ויכול היה אהרון להעלות על דעתו שהקב"ה לא יקפיד על כך שהוא משנה
בשני הדברים, שהרי ממילא לא יכולים לומר "לאורה הוא צריך" ואילו
לאהרון יש טובת הנאה משמן הכתית למנחות, ואם כן הרי זה בכלל "זה
נהנה וזה לא חסר", כביכול. ובכל זאת, אהרן לא שינה, אלא עשה בדיוק
כפי שנצטוה, ועל כך השתבח!…
מבן חמש ועשרים שנה יבוא לצבוא צבא וכו' ומבן חמישים
שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד (ח. כד-כה)

הרה"ק בעל האמרי חיים מויז'ניץ זי"ע היה אומר: לכל תאוה זמן משלה –
בילדותו אוהב האדם ממתקים, משחקים וכדומה, משמתבגר – חפץ הוא
בממון, אולם משמגיע לשנות הזקנה, בטלות כל תאוותיו – מלבד תאות
הכבוד, שמקורה בגאוה…
וזה שנאמר בכתוב (במדבר ח.כה) "ומבן חמישים שנה (שנות הזקנה) ישוב
מצבא העבודה", אין הוא צריך עוד כל כך עבודה קשה לכבוש יצרו כמו
בשנותיו הקודמות, אבל "ולא" – להגיע למידת ענוה, לדעת שהוא אפס
ו"אין", על זה "יעבוד עוד", צריכים גם אז לעבוד ולהזהר…
וכי תבואו מלחמה בארצכם (י. ט)
בספר אגרא דכלה להרה"ק בעל הבני יששכר מדינוב זי"ע מדקדק, מפני
מה נכתב חסר למ"ד, שהיה צריך לכתוב "וכי תבואו 'ל'מלחמה"? אלא
באמת איך אפשר שיהיה מלחמה בארצנו, והרי הבטיח השי"ת אפילו חרב
של שלום לא תעבור בארצנו (תענית כב.). אך זה יהיה אם יתבטלו ח"ו
מלימוד התורה. וזה רמז חסרון הלמ"ד, שהמלחמה תהיה בארצכם אם
יחסר מכם הלמ"ד – לימוד התורה, ובאם יהיה ביניכם לימוד התורה,
מובטח להם שאין שטן ואין פגע רע!…

ויהי בשנה השנית בחודש השני בעשרים לחודש נעלה הענן מעל
משכן העדת. ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני וכו' ויסע
דגל מחנה בני יהודה בראשונה (י. יא- יד)

וכתב רש"י: נמצאת אתה אומר שנים עשר חודש חסר עשרה ימים עשו
בחורב (במקום נתינת התורה), שהרי בראש חודש סיון חנו שם, ולא נסעו
עד עשרים באייר.
ובעצם מה רש"י בא להוסיף לנו כאן, ומסביר המהר"ל מפראג זי"ע שהיה קשה
לרש"י למה כתוב מתי נסעו משם, מה שלא מצינו בעוד מקומות, אלא רש"י בא
להורות לנו את גודל החשיבות של עם ישראל, שהיות וישראל הם החתן
והתורה היא הכלה, לכן היו שם בהר חורב – מקום נתינת התורה, שנה, שבהם
לא נוסעים ולא מטולטלים רק הכל דרך שמחה כמשפט הנושא אשה "נקי יהיה
לביתו שנה אחת ושימח את אשתו!…
וא"כ שואל המהר"ל, למה לא היתה זו שנה שלימה, והיה חסר בה עשרה ימים?
ומסביר: כי הנסיעה והדגלים היה בה גדולה וכבוד שלא היה כמוהו לכן אחרי
שעבר כמעט כל החודש האחרון של השנה ראשונה, יכלו ליסוע בכדי להכניס
כבוד וגדולה כזה בתוך השנה ראשונה…
(חן חן להרה"ג משה שכטר שליט"א – רמת שלמה ירושלים, על שהמציא לידינו
הסבר חשוב זה).
והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה (יב. ג)

מפרש הגה"ק החיד"א זי"ע בספרו "כסא רחמים": דהנה ישנם ג' ענוים: אברהם
משה ודוד. אברהם אבינו אמר "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח. כז). דוד המלך
אמר "ואנכי תולעת ולא איש" (תהילים כב. ז). משה רבינו אמר "ונחנו מה"
(שמות טז. ח). וכשנעיין בדבר, נראה שמשה היה העניו היותר גדול שבהם, כי
אברהם אבינו לכל הפחות השוה עצמו לאפר, ודוד השוה עצמו לתולעת, מה
שאין כן משה אמר "ונחנו מה" שנחשב כלא היה. והנה ראשי תיבות של משה
אברהם דוד הוא מא"ד, וזהו שאמר הכתוב: והאיש משה עניו מא"ד – שהיה
העניו היותר גדול שבהם…
 

 

~~~ פרקי אבות – ג' ~~~

רבי חנינא בן תרדיון אומר, שניים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה
הרי זה מושב לצים, שנאמר (תהילים א.א) ובמושב ליצים לא ישב (ג. ב)

שח הרה"ק רבי יצחק מוורקא זי"ע "שניים שיושבים" – שני יהודים יושבים
ביחד, "ואין ביניהם" – אין שום דין ודברים ביניהם, הם חיים בשלום ושלוה, ללא
מצה ומריבה… "דברי תורה" – נחשב להם הדבר כאילו עסקו בדברי תורה!…
ואילו הרה"ק רבי זושא מאניפולי זי"ע היה מפרש את משנתינו בלשון תמיהה,
וכך אמר: "שניים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה, איך זה? שני יהודים יושבים
יחד, ומתבטלים? אתמהה! מה היה הגורם, שהביאם לידי כך? התרוץ הוא –
"מושב לצים"! כאן, באותו מקום, ישבו אי פעם חבורת לצים קלי דעת, בילו את
הזמן בהבל וריק, ועסקו בליצנות. ההשפעה השלילית שהשאירו ריקים הללו, על
המקום ההוא, היא היא שהביאתם לשני יהודים שלנו, לשבת יחדיו – "ואין
ביניהם דברי תורה"…

סיג לחכמה שתיקה (משנה יז')

סח הרה"ק רבי דב בער המגיד ממעזריטש זי"ע: האדם נוצר עם שתי אוזניים
לצורך אחד – לשמוע. ועם שתי עיניים, גם כן לצורך אחד – לראות. ואילו הפה
האחד, שיש לו, לאדם, משמש אותו לשני צרכים: לאכול ולדבר. מדוע? אלא, בכך
יש ראיה, שהדיבור כשלעצמו, ללא מעשה, אינו ראוי אפילו לאיבר אחד המיוחד
לתפקיד זה…
הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק זי"ע אמר: "סייג לחכמה שתיקה" – הסייג של
החכמה, כלומר גדר שלה היא השתיקה, אבל החכמה עצמה היא הדיבור הנכון
והראוי….
וכך היה אומר הרה"ק רבי מנחם מנדל מווארקא זי"ע: הסוס הוא שתקן גדול –
אף על פי כן סוס הוא!.. השתקן הטוב הוא זה השותק בשעת דיבורו, כלומר,
הבוחן כל מלה אם צריכה להיאמר או מוטב שלא תיאמר…
הרה"ק רבי מרדכי פייבוש מהוסיאטין זי"ע היה אומר: אדם הבולם פיו בשעת
מריבה ומחריש, יש בידו רק סייג לחכמה. כפי שנאמר במשנה "סייג לחכמה
שתיקה". אך מהי, בעצם, החכמה עצמה? החכמה היא להגיע לדרגה כזו, שכלל
לא כואב לו, לאדם, כאשר מחרפים ומגדפים אותו, והוא מקבל זאת באהבה!…

פנינים לפרשות אחרי מות – קדושים

יום שישי, 27 באפריל, 2012

 

פנינים ופרפראות נבחרים לפרשת השבוע

"פרשת אחרי מות קדושים"

עורך: הרב יוסף ברגר

פרשת קדושים!

הרה"ק רבי שמחה בונים מפרשיסחא זי"ע אמר: שלושה דברים הם יסודות
מוסר לאדם: פרשת קדושים, משלי, ומסכת אבות. וסימנך בבא קמ"א…

וידבר ה' אל משה לאמור דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם
קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם (יט. א- ב)

"יכול כמוני? תלמוד לומר 'כי קדוש אני' – קדושתי למעלה מקדושתכם"
(ויקרא רבה כד).
שאל הרה"ק רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב זי"ע וכי מה זה בא ללמדנו? הרי
כל ילד יודע, שקדושת ה' גדולה מקדושת ילוד אשה, אשר מעפר יסודו?
אלא כוונת הכתוב היא כך: תדעו לכם! "שקדושתי למעלה" – כל הקדושה
שלי למעלה, היא רק "מקדושתכם" – מכוח קדושתכם למטה כאן בעולם
השפל! וככל שאדם מרבה לשמור עליו כאן למטה, כך שמו של הקב"ה
מתגדל ומתקדש למעלה!…
ובדרך אחר, פירשו צדיקים: הכתוב אומר (ויקרא טז. טז) "השוכן אתם
בתוך טומאתם". ללמדך ששכינה שרויה ביניהם, בקדושתה, הגם שהם
טמאים.
על זה נאמר "יכול כמוני", שגם האדם יכול להיות קדוש ובד בבד לשכון
במקום טומאה, כמדתו של הקב"ה. תלמוד לומר "כי קדוש אני", קדושתי
למעלה מקדושתכם. רק אצלי נאמר "השוכן אתם בתוך טומאתם", אבל
האדם אינו מסוגל לכך…

וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת
אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם (יט. ב)

אמר הרה"ק רבי העניך מאלכסנדר זי"ע כתוב "קדושים תהיו" ושנינו
במדרש שלא זו בלבד שזו מצוה "קדש עצמך", אלא גם הבטחה שתוכלו
להיות קדושים, תשאלו איך, נאמר "כי קדוש אני" ובמתנה אני נותן לכם
מקדושתי, מתנה טובה שנוכל לקחת דברים מהעולם הזה ולהביא לכלל
קדושה.
ולא מצינו בשום מקום בתורה כתוב "דבר אל כל עדת בני ישראל", רק
בפרשת "קדושים" נאמרו דברי הללו. ולמה? כי אילו נאמר כאן "דבר אל
ראשי המטות, היו פשוטי העם בני ישראל אומרים לעצמם, מה לנו
ולקדושה השייכת לראשי העדה, לגדולים לבעלי נשמות גבוהות וקדושות,
אבל נאמר כאן דווקא "דבר אל כל עדת בני ישראל" בלי יוצא מן הכלל,
היינו שכל אחד מבני ישראל יוכל להיות קדוש, וזאת משום שמעיד הקב"ה
כי קדוש אני. משל לאב עשיר שאומר לבנו, אין לך מה לדאוג, יש לאביך
די כסף לכל צרכיך, להקב"ה יש די קדושה עבור כל אחד ואחד מבני
ישראל שירצה לקיים את הדברים להצטרף אל הקדושה…
על מאמר חז"ל "דעלמא דאזלינא מיניה כהילולא דמיא" (עירובין נד.)
הסביר הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק זי"ע ההשואה לחתונה באה
להורות, כמו שאם בשעת הקידושין כשהחתן אומר 'הרי את מקודשת'
שכח לומר את המלה "לי", הרי הפסיד את כל הסעודה. כן גם מי שעבר
את העולם הזה ושכח לקדש ולטהר את עצמו, הלך ילך ובכה, ולעומת זאת
המקדש עצמו במותר לו, בא יבא ברינה…

קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם (יט. ב)

מסופר, כי הרה"ק בעל התפארת שלמה זי"ע נסע פעם לגרמניה למעיינות
מרפא, בשבת קודש פרשת קדושים הגיעו כמה משכילים לאכסניא שלו
ובקשוהו שיאמר תורה, הרבי הבין שכוונתם להתלוצץ ממנו, פתח ואמר:
כתוב בפרשה "קדושים תהיו וגו'" אני ה' אלקיכם. "איש אמו ואביו תראו וגו' אני
ה' אלקיכם". "אל תפנו אל האלילים וגו' אני ה' אלקיכם".
מקשה האלשיך הק' זי"ע מדוע הכתוב מסיים שלוש פעמים אני ה' אלקיכם, היה
די שיסיים אחר ג' הפסוקים אני ה' אלקיכם. אלא הכתוב מדבר כנגד שלושה
קבוצות שיש בעם ישראל: צדיקים, בינונים ורשעים.
ומי שאומר דברי תורה ודרשה בצבור, ראשי תיבות צ'דיקים ב'ינונים ור'שעים,
צריך לומר נגד רוחו של כל אחד ואחד. תחילה מדבר נגד צדיקים, קדושים תהיו
שיקדשו עצמם במותר להם וגמר הדרשה אני ה' אלקיכם, ואחר כך אמר נגד
בינונים, כיבוד אב ואם ושמירת שבת וסיים אני ה' אלקיכם, ונגד רשעים אמר
הכתוב אל תפנו אל האלילים, על כל פנים אל תשתמדו, וסיים הדרוש אני ה'
אלקיכם.
כאן פנה התפארת שלמה כנגדם ואמר: גם כלפיכם התורה מדברת, אף שאינכם
שומרים שבת ועושים עבירות, אל תמירו דתכם ח"ו, ישראל, אף שחטא, ישראל
הוא (סנהדרין מד. א)

ואהבת לרעך כמוך (יט. יח)

בספר "יסוד צדיק" מובא, שפעם פנה הרה"ק רבי שלומק'ה מזועהיל זי"ע אל
משמשו הגה"צ רבי אלי' ראטה זצ"ל ושאל אותו הביאור בדברי רבי עקיבא
(תו"כ פר' קדושים) "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", אם הוא אומר כלל
גדול סימן שיש גם כלל קטן, ומהו אפוא אותו כלל קטן? ר' אלי' החריש והמתין
למוצא פי הרבי.
המשיך הרבי ואמר לו ביאור הדברים כך הוא: למשל אם תשמע שסוחר
אתרוגים נודע הרוויח במסחר האתרוגים סכום עתק, אז הכלל קטן הוא שעינך
לא תהיה צרה ברווחיו, כי מה דעלך סאני לחברך לא תעביד (שבת לא.), ואילו
הכלל גדול הוא שלא רק שלא תכאב על רווחיו אלא אף גם תשמח בהם כמו
שאתה בעצמך הרווחת אותם, וזה הכלל גדול ואהבת לרעך כמוך!…
הגה"ק בעל החתם סופר זי"ע מפרש בספרו "תורת משה" שרבי עקיבא אומר כן
לשיטתו (ב"מ סב.), שדרש "וחי אחיך עמך" חייך קודמין לחיי חברך. (בסוגיה שם
נחלקו בן פטורא ורבי עקיבא במקרה ששניים היו מהלכים בדרך, ולאחד מהם יש
קיתון מים – האם חייב לתת גם לשני, ואז ימותו שניהם, או שישתה האחד
ויחיה, בן פטורא סובר "ימותו שניהם ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו
מסברה ולא מפסוק, ואילו רבי עקיבא דורש מהפסוק "וחי אחיך עמך" – חייך
קודמים לחיי חברך).
וא"כ כיון שחייך קודמין כיצד יתכן לומר ואהבת לרעך כמוך, לכן אומר שחייך
קודמין היינו דווקא בענייני העולם הזה, אבל בחיים הנצחיים – בלימוד התורה
חייב ללמד אחרים אפילו אם על ידי כך מבטל עצמו מלימודו, על כן אמר רבי
עקיבא זה כלל גדול בתורה, שבענין לימוד התורה הוא כלל גדול לאהוב את
חברך כמוך.

ואהבת לרעך כמוך (יט. יח)

איתא בגמרא (שבת לא. א) שהלל למד לגוי מאי דעלך סאני לחברך לא תעביד.
ושואל כבר המהרש"א זי"ע מדוע לא אמר לו את הכתוב כלשונו, "ואהבת לרעך
כמוך" אלא תרגם בלשון שלילי? וכתב הגאון רבי יוסף שאול נתנזון זי"ע בעל
"השואל ומשיב" בספרו "דברי שאול" עה"ת: שמעתי מחברת חסידי קאצק ומטו
בה משמו של הרה"ק בעל החידושי הרי"ם זי"ע: גוי לא מסוגל להבין דרגת
"ואהבת לרעך כמוך" על דרך החיוב, מדריגה זו היא יותר מדאי בשבילו, הוא
יכול להבין שלא לצער ולעשות רע לשני, זה עוד נתפס בשכלו…
ואילו הרה"ק בעל הבית ישראל מגור זי"ע תירץ בפשטות, שהרי אמרו בגמרא
חגיגה (יג. א) שאסור ללמד לגוי תורה, לפיכך תרגמו לו את הכתוב לארמית.

בצדק תשפוט עמיתך (יט. טו)

כמשמעו, דבר אחר הוי דן את כל האדם לכף זכות (רש"י). ידועים הם
דברי הרה"ק בעל השפת אמת זי"ע על המשנה (אבות. א. ו) "הוי דן את
כל האדם לכף זכות" – שלפני שאתה הולך לדון את האדם עליך להתבונן
ב"כל האדם", לרדת אל שרשיו מילדות, להעמיק אל צפונות נפשו, לחקור
ועוד פעם לחקור בבעיותיו האישיות, בכישוריו, במצבו הכלכלי, האם 'הולך
לו' בחיים או לא, ורק אחרי שהתבוננת ב"כל האדם" – יש לך את הזכות
להכריע לכאן או לכאן. כי מה אתה יודע מה עבר עליו היום? ואולי עדיף
לך לאמן ולתרגל את מוחך בלימוד זכות, ואפילו "מתחת לאדמה", גם
בדברים כאלה שלכאורה אין כל הגיון להצדיקו, ואפילו עד כדי כך –
"לעקם את שכלך" לכוון את המחשבות אל הנתיב הבלתי מסתבר, זה
שאינו עולה כלל על דעתך, ולחשוב: אולי בכל זאת סיבה זו וזו – אפילו
שאינה הגיונית, הביאה אותו להתנהגות שכזו…
מפרטי הסיפור המדהים הבא – אותו סיפר הגאון הצדיק הירושלמי רבי
אריה לוין זי"ע – נוכל ללמוד עד כמה צריך לפעמים להפעיל את
"עקמימות השכל", כדי להבין שהמעשה שעשה הזולת – בצדק עשאו: ר'
אריה זצ"ל השתתף פעם בהלווייתו של תלמיד חכם גדול. המון רב
מתושבי ירושלים צעד אחר המיטה, ולצידו של ר' אריה הלך אחד מגדולי
ירושלים, שנודע לצדיק מפורסם וגאון נודע. לפתע, רואה ר' אריה את
הצדיק ההוא עוצר ליד חנות פרחים, מתעכב דקות ארוכות ליד חלון
הראווה ואינו ממשיך עם מסע ההלוויה. גם כאשר אחרון המלווים כבר
עזב את השטח, נשאר עדיין הצדיק להתבונן בחלון הראווה, בוחן את כל
העציצים שהוצעו למכירה, ואינו ממשיך בקיום המצוה של הלוויית המת.
ר' אריה החליט לעקוב אחרי המחזה המפתיע. הוא רואה בפליאה שהגאון
נכנס אל תוך חנות הפרחים, שוהה שם כמה דקות ויוצא לאחר מכן עם
אגרטל ענק, שהיה מלא עד גדותיו באדמה ובצמחים, ממשיך כמה צעדים,
שב על עקבותיו ונכנס שוב לחנות ולבסוף יוצא ממנה עם העציץ לבד,
ללא הצמח.
עמד הצדיק ר' אריה ותמה כיצד אפשר ללמד עליו זכות? איך אדם מגיע
לכזה דרגה נמוכה לנטוש את מצוות הלוויית המת, כדי להיכנס לחנות
פרחים?! ומדוע לקח דווקא עציץ ענק שכזה? ועל מה ולמה החזיר אח"כ
את הצמח? ר' אריה מנסה להעלות השערות מסוימות אבל ללא הצלחה –
הוא לא מצליח להבין בדעתו מה קורה כאן, באמצע לווייה – פרחים?
עציץ ענק?! כשראה שאינו מצליח ללמד עליו זכות, החליט לגשת אל
האיש ולשאול אותו בעצמו לפשר מעשיו התמוהים בכדי לא להיכשל
בדונו לכף חובה. ואכן אותו גאון החזיר לו תשובה שהותירה את ר' אריה
המום! וכך הסביר: נוהג אני מימים ימימה לבקר את חולי השחפת
בירושלים, שסכנת הידבקות בהם היא חמורה וכרוכה בפיקוח נפש. באחד
מבתי החולים נפטר זה עתה, חולה שחפת, והרופאים רצו לשרוף את
התפילין שלו יחד עם כליו ובגדיו וכל מה שבא עמו במגע, מחשש
הידבקות. הסברתי לרופאים שאסור לשרוף את התפילין ודרשתי להביאם
לקבורה. הם מיאנו לשמוע ועמדו על דעתם שאסור להוציא את התפילין
משטח בית החולים. לאחר מאמצים רבים הצלחתי לשכנע אותם לקבור
את התפילין בשטח בית החולים. אך במשך שעות ארוכות אימצתי את
מוחי במחשבה כיצד ואיך ניתן להשיג אדמה היות ולא רציתי לחפור
בשום מקום מחשש גזל. בעיצומה של ההלוויה, משחלף המסע ההמוני ליד
חנות הפרחים, עלה בדעתי רעיון לרכוש עציץ פרחים רב מידות, עם
כמות גדולה של אדמה, וכך עשיתי. אולם כשיצאתי מהחנות העליתי
בדעתי שבעצם אין כל צורך בצמח, לכן חזרתי על עקבותיי, הוצאתי את
השתיל והחזרתיו למוכר בכדי שלא לעבור על בל תשחית….
כשסיים ר' אריה לספר את מעשה מופלא זה היה אומר: בואו ונראה, מי
יכול היה להעלות במוחו ובדמיונו סיפור שכזה? הלא טווח הראייה של עיני
הבשר שלנו היה מסוגל רק לצפות בכך שהצדיק הזה עזב את ההלווייה
ונכנס ללא הסבר לחנות פרחים! בעוד שאליבא דאמת היה לו צידוק
מופלא לכל מה שעשה. והמסקנה המתבקשת היא: שלא נוכל להגיע
למעלת לימוד הזכות אלמלא נאמץ את כל סעיפי המוח שלנו לחשוב
בכיוון כזה, גם אם הוא אינו הגיוני, ולדעת שאין באפשרותנו להכיל
ולהקיף את "כל האדם"…

פרקי אבות – פרק ג'

עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי
עבירה. דע, מאין באת, ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד לתן דין
וחשבון (משנה א)

לכאורה, המלה "לפני" נראית כמיותרת, וצריך היה להיכתב במקומה "למי אתה
עתיד ליתן דין" אלא מבאר המהרי"ל זי"ע שיש עבירות שהן בגדר חילול ה',
ואדם שעבר עבירות מעין אלה – יש לו השפעה על אותם אנשים שראו את
מעשיו ואף למדו ממנו. לפיכך, לא די בכך שאתה צריך לתת דין וחשבון על
מעשיך, אלא גם על אותם אנשים אשר 'לפניהם' בצעת את העבירה, והם
שלמדו ממעשיך וזהו הכוונה 'ולפני' מי אתה עתיד לתן דין וחשבון…
ואילו הרה"ק רבי משה צבי מסווראן זי"ע היה מפרש: "לפני מי" – כנגד מי
ובשביל מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. כי עתיד אתה ליתן דין וחשבון לא רק
בעבורך, אלא גם בעבור מי שאתה ערב בשבילם. וכגון זו שאמרו חכמינו (שבת
נד.ב) "מי שאפשר לו למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו…
בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו". כי הערבות לזולת מחייבת אותך!…
ובכך היה מפרש הרה"ק מסווראן זי"ע באופן נפלא את המסופר בגמרא (ברכות
כח:) "וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו כיון שראה אותם התחיל
לבכות, אמרו לו תלמידיו נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק מפני מה אתה
בוכה? אמר להם אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר
בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם,
ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם, אעפ"כ הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכים אותי
לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם
כועס עלי כעסו כעס עולם ואם אוסרני איסורו איסור עולם ואם ממיתני מיתתו
מיתת עולם ולא אבכה"? ופירש הרה"ק מסווראן זי"ע כך: מלך בשר ודם שכועס
על אדם – אוסר אותו או ממית אותו – וכעסו ועונשיו הם על עוונותיו של האדם
עצמו, אך אין הוא כועס על אדם בשל עוונות של אחרים או בגלל עוונותיו של
העולם כולו. ולכך כיוון רבן יוחנן בן זכאי באומרו על מלך בשר ודם, שאם כועס
"עלי" – אין כעסו כעס "עולם", אין הוא כועס עלי בגלל עוונותיהם של ה"עולם",
ואם אוסרני – אין איסורו איסור "עולם" אין הוא אוסר אותי בשל עוונות
ה"עולם"… אך מלך מלכי המלכים דן את האדם גם בשל עוונות ה"עולם",
הציבור כולו. והאדם שיכול היה למחות בציבור, ולא עשה כן – נתפס על עוונות
ה"עולם". כפי שאמר: שאם כועס עלי – כעסו כעס "עולם". כלומר, כועס הוא עלי
את הכעס הראוי לכל באי עולם עקב עוונותיהם.
נורא מאד!…

כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח
הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו. (יג)

הגמרא (גיטין ל"א:) מספרת: רב הונא ורב חסדא ישבו יחד וראו את גניבא (שם
אדם) עובר על ידם. אמר אחד לחבירו: "ניקום מקמי, דבר אוריין הוא" – הבה
נקום מפניו כי בן תורה הוא! ועל כך השיב לו חבירו: "מקמי פלגאה ניקום"? –
מפני פלגן, בעל מחלוקת נקום? בינתיים ניגש אליהם גניבא ושאל אותם במה
הם עוסקים, והשיבו לו: "ברוחות". אמר להם: "הכי אמר רב חנן בר רבא אמר
רב" – כך אמר רב חנן בר רבא בשם רב: ד' רוחות מנשבות בכל יום!… והרי
תמיהה היא: איך יתכן שאמרו לו שני החכמים הללו שהיו עוסקים ב"רוחות",
והרי בשעה שהוא התקרב אליהם היו עוסקים בשאלה אחרת לגמרי, בשאלה אם
ראוי להם לקום מפניו או לא? אלא הסביר את הגמרא בצורה נפלאה הרה"ק רבי
שמשון משיפיטובקה זי"ע: באבות נאמר: כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח
המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה
הימנו. כנגד זה בירושלמי הנוסח הפוך: "כל שרוח המקום נוחה הימנו רוח
הבריות נוחה הימנו. וכל שאין המקום נוחה הימנו אין רוח הבריות נוחה הימנו".
ובזה באמת היו רב הונא ורב חסדא חלוקים בדעותיהם. אחד מהם היה סבור,
שיש לקום מפני גניבא, משום שהוא בר אוריין", ולפי הנוסח בירושלמי, הואיל
"ורוח המקום נוחה הימנו גם רוח הבריות נוחה הימנו". כנגד זה האחר היה
סבור, שאין צריכים לקום מפניו, מפני שהוא "פלגאה", בעל מחלוקת, ואין "רוח
הבריות נוחה הימנו", ונכון יותר הנוסח השני – במסכת אבות – כל שאין רוח
הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו… ולפיכך כששאל אותם במה
היו עוסקים, השיבו לו תשובה נכונה מאד: "ברוחות", בשאלה של "רוח המקום"
ו"רוח הבריות"… אבל הוא קיבל את התשובה בפשטות והבין "ברוחות" – רוחות
סתם, והוסיף להם לענין דרוש שהיה זכור לו: "ד' רוחות מנשבות בכל יום"…

פנינים לפורים

יום שני, 5 במרץ, 2012

פנינים ופרפראות נבחרים לפרשת השבוע

 

"ימי הפורים – מגילת אסתר"

 

עורך: הרב יוסף ברגר

 

יום כפורים – כפורים!

 

בשם הרה"ק רבי בונים מפשיסחא זי"ע אומרים: כי גדול יום

הפורים מיום הכיפורים, שאילו ביום הכיפורים מצוה לענות את

הנפש, ואילו בפורים חייב אדם להתבסם עד דלא ידע, כלום יש

עינוי גדול בעולם מחסרון הדעת?…

הרה"ק בעל האמרי נועם זי"ע אמר: שאת "יום כפורים –

כפורים" למדנו מן התורה! והוא, ע"פ מה שכתוב בתורה (שמות

ל. י) "וכפר אהרון על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת

הכיפורים אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם".

ולכאורה יש לדקדק על כפל הלשון בתיבות "אחת בשנה"? אלא

נראה ע"פ המבואר בתיקוני זוהר ובספרים הק' כי יום כיפורים

היינו כמו פורים, שלעתיד יהיה מן יום הכיפורים יום חדוה

שיהיה פורים, על כן י"ל דבפורים נמחל לנו חטאתינו והיא יום

כפרת עונותינו. והנה בפורים אנו קוראים בתורה "מלחמה לה'

בעמלק מדר דר".

 

וזהו א"כ הפשט: "וכפר אהרון על קרנותיו אחת בשנה מדם

חטאת הכיפורים" – היינו ביוה"כ היא כפרת עוונות, ו"גם אחת

בשנה יכפר עליו לדורותיכם" – היינו עוד יום אחד בשנה שאז

קורין "מדר דר". ומכאן למדים כי יום הכיפורים כפורים!…

בספר דברי יחזקאל להרה"ק משנאווא זי"ע מובא דיום

הכיפורים היא רק כ-פורים, כי ביום הכיפורים רק הכהן הגדול

השיג את הקדושה הזאת, ובפורים יוכל כל איש מישראל להשיג

הקדושה הזאת…

עוד אומרים בשם הרה"ק מפשיסחא זי"ע – דידוע שפורים –

כפורים, ומה בכל זאת ההבדל, אלא שבפורים מתחפש היהודי

לגוי והריהו שותה לשכרה, ואילו ביום הכיפורים מתחפש הגוי

ליהודי ומתעטף בטלית ובא לבית הכנסת…

 

הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע היה קורא את הפסוק

"והסר שטן מלפנינו ומאחרינו" על פורים ויום הכיפורים. כי

בפורים קודם מתענים ואחר כך משתה ושמחה, וביום הכיפורים

להיפך, קודם בערב יום הכיפורים מצוה להרבות באכילה

ושתיה, ואחר כך מתענים. וזה פשוטו של מקרא: "והסר שטן

מלפנינו ומאחרינו". כי בערב יוהכ"פ השטן מקטרג על ישראל

שעסוקים באכילה ושתיה, מראים לו על "מאחרינו", שיביט על

יום המחרת שהיהודים יתענו ויתקדשו מחר, מערב עד ערב.

בפורים שוב בא השטן לקטרג על ישראל שהם שמחים, אז

מראים לו את "ומלפנינו", שיסתכל על התענית של יום

האתמול…

 

הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע אמר: בפורים אפשר לפעול

הכל, כי כבר מבואר בשו"ע ש"כל הפושט יד נותנים לו"!

כשמאן דהו הזכיר זאת בשולחנו של הרה"ק רבי יצחק מסיקווירא

זי"ע, נענה רבי יצחק ואמר: אם כן, היום זה גם זמן תשובה! כי הרי

הקב"ה הוא מפושטי יד, שימינו פשוטה לקבל שבים!…

בימי הפורים אפשר להביא את גאולתנו!…

אמר הכותב: ראיתי להביא בפניכם את דבריו הק' של מרן החיד"א

זי"ע (יומא דהילולא חל י"א אדר) אשר הובא בספרו לב דוד (פרק

כ"ט) בגודל קדושת ימי הפורים, וכך כותב בלשונו המליצית:

ומאחר שכן, במקום גילה שם תהא רעדה, לעשות מצוות היום,

באימה רבה, ושמחת עולם שמחה של מצוה ולא תהיה עדת ה' אל

גיל כעמים 'השוטים' במזרקי יין, ושחוק וקלות ראש מאד מבלי משים

יראת ה', וח"ו עלה על לבם כי ביום הפורים הותרו האיסורים. ואיך

נישא פנינו לשלם רעה תחת טובה.

וכאן ממשיך החיד"א זי"ע ומסיים בדברים נחרצים: ובעיני הדבר

פשוט. שאם כל ישראל, ביום הזה, אשר זרע עמלק לטבח יובל, ונפל

המן הרע הזה, היו נוהגים בסדר קדושה, והשמחה היתה מקודשת

לשמים ויתר היום היו עוסקים בתורה כל אחד כפי שיעורו. היינו

נגאלים בשכר זה גאולת עולם וימחה זכר עמלק, כי היום הזה אשר

החל לנפול ונפל ממנו עם רב, אם היינו מתאמצים בתורה ובמצוות

כהיום הזה, רעה תבוא עליהם על זרע עמלק, עד כלות אותם, ובא

לציון גואל. ובכח הצדקה שמרבים היום, ובכח עבודותינו להשי"ת

היום, אין ספק שהיתה מפלת עמלק גמורה ותפרה ישע גאולה

שלימה! – עד כאן לשונו הק'…

וכבר פירש הרה"ק בעל החידושי הרי"ם זי"ע את הכתוב "ליהודים

היתה אורה ושמחה וששון ויקר" – דלכאורה אינו מובן מהו "ויקר"?

אלא הכוונה שהשמחה היתה 'יקרה' בעיניהם, נצלו אותה כראוי,

ונזהרו לבל תצא מן הגדר הראוי והרצוי. וכן עלינו להשתדל לשמור

על השמחה השורה בפורים, שתהא יקרה בעיננו, ובל לבזבזה

בדברים זולים!…

 

ימי הפורים הם ימי רצון נשגבים שחייבים לנצלם כראוי!

בספר "מעיין המועד" מובא טעמו של הרה"ק בעל החידושי הרי"ם

מגור זי"ע (מובא בשפתי צדיק לפורים, נג), שנתן לכל הענין של

"חייב איניש לבסומי בפוריא" – טעם זה מראה לנו עד כמה גדולים

הם ימי הפורים הבעל"ט ועד כמה הם ימי רצון!…

ופתח הרה"ק בעל החידושי הרי"ם זי"ע ואמר את טעמו בהקדם

מעשה שהיה: פעם באו ושיוועו לפני הבעל שם טוב הק' זי"ע להעביר

רוע גזירה נוראה. התפלל, ולא נענה. ראה שהגזירה נחתמה ושערי

שמים נעולים. ואמר: יש רק דרך אחת. סעו למקום פלוני ותפנו לאדם

ששמו כך וכך, ברכתו ברכה והבטחתו הבטחה!

נסעו, ושאלו היכן מתגורר רבי פלוני.

משהבינו אנשי המקום את שאלתם, פרצו בצחוק גדול: "רבי?! הן אינו

יודע צורת אות! מה לכם ולו?"

 

"באנו, שיברכנו וניוושע!"

הצחוק הפך ללעג: "הוא, שיברך?! הן בעצמו אינו מברך, ואינו

מתפלל!"

הם נבוכו ואמרו: "הניחונו ונשוחח עימו, מי יודע"…

"אך איך תשוחחו עימו" – המשיכו בני המקום להקשות, "הרי

הוא תמיד בגילופין שיכור מועד, שאינו יודע בין ימינו

ושמאלו!?"

מבוכתם גברה, אך חזקה עליהם פקודת רבם!

הראום אנשי המקום את ביקתתו, וצחנת שיכורים קידמה

פניהם. מצאוהו מתגולל בקיאו, בעירפול חושים. המתינו עד

שיתעורר.

אך פקח עיניו, הושיט ידו אל הקנקן. והם אמר לו: "באנו לקבל

ברכה"!

צחק וגיחך, פיהק וגיהק. מה לו ולהם, לשתות הוא רוצה!…

הם ראו עם מי יש להם עסק, והרחיקו ממנו את הבקבוק. נתן

בהם עיניים מתחננות, יבב ופעה, גנח ונאנק, לשתות…

אמרו האנשים: "ניתן לך, ונקנה עבורך יין ישן וטוב, רק תברך!

בירך אותם בלהיטות, ובלבד שישקוהו. שלחו והביאו קנקן חדש

מלא ישן, שתה עד שנרדם, ועזבוהו ברחמים.

והנה, ראה זה פלא, ברכתו עזרה והגזירה שבשלה באו אכן

התבטלה…

שבו האנשים אל הבעל שם טוב הק', מלאים פליאה. מה קורה

כאן, לאן שלחתנו?

אמר להם הבעש"ט, בואו ואגלה לכם את סוד הענין: האמת

שצדקו הם יהודי המקום. יהודי זה בור ועם הארץ, בלא תורה

ולא מצוות. הולל ופוחז היה, יצרו כבד ודעתו קלה. יום אחד הוא

שמע, שבעיר הגדולה יש מקום פריצות והוללות, ונותנים בו

פורקן לכל יצר, אלא שההוללות עולה כסף רב, לבזבזו באין

מעצור. ולכן, נטל עימו את צרור הכסף, ונסע לשם.

בדרכו, עבר במקום יישוב ושמע קולות שוועה, זעקות וקריאות

קורעות לב. תמה לפשרן, וסיפרו לו שהעיירה שבה הוא כעת

עובר חייבת הון לפריץ, דמי מיסים וחכירה. אסר הפריץ את

ראשיה וגזר עליהם עינויים מרים ממוות, והם זועקים בייסוריהם.

נכמרו רחמיו, ונועד עם הפריץ. מסר לו את כל כספו, ופדה את

השבויים. וויתר על כל חלומות ההתהוללות וציפיות הנאות

השווא, ושב על עקבותיו.

וכאן סיים הבעל שם טוב ואמר להם: אין אנו יכולים לשער

באיזה ניסיון עצום עמד, לאור תהום התדרדרותו, מעשהו עורר

התרגשות במרום, וקצבו שכרו משמים: שכל אשר יגזור, יקום!

קיטרג המקטרג: ואם יגזור להחיות מתים, ואם יגזור להביא

הגאולה, להחישה קודם זמנה? האיך אפשר לתת לו כזה 'נשק'

יעיל ללא שום הבחנה, הוא הרי יוכל לשנות עם כך סדרי

בראשית?

החליטו להטילו לשכרות, שתנתקו מהעולם. יהא טרוד ביינו,

מעורפל בגילופיו, ולא יידע מאומה. וכך לא יוכל לנצל כראוי את

האפשרות שניתנה לו.

עד כאן המעשה שהיה עם הבעל שם טוב זי"ע.

 

כיוצא בכך – אמר הרה"ק בעל החידושי הרי"ם זי"ע – ימי

הפורים גבוהים ונעלים אף מיום הכיפורים כמובא בתיקוני זוהר

(תיקון כא), יום כיפורים – כפורים. והפורים הם ימי רצון אף

יותר מיום הכיפורים. והראיה, שביום הכיפורים אנו משוועים

ומעתירים, ולא תמיד נענים, ולא בכל. אבל בפורים, "כל הפושט

יד, נותנים לו", וכל אחד יכול לפעול כל רצונו, למילוי כל

משאלותיו!

חששו א"כ חכמים פן ישאלו שלא כהוגן ויבקשו יותר מדי,

ו'כיבדנו' בשיכרות…

עד כאן דברי קדשו.

מכאן ואילך, התמיהה. שהרי אין אנו משתכרים מהשכמת השחר.

בתחילה מתפללים אנו שחרית. ומבקשים על הדעת ועבודת ה', תורה

ותשובה. רפואה ופרנסה, ישועה וגאולה. וטרם נושענו!?

אך אין זו קושיא, שכן התפילה מקובלת כמידת הכוונה בה, ופתיחת

הלב. ואם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל. שנאמר

(תהילים כז. יד) "קווה אל ה', חזק ויאמץ ליבך, וקווה אל ה'". וכן

אמרו בירושלמי (ברכות פ"ה ה"א) על מה שנאמר על חנה (שמואל

א. יב) "ויהי כי הרבתה להתפלל ובכה תבכה", מכאן שכל המרבה

בתפילה נענה. וכתב הרלב"ג שם: "שריבוי התפילה והבכיה, עוזרים

שתהיה בכוונה יותר. ולכן אמרו ששערי דמעה לא ננעלו. וריבוי

התפילה גורם שתתחזק הדביקות בין המתפלל ובין ה' יתברך, ולכן

נתן לה ה' שאלתה". לפיכך, לאחר שקוראים המגילה, ונפעמים מהנס,

ומטיבים לב

בסעודה, ופותחים בשירות ותשבחות – אילו היינו שופכים לב

בעתירות

במקום לשפוך יין כמים, מי יודע מה מסוגלים היינו לפעול! לכן ראוי

לכל אדם למרות כל הקשיים שבכך, להפציר ולהתחנן גם בשעות אלו

להקב"ה בכדי שיתקבלו תפילותינו…

ברם, החידושי הרי"ם זי"ע סיים דבריו באמרה נחרצת: "אין שום צד,

שנפסיד חלילה על ידי תקנת חז"ל, מסתמא עולה יותר נחת רוח ממי

שמבטל רצונו לציית לפקודת לחז"ל, מאשר יכוון לבקש עבור עצמו

טובות, אף שיפעל!…

בפורים אומר הקב"ה לאדם: מה שאלתך וינתן לך ומה

בקשתך 'עוד' ותעש!

על הפסוק "ויאמר המלך לאסתר המלכה וכו' מה שאלתך וינתן לך

ומה בקשתך עוד ותעש" (אסתר ט. יב), אמר הרה"ק בעל המראה

יחזקאל זי"ע – שכאן רומזים לנו על ההשפעות הגדולות שיכול האדם

לזכות ולקבל משמים בימי הפורים!

בהקדם מאמר הכתוב "והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים

ואני אשמע" (ישעיה סה. כד). דהכוונה בזה: שכאשר ישראל מבקשים

מה' כדי חיותם, אזי "והיה טרם יקראו ואני אענה" – ה' עונה אותם

מיד וממלא בקשתם, כי מאן דיהיב חיי יהיב מזוני (תענית ח:). אולם

"עוד הם מדברים", כאשר מדברים ומבקשים 'עוד ועוד', היינו תוספת

טובה – יותר מכדי הצטרכותם. אזי "ואני אשמע" – ה' שומע ומעיין

בדבר אם ראוי ונכון למלאות את בקשתם.

ובידוע ש"המלך" הנזכר במגילה לבד, ללא הצמד 'המלך אחשורוש',

הכוונה למלך מלכי המלכים הקב"ה.

ובזה נשכיל כאן, שבפורים, הקב"ה אומר לישראל: "מה שאלתך" –

לא רק מה שהנך שואלת ומבקשת תוך כדי חיותך, "וינתן לך". אלא,

"ומה בקשתך 'עוד'" – גם מה שאת מבקשת "עוד" ו"עוד" תוספת

טובה, "ותעש" – הנני לעשות בקשתך ולמלאות משאלות לבך לטובה,

כי ביום זה, כל מי שהוא פושט את ידו ליטול נותנין לו!…

פורים מסוגל לרפואה ולפקידת עקרות!

 

מסופר, כי פעם נכנס יהודי אל הרה"ק בעל האהבת ישראל זי"ע

בפורים וביקשו שיעורר רחמים עבור חולה מסוכן ר"ל, ענה לו הרבי:

פורים זה סגולה לרפואה! שהרי אמרו חז"ל (שבת פ"ח) שאע"פ

שבקבלת התורה היה צריך הקב"ה לכפות הר כגיגית לבני ישראל

בכדי שיקבלו את התורה, אבל "הדר קבלוה באהבה בימי אחשורוש

מאהבת הנס", והרי איתא (תנחומא יתרו) שבקבלת התורה נרפאו כל

החולים, ממילא גם פורים על אחת כמה וכמה שזהו זמן המסוגל

לרפואה…

בספר תורת אמת מובא: בפורים נמצא סגולת פקידת ישועה בזרע

של קיימא, כי תיבת פורים יורה על פריה ורביה, ובגמרא מצינו על

פורים כלשון פריא שבוודאי מורה על זה, וזהו מה שמסיימת המגילה

(ט. כח) "וימי הפורים

האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" – לא ישכח

מזרעם, וכאן היא הבטחה לזרע של קיימא…

 

בספר עטרת ישועה להרה"ק מדז'יקוב זי"ע מובא: בפורים יש

כח להמשיך בנים, כי יש לנו ב' מצוות, מצות מגילה ומצוות

צדקה, וכן "מגלה" עם "צדקה" עולה כמנין "זרע", וזהו

שמסתיימת לה המגילה "ודובר שלום לכל זרעו – היינו להמשיך

זרע של קיימא…

פורים מן התורה מניין?

מסופר, כי בשנה אחת עת ישב הרה"ק רבי ברוך ממז'בוז' זי"ע

לשולחנו בסעודת פורים, אמר: כי פורים מרומז בתורה בפסוק

(בראשית כא. ח) "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את

יצחק בנו" – "הגמל" אותיות "מגלה", שעשה משתה ביום

שקוראים את המגילה בפורים…

שאל אותו הפורים-רב שם: נ ו, ומה עם סוף הפסוק? מה הפירוש

בתיבת "את יצחק בנו"?

השיב לו הרבי: נ ו, אתה הרי הפורים-רב א"כ תאמר אתה!

והלה אכן ענה ואמר: שהוא ע"ד מאמרם ז"ל (סוכה מ"ג.) "היינו

טעמא דשופר היינו טעמא דמגילה". הגמ' מסבירה שם שהטעם

שאסרו חכמים לתקוע בשופר בשבת הוא משום חששם שמא

יטלטלנו ארבע אמות ברשות הרבים, וזהו גם אותה סיבה שלא

קוראים את המגילה בשבת שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות

הרבים.

וידוע דשופר מרמז על אילו של יצחק. וזהו א"כ הסברו של

הפסוק: "משתה גדול ביום הגמל" – משתה גדול עורכים ביום

שקוראים את המגילה, "את יצחק בנו" – שאותה מגילה גזרו

חכמים שלא לקרות בשבת שמא יעבירנו ארבע אמות, שעל זה

אומרת הגמ' שזהו גם הסיבה שלא תוקעים בשופר המרומז

ביצחק בנו…

נהנה הרבי ואמר: עכשיו כוונת לפשט האמיתי!…

 

גודל מעלת וקדושת הזמן של קריאת המגילה.        

 

שמעתי מהגה"צ רבי אהרון טויסיג שליט"א את הסיפור הבא -

סיפור נורא, בו רואים את גודל מעלת הזמן של קריאת המגילה:

הרה"ק בעל החקל יצחק מספינקא זי"ע היה מספר בכל שנה

אחר שגמר עריכת הסדר בליל ב' של פסח, שאביו הרה"ק בעל

האמרי יוסף זי"ע היה רגיל לספר אחר שגמר העריכת הסדר

בליל ב', מעשה שהיה עם אברך אחד שערך את הסדר בליל

השני ואמר שיר השירים והאריך בסיפורי יציאת מצרים, ועדיין

לא חטפתו שינה ולא רצה ללכת לישון, התיישב בדעתו שהיות

שביום ב' דפסח הוא זמן של "סעודת אסתר" (אז ישבה אסתר

ואחשורוש למשתה היין, ואז התחננה לפניו שיבטל את הגזירה).

לכן יקרא עכשיו את המגילה.

והנה כשסיים לקרות את המגילה, ראה שבאה אליו "רוח"

וביקשה "תיקון" לעצמה. שאל אותה האברך, איזו שייכות יש לך

אלי ומה רצונך ממני? התחילה הנפש לספר כי ישנן נשמות

שהירבו לחטוא כ"כ בזה העולם, שאף אחרי שקיבלו את העונש

שלהם בשמים, בכל זאת, אין ביכולתם להיכנס לגן עדן עד

שתהיה להם זכות מיוחדת. אבל בכל שנה בשעת קריאת

המגילה פותחין שערי גן עדן, ואז יכול כל אחד להיכנס. וחדשים

רבים לפני זמן הקריאה עומדות אלפים ורבבות נשמות בשער

ומחכות לפתיחתו, ואולם מכיון שקריאת המגילה אינה אלא

שעה שעתיים או שלוש, על כן מי שמספיק להיכנס קנה עולמו,

ומי שנשאר בחוץ נאלץ לחכות עד שעת הקריאה של השנה

הבאה.

והנה, זה כמה שנים הנני עומד על שערי גן עדן ובגלל הדוחק

הרב לא הצלחתי להיכנס, ובשנה האחרונה סגרו את השער

בדיוק כשהגיע תורי להיכנס, והתיישבתי בדעתי שלא אזוז

ממקומי עד שיקראו את המגילה בשנה הבאה.

ויהי לפתע בעמדי שם ומחכה שיגיע הזמן להיכנס, שמעתי

שקוראים את המגילה בליל פסח, מיד התחלתי לדפוק על שערי

גן עדן שינחוני להיכנס שהרי קוראים את המגילה, יצא אלי

שומר הפתח ואמר: הן אמת שקוראים כעת את המגילה אבל אין זה

זמן קריאתה! השבתי לו, מאי נפקא מינה אם זמן קריאה הוא עכשיו

או לא, הרי מכיון שקוראים את המגילה מחוייב אתה להכניסני. עוד

אנו מתווכחים, יצא הקול מבית דין של מעלה לאמר: האמת היא

כדברי השומר שקריאת המגילה אינה מועלת אלא בזמנה, אבל אם

יפסוק האברך שקורא כעת את המגילה, שהנך יכולה להיכנס, אזי

יפתחו לך השער ותכנסי!

ועכשיו אני מתחננת אליך אנא! הצילני מרדת שחת!…

ומיד פסק האברך לתת לה להיכנס, ותיקן את נשמתה כדי שתוכל

לנוח בשלום ובשלווה בגן עדן. עד כאן סיפור המעשה!…

כשהיו "זקני החסידים" מספרים את הסיפור הנ"ל, היו רגילים לומר:

כי רבנו בעל האמרי יוסף זי"ע היה דייקן גדול בסיפורי עובדות, ולא

היה מדרכו לספר שום סיפור מבלי שיזכיר את שם בעל העובדא, או

שיגיד בשם תלמידי הבעש"ט. ובסיפור זה, שסתם ולא פירש מי היה

"האברך" הזה כנראה שכוונתו היה על עצמו, אך מפאת ענוותונתו

לא הזכיר מי היה אותו אברך!…

זמן קריאת המגילה מסוגל לפרנסה ולהשפעות טובות!

בספר עטרת ישועה להרה"ק מדז'יקוב זי"ע מובא שקריאת המגילה

היא סגולה לפרנסה! ומסביר זאת על פי הסבר נפלא על מה דאמרו

חז"ל (מגילה ד:) "עיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה" (הפשט

הפשוט הוא: שהעניים מחכים כבר לזמן מקרא המגילה בכדי שעם

ישראל יתן להם צדקה כמנהג יום זה) אבל שם הוא מסביר על פי מה

שכתוב בספרי הקבלה: שראשי התיבות וסופי התיבות של הפסוק

אשר אנו אומרים מידי יום באשרי יושבי ביתך וכו' "פותח את ידך",

הם ב' שמות של המלאכים הממונים על הפרנסה, שהם: "פא"י"

"חת"ך", (ואף כתוב שסגולה לפרנסה לכוין בהם בפסוק זה מידי יום),

והמילים בברכה "על מקרא מגלה" גם יוצאים כאותם מספר שני

שמות, וזהו "עיניהם של עניים נשואות למקרא מגלה" – העניים

יכולים להתנשא בעשירות ולצאת מהעניות על ידי מקרא מגילה, כי

על ידי מקרא מגלה נשפע שפע פרנסה וכל טוב, ע"י שני השמות

הנ"ל המרומזים שם!…

הרה"ק בעל התפארת שלמה זי"ע ג"כ הסביר כנ"ל את דברי הגמ'

"עיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה" – שעל ידי קריאת המגילה

יורד השפעות בבני חיי ומזוני לכנסת ישראל, ומוסיף: "ומפני כן

המצוה לפשוט את המגלה כאגרת כמובא (או"ח סימן תר"צ סע' י"ז)

כדי שיתפשט השפעות טובות לכל העולם אמן!…

בזמן קריאת המגילה יכולים לפעול גדולות ונצורות!

מסופר, שבפורים האחרון לימי חייו של הרה"ק בעל המנחת אלעזר

ממונקאטש זי"ע, בשנת תרצ"ז, היה חלוש מאוד באין אונים, אבל

כשבא לקרוא את המגילה התגבר כארי לקרוא את המגילה, ואז סיפר

סיפור נורא זה:

פעם היתה מלשינות ומסירה נגד כמה צדיקים, ובעקבות זאת הושיבו

את הרה"ק רבי מנחם מנדל מרימנוב זי"ע במאסר קשה. אחר

השתדלות מרובה פעלו שינתן רשות להביא לו לשם כל מה שרוצה.

כשנכנסו אליו לשאלו במה חפץ, השיב הרבי שמבקש שיובא לו את

ה"מגילת אסתר"…

הדבר היה פלא גדול כי היה אז חודש תמוז. אך כששמע זאת תלמידו

הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ זי"ע צעק והתחנן שח"ו לא ימלאו את

חפצו ולא יתנו לו את המגילה, דאם יקרא את המגילה עכשיו בעידן

ריתחא, עלול להחריב את העולם!…

וסיים הרה"ק בעל המנחת אלעזר זי"ע: מעתה בואו וראו כח קריאת

המגילה בפורים, דהלא אמרו חז"ל (סוטה יא.) "מרובה מדה טובה

ממדת פורעניות" וכו', וגם אמרו (פסחים סח:) "גדולה מצוה בשעתה".

ובכן, אם יכולים להחריב את העולם בחודש תמוז ע"י קריאת המגילה,

על אחת כמה וכמה בפורים שאז שעת המצוה לקרוא את המגילה,

ואין באים להחריב את העולם אלא אדרבה להביא השפעות טובות

לעולם, ובודאי יכולים לפעול גדולות ונצורות בעת קריאת המגילה…

 

הטעם שלא מוזכר שם ה' במגלת אסתר.

 

באבן עזרא כתב בפשיטות, מכיון שגם הגויים העתיקו את

המגילה ללשונתם, וכדכתיב מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם

כלשונו. וחששו מרדכי ואסתר, שלא יכניסו ח"ו שם ע"ז במקום

שם הקדוש, ע"כ לא כתבו שם הקב"ה.

אך בספר קדושת לוי להרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע

(קדושה א' ד"ה ועתה) תירץ, שכל מהלך המגילה היה נס נסתר,

איך שהרג את ושתי, ואהב את אסתר, ורק המתבונן היטב

רואה איך הכל בהשגחה עליונה, כי באותו רגע שנדדה שנתו,

ושאל המלך מה נעשה יקר וגדולה למרדכי, בא המן למלך לבקש

לתלות את מרדכי ועוד. ולכן מוזכר שם ה' רק בראשי תיבות

כמו: "יבוא המלך והמן היום" – ר"ת שם הויה, או וכל "זה איננו

שוה לי" – סופי תיבות 'הויה', שרק למתבונן מתגלה שהכל

ניסים מאת ה'…

רמז לקריאת המגילה מן התורה!

בספר תורת חמד מובא רמז נאה לקריאת המגילה מן התורה.

דהאותיות של מגילת אסתר הם שנים עשר אלפים מאה ועשר,

ואם נספור כמנין זה מן האל"ף דבראשית נגיע לאות סמ"ך, ואם

נמשיך ונספור מהסמ"ך הזה עוד הפעם כמנין אותם אותיות,

נגיע לאות תי"ו, ואם נמשיך ונספור אותם מנין אותיות נגיע

לאות רי"ש – אותיות "אסתר".

ובגמרא (חולין קל"ט) אמרינן מרדכי מן התורה מנין, שנאמר

(שמות ל. כג) "מר דרר". ואם נספור מן המ"ם של "מר דרור",

כמנין אותיות שבמגילה הנ"ל, נגיע לאור רי"ש, ואם נמשיך

משם לספור כאותם מנין אותיות נגיע לאות דל"ת, ועוד פעם כל

כך אותיות נגיע לאות כ"ף, ועוד פעם כ"כ אותיות נגיע ליו"ד –

אותיות "מרדכי"….

 

שריפת המן בפורים או בל"ג בעומר?

 

אמר הכותב: – בספר הערוך מובא: מנהג בבל ובעילם,

שהבחורים היו עושים צורה בדמות המן ותולים אותה על

גגותיהן ארבעה וחמשה ימים, וביום הפורים עושים מדורה

גדולה ומשליכים אותה באש, ומשליכים עליה הרבה מלח, כדי

לעשות לה קול. והבחורים עומדים סביבה ומזמרים בכל מיני

זמר ושמחים, וגם יש טבעת תלויה באש שתולים בה המן

וקופצים מצד האש לצד האחר. והוזכר בפירוש רש"י (סנהדרין

סד.ב) "כדרך שהתינוקות קופצין בימי פורים". עד כאן דברי

בעל הערוך.

ובעת למדתי עם תלמידים מקשיבים את ענייני הפורים, עלה

ברעיוני לתת הסבר – למה היום לא נתפשט אותו מנהג יפה

לקחת צורת המן בפורים ולשורפה במדורה גדולה לקיים מצוות

מחיית עמלק, ואילו בל"ג בעומר שלכאורה אין שום ענין בכך,

נוהגים כולם ביתר שאת ובדביקות רבה לתת דמות המן בתוך

המדורה?

אלא ידוע הגמרא (מגילה יג:) "הפיל פור הוא הגורל" – תנא,

כיון שנפל פור בחודש אדר, שמח המן שמחה גדולה. אמר, נפל

לי פור בירח שמת בו משה, ולא היה יודע שבשבעה באדר מת

ובשבעה באדר גם נולד. לכן המנהג דווקא לשרוף בל"ג בעומר

את צורת המן, כי בל"ג בעומר יומא דהילולא של התנא האלקי

רבי שמעון בר יוחאי זי"ע הוא גם יום לידתו כדמצינו במדרש.

וידוע שנשמתו הוא ניצוץ מנשמת משה רבינו ע"ה, וביומא

דהילולא שלו אנו שמחים ומרקדים מכיון שדווקא ביום זה הוא

גילה את כל הסתרי תורה, ובכך אנו מראים להמן הרשע, מה

חשבת? שבחודש אדר חל יום פטירת משה רבינו ע"ה ולכן הוא

עת טוב לכלות את עם ישראל ח"ו כי חלילה אבדה תקוותם?

אדרבה! יום זה הוא יום שמחה והמשך לכלל ישראל יום בו

נשמתו ממשיכה הלאה והלאה – אתפשטותיה דמשה בכל דור

ודור, וכך גם אצל ניצוץ נשמתו רבי שמעון בר יוחאי שדווקא

בעת פטירתו שזהו גם יום לידתו, אנו קבלנו את סודות התורה

ממנו, לכן כאן באותו יום תישרף ותיראה את מפלתך לעיני כל…

חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן

לברוך מרדכי.

וכבר יגעו המפרשים מהו דווקא הענין "עד דלא ידע בין ארור המן

לברוך מרדכי"?

על כך ישנם הרבה תשובות ומהלכים מעניינים, ואנו נביא כמה

אחדים מהם:

בספר "תורת משה נתן" מובא: דהנה מבואר במגילה את גודל הפחד

אשר נפל על יושבי המדינות עד שכתוב "ורבים מעמי הארץ

מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם". ולכן, מרדכי רצה לבחון מי

הוא אשר מתגייר באמת לשם שמים ומי שעושה כן רק לפנים מפחד

ובאמת שנאתו בלבו נגד ישראל. ובמה יוכל לבחון זאת? נזכר מרדכי

בדברי חז"ל "נכנס יין יצא סוד", לכן גזר גזירה על כל היהודים

שיקהלו וישתו יין רב ועל ידי כך ישתו יותר מכדי צורכם וישתכרו,

וכך מי שהיה באמת יהודי בלב ונפש אז גם בעת שהיה שיכור צעק

"ברוך מרדכי" "ארור המן", אבל מי שנתגייר ולבו בל עמו, אז כשהיה

שיכור "יצא הסוד" כי נשכח ממנו כל אשר נעשה, והוציא מפיו מה

שהוא בלבבו וקילל את מרדכי ובירך את המן ואז מיד הרגוהו, והיה

זה עצה נכונה מאוד. וכיון שהוקבע כן בגזירת מרדכי בעת ההוא לא

זז המנהג ממקומו ומנהגן של ישראל תורה הוא בכדי להזכיר את

גודל החכמה והנס של מרדכי בעת ההיא!…

הגר"א מוילנא זי"ע הסביר את מה שאמרו חז"ל (מגילה ז:) "מיחיב

איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

דהרי עיניהם של עניים נשואות ליום פורים על שום מצוות מתנות

לאביונים שמצווים ישראל ביום זה. ובהגיע היום, כאשר ידם של

ישראל פתוחה לרווחה, מברכים העניים ואומרים "ברוך מרדכי",

שבזכותו זכינו ליום מבורך זה. לעומתם, העשירים נמצאים מן העבר

השני של המתרס, כל ימות השנה ידם קפוצה והם רואים בעניים

מטרד. רק פעם אחת בשנה, ביום פורים, הם פותחים את דלתם ואת

ידם ומפזרים ממונם לעניים. ואולם אז כל אימת שנאלצים להיפרד

ממונם הם מקללים ואומרים "ארור המן", שבגללו נקבע יום זה

לדורות ונתקנה בו מצוות מתנות לאביונים. על כך אמרו חז"ל, שחייב

אדם לשתות ולשמוח ביום פורים עד שלא ידע אם הוא עשיר האומר

"ארור המן" או עני האומר "ברוך מרדכי"…

בספר ערך ש"י מובא טעם מעניין: כי שורש הנס של פורים במפלת

המן והצלת מרדכי היה ע"י יעקב אבינו ע"ה. על ידי שיעקב עשה

סעודה ליצחק והביא לו יין ולקח את הברכות של עשו, בכך היה

מפלת המן שבא מזרעו של עשו והצלת מרדכי שבא מזרעו של יעקב.

וזה נזרק בפיו של יצחק באומרו ליעקב: "שא נא תליך" – דכוונתו

שע"י כך אני יצילך (את מרדכי שבא מזרעך) מהעץ שרוצה המן נכדו

של עשו לתלותו.

ולכן בפורים עושים סעודה ומשתה ומבסמין עד דלא ידע בין "ברוך

מרדכי" שהוא יעקב, ל"ארור המן" שהוא עשו, כמו שלא ידע יצחק

אבינו ע"ה כשבירך ליעקב, ועל כן לובשים פרצופים בפורים כאשר

עשה יעקב אז כשהתחפש בבגדי עשו ובעורות גדיי עזים…

טעם נוסף ראיתי לכך שקבעו חז"ל שחייב האדם להתבסם עד דלא

ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כי "ארור המן" – עולה בגימטריא:

502 ו"ברוך מרדכי" – אף הוא עולה בגימטריא כך 502 , וזהו "עד

דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" דכיון ששתה האדם עד דלא

ידע לחשב חשבון זה של גימטריא, דיו…

אמר הכותב: חשבתי לעצמי, מהו באמת הענין הנ"ל, וכי במשחקי

מתמטיקה עסקינן? האם לחז"ל איכפת האם כן יידע האדם לחשב

גימטריא זו או לא יידע? אלא בודאי מונח כאן מסר יותר עמוק!

והמסר הוא (אפשר לומר אותו רק ב'פורים' כי אחרת יאמרו שאני

מטיף לחומריות יתר…),

 

שבפורים רוצה הקב"ה לומר לנו – עזבו עצמכם מהכסף הקטן

502 , דברו על כסף גדול! אלפים! רבבות! לכל הפחות כמו שהמן

הרשע חשב להשקיע על דבר אחד שרצה – להשמיד ולהרוג את

כל היהודים 'עשרת אלפים שקלים', כך נדע גם אנו לדבר

מכספים גדולים מאלפים ומעשרות אלפים!…

וזו היא הכוונה שחייב האדם להגיע למצב שהוא לא יודע כלל

מהו "ארור המן" – 502 "ברוך מרדכי" 502 שזהו כסף כ"כ קטן

ודחוק לאדם שרוצה לכלכל את משפחתו בהרחבה וביראה

ולתת להם כל צרכם בכדי שיגדלו בדרך התורה.

כי אם האדם ידבר מכסף גדול וישאף להגיע לכך, הוא יגיע! ואם

הוא מדבר מכסף קטן, הוא ישאר כך! כי בשמים רואים שמספיק

לו כך…

וכמו שהסביר הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע שכשאלוהו על

עניני גינוני המלכות ועשירות שנוהג, והסביר, שהצדיק הוא

המשפיע והסולל את הדרך להשפעות של כל הציבור, ואם

הצדיק מתנהג ברחבות, ממילא לכולם יושפע שפע ברכה

והצלחה.

ובכך היה מפרש את דברי "הבת קול" שנאמרה על רבי חנינא

בן דוסא "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו

בקב חרובין" – דכל העולם ניזון 'בַשְבִיל' – בדרך שסולל לעצמו

רבי חנינא, אך הבעיה שר' חנינא בני די לו בקב חרובין, ולכן

יש לו ולכולם רק קב חרובין, אך אם היה סולל דהיינו מצפה

ורוצה ושואף ליותר, (ושוב, אנו מדברים כאן בכדי שנוכל להגיע

לרחבות ברוחניות לכלכל את משפחתנו לגדל אותם בצורה

בריאה וטובה) הוא היה מגיע ליותר! ולכן מכאן תצא הקריאה:

להפסיק להתעסק בזוטות – בקליינ'ע געלט! עסקו עם גרויס'ע

געלט! והקב"ה ישלח לנו ולכולם שפע ברכה והצלחה עד בלי

די!…

אופן נוסף בפירוש חייב איניש לבסומי בפוריא…

 

מסופר, ששנה אחת בעת משתה היין אצל הרה"ק רבי שלמה

מבאבוב זי"ע נדחק בחור אחד בכל כוחו כדי לקבל משקה. פנה

ואמר לו הרבי: מדוע אתה דוחף את האחרים ולא תקיים

"ואהבת לרעך כמוך"? והיות שאותו בחור היה בגילופין, שינס

מתניו והשיב: אמנם ואהבת לרעך כמוך אקיים טוב מאד, אך

איככה אקיים "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע" אם לא

אדחק לקבל משקה, וכי מתוך שתיית חבירי אשתכר אנכי?

ענה לו הרבי: שמע נא, וכי כתיב חייב איניש "להשתכר"

בפוריא, והלא כתיב "לבסומי", להיות מבושם ולהתעלות,

וממצות ואהבת לרעך כמוך יכולין להתבשם ולהתרומם לדרגא

עלאה מאד מאד, עד שמתוך דביקות עצומה בהקב"ה בתשוקה

נפלאה שוכחין כליל מעולם הזה ואין יודעין בין ארור לברוך…

 

~~~ מגילת אסתר ~~~

 

ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המולך מהודו ועד

כוש שבע ועשרים ומאה מדינה (א. א)

 

מסופר על הגה"ק רבי אייזל חריף זי"ע רבה של העיר סלונים

שנכנס פעם לבית הכנסת וראה שאחד פותח הסידור לתפילת

שחרית ומעלעל בדפים במהירות ומנשק את הסידור והוא כבר

יוצא…

היה זה בשבוע שלפני פורים, קרא לו רבי אייזל והוכיחו ברוח

הימים הללו: "עתה מתורץ לי ספק של הגמרא, דהרי הגמרא

במגילה מסתפקת במה שכתוב שאחשורוש מלך מהודו ועד כוש,

האם הודו וכוש רחוקות אחד מהשני או סמוכות? והנה

מהתנהגותך רואה אני כאן, שסמוכים אהדדי בסך הכל דקה

אחת! כי הודו ומיד קוש – נשיקת הסידור….

 

עשה משתה לכל שריו ועבדיו (א. ג)

 

מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל (בלשון סגי נהור…) שבאותו

הדור כליה? מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע (מגילה יב').

ולכאורה לשון זה אינו מובן? דהרי חטאם היה, ש"אכלו" בסעודתו של

אותו רשע, ומהו הלשון ש"נהנו"? אלא מסבירים בעלי המוסר -

שלעולם, על החטא ש"אכלו", אי אפשר לחייבם, מכיוון שעל כך הם

יכולים למצוא הצדקה, שלא היתה להם ברירה, שהיו אנוסים לדבר

מפני מוראם מן המלכות. אבל באמת, העונש נגזר עליהם רק מפני

ש"נהנו", מפני שהיו מרוצים והיו שמחים באותה שמחה. והרי באותו

שמחה נאמר בגמ': "שהיה אחשורוש מוציא לפניהם את הכלים

שנשדדו מבית המקדש והיה משמש בהם בבזיון". ועל כך הם

התחייבו כליה, כי נכון שאכלתם מחמת אונס! אבל לכל הפחות תהיו

אבלים ודואבים על שנזקקתם לאכול ולהיגעל במאכלי טרפות! – ועוד

בכאלו כלים! ומה "ההנאה" הזאת לכם?!…

זה ממש מזכיר לנו את מה ש"העולם" מספר: על ילד שחזר הביתה

בתום שנת הלימודים ובידו ה"תעודה". נגש אליו אביו ובקש לפתוח

את התעודה, ולעיין בציונים. פותח האב את התעודה, ומתחיל

לקרוא: גמ' – גרוע! חומש- בקושי! נביא – טוב פחות! תפילה –

בחוסר חשק! התנהגות – גרועה! וכן הלאה!..

והילד עומד ונבוך….

ממשיך האב לקרוא, והנה הוא עובר ציון ציון והדברים נהיים רק

גרועים יותר…

כשמגיע לציון האחרון בתעודה, הוא קורא: "זמרה" – מצוין!…

לא יכל האב להתאפק וסתר על לחיו של הילד וגער בו!

בכה הילד ושאל את אביו אינני מבין? כשקראת את כל הציונים

הגרועים לא גערת בי, ואילו דווקא במקצוע שקבלתי ציון "מצוין" אז

נזכרת לגעור בי? ענה לו האב ואמר: היא הנותנת! לא ללמוד! לא

להתפלל! התנהגות גרועה! ויש לך עוד חשק ליהנות לשיר ולזמר?….

ואילו המגיד הירושלמי הגה"צ רבי שלום שבדרון זי"ע היה מספר

כאן את המעשה ששמע מאחד מתלמידי הגה"ק בעל החפץ חיים

זי"ע, אותו תלמיד היה רב בעיירה. ויהי היום, הוא נכנס לחדרו של

החפץ חיים. שאל אותו החפץ חיים: נו, מה נשמע בעיר שלך? הוא

הבין שהחפץ חיים לא שואל על רכישת לחם וחלב בעיר או קניית

דבש וסוכר, אלא שאלתו מה נשמע – הוא מתכוין ברוחניות, ולכן

נאנח התלמיד…

מה נשמע בענין שבת? – פירט הח"ח את שאלתו.

או וי או וי הסַפַ רִ ים לא סוגרים את החנויות בערב שבת רק בלילה.

ועוד בעיות בשמירת שבת…

נו מה עשית בשביל זה?

מה אני יכול לעשות, תושבי העיר לא שומעים, לא רוצים לשמוע, מה

אני יכול לעשות?

ומה נשמע עם טהרת המשפחה? או וי, או וי גרוע, רע עד מאד.

נו מה עשית בשביל זה? מה אני יכול לעשות, ממאנים לשמוע, לא

רוצים להאזין.

אמר לו החפץ חיים: ומה אתה עושה בשביל חינוך הילדים?

גרוע לי מאד, רע, הילדים נשלחים לבתי ספר של גויים ואפילו בבתי

ספר של יהודים מה כבר לומדים, מצב ביש. ומה אני יכול לעשות, לא

שומעים לא מעוניינים לשמוע!

אמר לו החפץ חיים: למען שבת לא יכולת לעשות, בשביל טהרת

המשפחה לא היתה לך אפשרות לפעול, להעמדת החינוך לא היית

מסוגל לעשות, אבל להתעלף יכולת! למה לא התעלפת?…

שמעתם – אמר רבי שלום – פלאי פלאים! יהודים יושבים ורואים

שממלאים יין במזרקי הקרבנות! והיכן? בבית המשוקץ של אחשורוש,

בסעודה של שיכורים שפלים, שם אצל אחשורוש מוזגים יין בכלי

המקדש, ולא מתעלפים. על כך נגזרה הגזירה!..

 

והשתיה כדת אין אונס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו

לעשות כרצון איש ואיש (א. ח)

 

דורשים חז"ל (מגילה יב.) "והשתיה כדת" – כדת של תורה.

דהיהודים במשתה אחשורוש הקפידו לא לשתות מיינו בהיותו

יין נסך. ולכאורה צריכים להבין – מה לגבי מאכלות אסורות, וכי

בהם אין צורך להקפיד שיהיו "כדת של תורה"?

אלא מובא בספר הנחמד "ומתוק האור" הסבר חזק מאד! דהרי

ידועים דברי חז"ל (שבת פח.) "ויתיצבו תחת ההר" – מלמד

שכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים

התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם. וממשיכה

הגמרא שם: "מכאן מודעא רבה לאורייתא". ומפרש רש"י: שאם

יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם – יש להם

תשובה, שקבלוה מאונס.

ומקשה בעל הפרשת דרכים: הלא דינא דמלכותא – דינא!

כלומר, אם המלך מחוקק חק, כל בני המדינה חייבים לציית לו.

והרי ה' הוא מלך העולם ואם ציוונו לקבל את התורה מחויבים

אנו להשמע לו, ואם כן איך יכולים ישראל לפטור עצמם בטענה

שקבלוה באונס? ומתרץ: לפי שיטת רבנו תם, 'דינא דמלכותא'

קיים בתנאי שהוא חל על כל אזרחי המדינה ללא יוצא מהכלל.

ולפי זה יש לומר, שכיון שה' נתן את התורה רק לישראל ולא

לכלל בריות תבל, ממילא לא חל הכלל של 'דינא דמלכותא', ועל

כן טענת האונס בעינה עומדת. ברם, הסבר זה אינו תקף על

כלל תרי"ג המצוות, שכן שבע מצוות מתוכן, ובראשן איסור

עבודה זרה, אף בני נח נתחייבו בהן, ואם כן לגביהן אכן תופס

הכלל של 'דינא דמלכותא דינא'. ולפי זה נמצא כי לגבי איסור

יין נסך שיסודו הוא עבודה זרה – לא עומדת להם לישראל

ה'מודעא רבה לאוריתא' ולא יכולים לפטור עצמם בטענת

שקבלוה באונס! ולכן, בעוד שלגבי מאכלות אסורות היו ישראל

יכולים לפטור עצמם מכח ה'מודעא רבה לאוריתא', הרי לענין

שתיה היו חייבים להקפיד שתהא 'כדת של תורה' ולהמנע מיין

נסך.

ודבר זה מדויק בלשון הפסוק באופן נפלא: "והשתיה כדת" –

כדת של תורה, שלא טעמו מן היין. ומדוע? "ואין אונס" – לגבי

איסור יין נסך אין את התירוץ של אונס. ומדוע? "כי כן יסד

המלך על כל רב ביתו" – הקב"ה, מלכו של עולם, צוה איסור זה

של עבודה זרה על כל בריות תבל, וממילא חל על כל ישראל

הכלל של 'דינא דמלכותא דינא' ואין הם יכולים להשתמט מן

האיסור בטענה שקבלוה באונס…

הפלא ופלא!..

 

ואילו הרה"ק בעל המנחת אלעזר ממונקאטש זי"ע פירש

"והשתיה כדת אין אונס" – דהנה מצינו בגמרא (שבת פח.)

מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם, אם

ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר

אתכם לתוהו ובוהו. וממשיכה הגמרא בעת קבלת התורה -

"מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים

את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אבל הדר –

אח"כ, קבלוה באהבה בימי אחשורוש מאהבת הנס – דכתיב

"קיימו וקבלו היהודים" – ודרשינן קיימו מה שקיבלו כבר. וזהו

הרמז כאן: "והשתיה" – אבן "השתיה" שממנה הושתת העולם

(יומא נד:), נעשתה בימי אחשורוש "כדת" וכהלכה, והיא כבר

לא מאוימת, כי ישראל חזרו וקבלו את התורה "אין אונס" –

מרצון, כנ"ל…

 

והשקות בכלי זהב וכלים מכלים שונים ויין מלכות רב

כיד המלך (א. ז)

 

שאל הרה"ק רבי יהושע מבעלזא זי"ע מדוע לא נענש אחשורוש

על שחילל את כלי המקדש כמו שנענש בלשאצר כמובא בספר

דניאל (פרק ה' א' -ד'), שבו מתואר משתה בלשאצר, בו

הגביעים הקדושים שנלקחו מבית המקדש מחוללים על ידי בלשאצר

ככלי שתייה עבורו ועבור שריו, ועונשו היה, שפתאום ראה יד עלומה

(משמים) כותבת על הטיח שבקיר, שמלכותו תתפרק ותימסר לידי

הפרסיים, ואכן, באותו הלילה נהרג. וא"כ למה אחשורוש לא נענש

כך?

אלא ההסבר הוא: כי עונשו של אחשורוש היתה עצם השתכרותו

באותם כלים, כי אז צוה בשכרותו להרוג את ושתי, וכידוע, מיד

שנתפקח מינו הביע חרטה וצער על כך, ולכן עונשו היה יותר גדול

מבלשאצר, כי אצל אחשורוש העונש בא באותו כלי עצמו שעבר

עבירה בה, משא"כ אצל בלשאצר. וזהו שמרומז כאן בפסוק: "וכלים

מכלים שונים" – מדוע הכלים הללו שונים מהכלים של בלשאצר, שזה

נענש על ידיהם ואחשורוש לא נענש? התירוץ הוא: "ויין מלכות רב"

– היין הסב לו עונש רב, "כיד המלך" – כאותה "יד" שנראתה

לבלשאצר המלך…

 

והשתיה כדת אין אונס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו

לעשות כרצון איש ואיש (א. ח)

 

כתוב במדרש רבה (אסתר פ"ג.י) שכל מקום במגילה שנאמר "מלך"

סתם, (ולא מלך אחשורוש), הכוונה למלכו של עולם! ולפי זה, הסביר

הרה"ק רבי צבי הירש מרימנוב זי"ע את דברי הפסוק: "והשתיה

כדת" – הרי "התורה" נקראת בשם "אבן שתיה", שעליהם – שניהם,

מושתת העולם כידוע, ולכן, אם אדם לומד תורה באהבה ובחשק,

"כדת" – כפי שצריך להיות, "אין אונס" – ללא שום הרגשת כפיה, אז

"כן יסד המלך" – מלכו שלעולם, "לעשות כרצון איש ואיש" – למלא

רצונו של זה!…

כי הקב"ה התנה עם כל מעשי בראשית שיהיו כפופים ללומדי התורה

ולומדיה, ולעשות כל מה שיגזרו עליהם, וממשלתם עליהם כממשלת

הבורא ברוך הוא"!… (כדברי האור החיים הק', שמות פר' בשלח –

"וישב הים לאיתנו")

הוא שאמר הרה"ק רבי שמעלקא מניקלשבורג זי"ע על דברי חז"ל:

"כל השותה מים לצמאו אומר: שהכל נהיה בדברו", (ברכות ל.ח)

"מים" – אין מים אלא "תורה", ומי שלומד תורה לחשקו ולצמאו –

הקב"ה אומר עליו: "שהכל נהיה בדברו" – כאשר יאמר כן יקום וכן

יהיה!!!…

הרה"ק רבי שלום מבעלזא זי"ע אמר: הרי בגמ' (מגילה יב.) מוסבר:

"לעשות כרצון איש ואיש" – לעשות כרצון מרדכי והמן. ולפי זה נבין

את דברי הכתוב: "כי כן יסד המלך" – מלכו של עולם, דהיינו

שראשית ייסוד העולם היה, לעשות "כרצון איש ואיש" – כרצון

מרדכי והמן, שהבחירה היא בידי האדם, להיות צדיק כמרדכי, או ח"ו

להיות רשע כהמן, וזהו הבחירה של האדם…

גם 'ושתי המלכה' עשתה משתה נשים וכו' ביום השביעי

כטוב לב המלך ביין אמר וכו' להביא את 'ושתי המלכה',

ותמאן 'המלכה ושתי' וכו', ויאמר המלך לחכמים וכו' כדת

מה לעשות 'במלכה ושתי' וכו' ויאמר ממוכן לא על המלך

לבדו עותה 'ושתי המלכה' (א. ט -יט)

הגר"א מוילנא זי"ע הסביר מהלך נפלא עד למאוד – מדוע פעמים

נכתבה ושתי בשם 'ושתי המלכה', ופעמים 'המלכה ושתי'.

דהנה ידוע שאחשורוש לא היה מזרע המלוכה, וּושתי אשתו היא

היתה ה'כסוי המלכותי' שלו, שהרי היא היתה הדור הרביעי

לנבוכדנצר הרשע, ולכן כשקרא לה אחשורוש, אמר להביא את 'ושתי

המלכה' דהינו היא סתם ושתי, בזכותי היא מלכה. אך כשהיא מאנה

לבוא נאמר: "ותמאן המלכה ושתי", לומר לך שהיא מלכה בזכות

עצמה ורק אחרי שהיתה מלכה נקראה ושתי.

והנה, בשעה שמבקש אחשורוש לדעת איך להגיב לסירובה המבזה

של ושתי לבוא על פי הזמנתו, שואל אחשורוש "מה לעשות במלכה

ושתי" וממוכן עונה: "אשר לא תבוא ושתי", ולכאורה למה שינה כאן

אחשורוש וכיבדה קודם בתואר המלכה ואח"כ בשמה – מה שלא

עשה עד כה? אלא שכנראה המלך תפס את עצמו, ופחד שיהרגו

 

אותה ולכן שאל מה לעשות ב'מלכה ושתי' ובכך רצה לרמז להם

שלא יפסקו את דינה למוות, אך המן שהיה לו חשבון ארוך

עמה, חפץ במותה ולכן אמר "אשר לא תבוא ושתי" – היא סתם

ושתי, ואם תהיה אחרת במקומה היא תהיה לא פחות טובה.

וממשיך הגר"א זי"ע ואומר, שכל המהלך הנ"ל מרומז בטעמי

המקרא באופן מיוחד על המילים ושתי: שכן אם נתבונן, נראה,

שבפעם הראשונה בה מוזכרת ושתי המלכה – "גם ושתי

המלכה עשתה משתה נשים", מטעמות המלים "ושתי המלכה"

בטעם 'זקף קטן', שכן אחשורוש אמנם טען בדיוק כך, שהוא זה

שזקף את ושתי שהיתה קטנה ופשוטה עד לנישואיה עמו. לאחר

מכן מוזכרת ושתי בפסוק: "להביא את ושתי המלכה", כאשר

כאן הטעמים על המילים "ושתי המלכה" – 'דרגה תביר',

והמשמעות – שצעד זה, נועד לשבור את דרגתה ואת מעמדה

של המלכה ושתי. אולם המלכה אינה נענית בקלות, ובפסוק

נאמר: "ותמאן המלכה ושתי", והטעמים במילים אלו 'מונח

רביעי', שכן ושתי היתה דור רביעי לנבוכדנצר המלך, וכרגע

היא עומדת להסתלק מן המלוכה, דהיינו מונח רביעי. וכאן מגיע

אחשורוש ומבקש מהשרים עצה "כדת מה לעשות במלכה

ושתי", כאשר הפעם הטעמים הם 'טפחא אתנחתא', כביכול

מבקש המלך משריו מעט אתנחתא… רגיעה ושיקול הדעת, לפני

שהם חורצים משפט בנושא אשר יש לו השלכות כל כך

משמעותיות בשל מעמדה המיוחד של המלכה. אבל המן לא

מוותר והוא אומר: "לא על המלך לבדו עותה 'ושתי המלכה'",

והטעמים הם" 'מנח אתנחתא'. כלומר: המן ממליץ להניח

לאתנחתא, לשקול הדעת ולרגיעה, אלא להעניש את המלכה

תיכף ומיד במלוא חומר הדין! וההצעה שלו הנה: "אשר לא

תבוא ושתי" – והטעם הוא" 'קדמא ואזלא רביעי', כביכול אומר

הוא: תקדים ותלך מכאן אותה ושתי שהיא דור רביעי

לנבוכדנצר…

 

אחר הדברים האלה כשך חמת המלך אחשורוש זכר את

ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה (ב. א)

 

אמרו חז"ל (מגילה יב. ב) "במדה שאדם מודד מודדין לו מלמד

שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל וכו' ועושה בהן

מלאכה בשבת, היינו דכתיב אחר הדברים האלה כשוך חמת

המלך אחשורוש זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר

עליה – כשם שעשתה כך נגזר עליה".

בספר "גלגולי נשמות" (ו. אות ב') גילה המקובל האלקי הרמ"ע

מפאנו זי"ע סוד גדול! שתיקונה של ושתי גם היתה מדה כנגד

מדה! והוא על פי המעשה הידוע שמובא במדרש (פסיקתא פ'

יד): "אמרו רבותינו מעשה היה בישראל: אחד שהיה לו פרה

אחת חורשת, נתמעטה ידו ומכרה לו לגוי אחד, כיון שלקחה

הגוי וחרשה עמו ששת ימים של חול, הוציאה גם בשבת

שתחרוש עמו, אבל רבצה לו תחת העול. היה הולך ומכה אותה

והיא אינה זזה ממקומה, כיון שראה כן הלך ואמר לאותו ישראל

שמכרה לו בא טול פרתך, תראה כמה אני מכה אותה והיא

אינה זזה ממקומה. אותו ישראל הבין שבשביל שהיתה למודה

לנוח בשבת אצלו, לכן היא לא רוצה לעבוד. אמר לו: בא ואני

מעמידה. כיון שבא, אמר לה באזנה: פרה פרה! את יודעת

כשהיית ברשותי היית חורשת בימי החול ובשבת היית שובתת

כמוני, עכשיו שאת ברשות גוי בבקשה ממך עמדי וחרשי!

וראה זה פלא! מיד עמדה וחרשה. אמר לו אותו הגוי: איני

מניחך עד שתאמר לי מה עשית באזנה, אני נתייגעתי בה

והכתי אותה ולא עמדה, והנה אתה רק לחשת לה וכבר היא

קמה? התחיל אותו ישראל מפייסו ואמר לו: לא כישוף ולא

כשפים עשיתי אלא כך וכך הסחתי לה באזנה ועמדה וחרשה.

מיד נתיירא הגוי ואמר: ומה אם פרה שאין לה לא שיחה ולא

דעת, בכל זאת הכירה את בוראה, אז ק"ו אני, שייצרני יוצרי

בדמותו ונתן בי דעת איני הולך ומכיר את בוראי!? מיד בא ונתגייר

ולמד וזכה לתורה והיו קוראים שמו יוחנן בן תורתה…

וגילה הרמ"ע מפאנו – שתיקונה של ושתי היתה, שהמלכה ושתי

נתגלגלה באותה פרה שמכר אותו חסיד, ולא היתה רוצה לחרוש

בשבת כתיקון על כך שהיא היתה רוצה שיעשו בנות ישראל מלאכה

בשבת. ואותו גוי שנתגייר על ידי זה הוא אחשורוש, ואז היה

תיקונה…

 

הנערות הראויות לתת לה מבית המלך (ב. ט)

 

מלמד שהיתה מונה בהן שבעת ימי השבוע בכדי לדעת מתי הוא

שבת (מגילה י"ג.). שאל הגה"ק רבי יהונתן אייבשיץ זי"ע בספרו

יערות דבש – אסתר, שנביאה היתה – לא ידעה איזהו יום השבת עד

שהוצרכה לסימניהן של הנערות? אלא – אסתר היתה מסתרת עמה

ומולדתה לבל ידעו שהיא יהודיה. ואמרו חז"ל: בטלה מביאה לידי

שעמום, אם כן, בודאי היתה אסתר גם עוסקת בכל ששת ימי המעשה

במלאכה, כאשה חכמת לב. אם כן ישגיחו נערותיה כי בשבת אינה

עושה במלאכה, וידעו מהו עמה. על כן הערימה אסתר בחכמתה

וחלקה את הנערות כל אחת ליום אחר של השבוע, ממילא, הנערות

ששרתוה בחול לא נמצאו עמה בשבת, והיו סבורות שהיא עוסקת

תמיד במלאכה, ואילו הנערה הנמצאת עמה בשבת, סברה שאף פעם

אינה עוסקת במלאכה…

 

אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה (ב.כ)

 

מסופר על הגאון רבי איזיל חריף זי"ע שישב שנה אחת בפורים עם

בני עירו וכאשר ליבו היה מבוסם עליו, שאל -ואמר: האם יודעים

אתם מה היה הנס והפלא הגדול ביותר בפורים? אומר לכם: "אין

אסתר מגדת מולדתה" – הדבר הזה, שאשה יכלה לשמור סוד! זה היה

הפלא והנס הגדול ביותר בנס פורים!…

 

בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך קצף בגתן ותרש וכו'

ויבקשו לשלחו יד במלך אחשורוש. ויודע הדבר למרדכי

ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי (ב. כא – כב)

 

המשנה (אבות ו.ו) אומרת: גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן

המלכות, שהמלכות נקנית בשלושים מעלות, והכהונה בעשרים

וארבע, והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים. והמשנה מונה

ומפרטת את אותם ארבעים ושמונה דברים, ואחת מהן הוא: "האומר

דבר בשם אומרו", ממשיכה המשנה: הא למדת כל האומר דבר בשם

אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר (אסתר ב) "ותאמר אסתר למלך

בשם מרדכי", את כל הסיפור עם בגתן ותרש, וזה היה הפתיחה

לגאולת ישראל מהצרה הקשה.

תמה הרה"ק בעל השפת אמת זי"ע, לכאורה מה השבח העצום בכך

שהאדם אומר דבר בשם אומרו, כלומר, שאינו רוצה להתלבש

בטליתו של חבירו, האם משום כך זכותו רבה כל כך עד שדבר זה

גורם לו להביא גאולה לעולם וכן שדבר זה הוא מן הדברים שהתורה

נקנית בהם?

אלא מובא בגמרא (מגילה ז. א) ר"א אומר אסתר ברוח הקודש

נאמרה שנאמר "ויודע הדבר למרדכי". ומבואר בגמרא (סנהדרין פט.

ב) כי מה שמתגלה לנביא ברוח הקודש מתגלה גם לנביאים אחרים.

אם כן כמו שנודע ברוח הקודש למרדכי, כן נודע מיד לאסתר

שנחשבת בין שבע הנביאות (מגילה יד.א). על כן היתה אסתר יכולה

לומר בשם עצמה למלך, אבל בכל זאת היא נהגה טובת עין למרדכי

ואמרה את הדבר בשמו. וזו העין הטובה הוא השבח הגדול: אדם

היודע דבר בעצמו וטובה עינו שיהיה דבר זה נקרא על שם חבירו

ראוי שיביא גאולה לעולם וראוי שהתורה תהיה נקנית על ידי זה…

הגה"ק רבי שמעון סופר רבה של קראקא זי"ע אמר, שזהו גם הפשט

בסוף המגילה (ט. לב) "ומאמר אסתר קיים דברי הפורים האלה",

ולכאורה על איזה מאמר מדובר? אולם הכוונה על "ותאמר אסתר

למלך בשם מרדכי" שעל כך דורשת הגמרא שכל האומר דבר בשם

אומרו מביא גאולה לעולם, אם כן "מאמר אסתר" בשם מרדכי גרם

הפורים…

 

ויעש המלך כדבר ממוכן (ב. כא)

 

אמר הרה"ק רבי אהרון מקרלין זי"ע נרמזנו מזה הכתוב: "כדבר

ממוכן" – כפי שעושים ההכנה בזה העולם, ברוחניות בתורה

ובמצוות, כך עושה המלך – מלך העולם, כרצון יראיו ומשפיע

חיותו וטובו מלמעלה!…

 

ויודע הדבר למרדכי ויגד לאסתר וכו' ויבקש הדבר

וימצא ויתלו שניהם על עץ וכו' (ב. כג)

 

"היו בגתן ותרש מספרים דבריהם לפניו בלשון טרסי, ואין

יודעים שהיה מרדכי מכיר בשבעים לשונות, שהיה מיושבי

לשכת הגזית" (רש"י).

 

מסופר שפעם בא השר והנגיד משה מונטיפיורי (שעזר רבות

ליהודי ירושלים בפרט, וליהודי העולם בכלל, בנדיבותו הרבה)

לורשא, אל מעונו של הרה"ק בעל החידושי הרי"ם זי"ע ושאל

אותו: מדוע אין יהודי המדינה מלמדים את בניהם לשונות

העמים, (שפות זרות) שהרי מצינו, כי גם הסנהדרין ידעו שבעים

לשון, וכן נגרם נס פורים בשל מרדכי, אשר הבין לשון טרסיים

של בגתן ותרש?

השיבו הרבי: אדרבא! מזה מוכח שאין ללמד ילדי ישראל

לשונות העמים, שאילו למדו ישראל שבימי אחשורוש את

לשונות העמים, היו נזהרים בגתן ותרש מלדבר לפני מרדכי

מחשש שיבין דבריהם ויספר למלך, אבל מחמת שהיו יודעים, כי

יהודים אינם מכירים בלשון העמים העיזו לדבר – ומכאן צמחה

הישועה… (רק מרדכי שהיה מיושבי לשכת הגזית וכל הסנהדרין

– היו יודעים שבעים לשון, מגזירת הכתוב שלא ישמעו

הסנהדרין מפי המתורגמן).

 

ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם

מרדכי ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל

מלכות אחשורוש עם מרדכי (ג. ו)

 

שאל האלשיך הקדוש זי"ע – אם המן רצה משנאתו להרוג את

מרדכי משום שלא השתחווה לו, מדוע החליט להשמיד את כל

היהודים? אלא ההסבר הוא כך: הדרך הוא שאם אדם מישראל

נמצא בצרה, אחרים מתפללים בעדו להצלתו. כי האדם בעצמו

אינו יכול לעזור לבדו, שהרי אין חבוש מתיר עצמו מבית

האסורים. לכן רצה המן שהיה מלא שנאה על מרדכי שלא רצה

לכרוע לפניו ברך, לשלוח יד במרדכי. אבל לאחר שקיבל ידיעות

על דרכם של ישראל שאחד מתפלל ועוזר להצלתו של השני,

"ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לו את עם

מרדכי" – ספרו לו כי עמו יחוש להצלתו, ולא יוכל לו למרדכי,

לכן "ויבקש המן להשמיד את כל היהודים עם מרדכי" – כי אם

כולם יהיו בצרה, אז כולם יהיו בבחינת אין חבוש מתיר עצמו

מבית האסורים, ואזי יכול לו למרדכי…

ואילו הרה"ק רבי יצחק מווארקא זי"ע – אמר: ויבז בעינו

לשלוח יד במרדכי לבדו, "כי הגידו לו את עם מרדכי" – סיפרו לו

כי העם הוא של מרדכי, עם שיש בכוחו להוציא מתוכו הרבה

מרדכי!… ואם כך הדבר, מה תועלת תצמח לו מזה שיאבד את

מרדכי זה האחד, והרי מיד יעלה ויצמח במקומו מרדכי אחר…

 

ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים (ג. ח)

 

הרה"ק מווארקא זי"ע היה מפרש: "יש- "נוי", היינו יש איזה מן

יופי מיוחד בזה, שהם "עם אחד" – באחדות באהבה והתחברות

האחד עם השני!…

הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ זי"ע אמר: – זאת הייתה הטענה

של המן: "ישנו" – הוא קיים! משום – "עם אחד", משום שהייתה

ביניהם עד עתה אחדות, ואולם כהיום הזה – "מפוזר ומפורד בין

העמים", מחולק ומפולג עם עצמו, ולכן קל להתגבר עליו…

ואילו הרה"ק רבי משה מסאמבור זי"ע אמר דכך הוא הפשט:

"ישנו עם אחד" – דכל זמן ועת שישראל המה עם אחד! אז

"מפוזר ומפורד בין העמים" – מזה בא פיזור ופירוד בין העמים!…

ואילו באופן אחר אפשר לפרש שזה היה טענת המן למלך: "מפוזר

ומפורד בין העמים" – אין הם חסים עוד על כבודם, את כל המחלוקות

הפנימיות שביניהם, את כל הפיזור והפירוד שלהם, הם נושאים

ומוציאים החוצה אל רשות הרבים, אל "בין העמים", והודות לכך

גלויים וידועים לנו כל חסרונותיהם וכל חולשותיהם, וכבר אנו יודעים,

איפוא, איך להילחם בהם ולנצחם…

 

ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפזר ומפורד בין

העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי

המלך אינם עושים ולמלך אין שוה להניחם, אם על המלך טוב

יכתב לאבדם (ג. ח-ט)

 

שנה אחת בעת ישב הגה"ק רבי מאיר שפירא זי"ע ראש ישיבת

חכמי לובלין בישיבתו לסעודת פורים ומשתה היין, קם מבוסם והכריז

בשמחה: טעות היא לומר שהמן רצה להרע לנו, הוא רצה רק להעניק

לנו חג נוסף, והראיה היא! – ממקרא מפורש במגילה! המן בא אל

אחשורוש ואמר: "ישנו עם אחד וכו' ודתיהם שונות מכל עם" – כל

החגים שהם חוגגים, כולם באו להם "מכל עם" הגוזרים עליהם גזירות,

ולבסוף בנחלם מפלה, חוגגים היהודים!… כך יש להם – "פסח" מפרעה,

"חנוכה" מאנטיוכוס, וכן הלאה, אולם "ואת דתי המלך אינם עושים",

ממך אחשורוש אין ליהודים עדיין חג, ולכן – "אם על המלך טוב יכתב

לאבדם" וסופך לנחול סוף מר… וממילא יהיה להם חג פורים שמח!…

 

ונשלוח ספרים ביד הרצים… להשמיד ולהרוג ולאבד את כל

היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד (ג. יג)

 

מפני מה דווקא ביום אחד? וכי לא היה טוב יותר בשביל התוכנית

השטנית הזאת לערוך שחיטה של ימים רבים? אלא אומר על כך

הרה"ק רבי שלמה מקרלין זי"ע בדרך צחות: המן, צורר היהודים,

יודע היה שיש לו עסק עם היהודים, שהם עם המלומד בניסים, וביקש

להבטיח עצמו, שאם לא תצליח תכניתו והיא תיגמר במפלה, אל

יהיה להם היהודים אלא יום אחד של חג, ולא כמה ימים רצופים…

 

ותחלחל המלכה מאד ותשלח בגדים להלביש את מרדכי

ולהסיר שקו מעליו וכו' (ד. ד)

 

מה טעם שלחה אסתר בגדים למרדכי, הרי לא מחסרון בגד לבש שק,

הלא הוא – מדעת קרע את בגדיו, משום סיגוף וצער, וגם את הבגדים

האחרים יקרע? אלא מסביר הרה"ק בעל התפארת שלמה זי"ע –

רמזה אסתר בשליחת הבגדים כי היא חולקת על דרכו של מרדכי!

מרדכי קיוה להצמיח ישועה לעם ישראל ע"י סיגופים מחמת צער

גלות השכינה, לפיכך סבר שראוי לכל אחד ללבוש שק ולעלות אפר.

אך אסתר, רוח אחרת היתה עמה: היא סברה כי יש לעורר את

הרחמים ע"י שמחה. כי השכינה אינה שורה מתוך עצבות, ככתוב:

"עבדו את ה' בשמחה", ועוד כתוב: "עוז וחדוה במקומו". ובשליחת

בגדי המלכות למרדכי, לכך נתכוונה! וזה היה חלק מתפילתה שמרדכי

ילך בדרך השמחה! וכמובא במדרש: שכאשר הרכיבו את מרדכי

ברחובות העיר והילבשהו בגדי מלכות, שלחה אסתר והביאה שבעה

אלפים נושאי כלי זמר. וכאשר בא מרדכי לכלל שמחה, היה בכוחו

לעורר רחמים וחסדים!…

 

כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים

ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו, ומי יודע אם לעת כזאת

הגעת למלכות (ד. יד)

 

ידוע ומפורסם עד כמה השתדל הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע להקל

את סבלם של יהודי רוסיה בתקופת שלטון הצאר ניקולאי ימ"ש. פעם

הפנה מבטו כלפי מעלה ואמר: רבונו של עולם! "אם החרש תחרישי

בעת הזאת", מסתבר כי "ריוח והצלה יעמוד ליהודים", אבל הנני

מפחד מאד שהריוח והצלה יעמוד ליהודים "ממקום אחר", מהסטרא

אחרא רח"ל, כיון שהם רואים שדרך רשעים צלחה, לכן יפרקו מעצמם

עול מלכות שמים ויחפשו להם ישועות ממקום אחר, על ידי שיהפכו

לרופאים עורכי דין ומלומדים בחכמות חיצוניות, ואז הלא "ואת ובית

אביך תאבדון", התורה והתפילה ילכו לאבדון, ("את" רומז על התורה

9

שהיא מא' עד ת', "ובית אביך" על התפילה כי תפלות אבות

תקנום.) ואל תאמר, נראה אז מה יהיה המצב, בינתיים אין מה

לדאוג, לא ולא רבונו של עולם! "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת

למלכות" – מי יודע אם יהיה עוד מי שירצה לקבל עליו עול

מלכותך עליו, וכידוע אין מלך בלא עם, לכן לא עת לחשות ויפה

שעה אחת קודם!…

 

לך כנוס את כל היהודים וכו' וצומו עלי ואל תאכלו ואל

תשתו שלושת ימים לילה ויום, גם אני ונערתי אצום כן,

ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכו' (ד. טז)

 

ביאר זאת הגר"א זי"ע – אמרה אסתר: אתם, "צומו עלי שלושת

ימים תמימים לילה ויום" – שהם שבעים ושתיים שעות, ואילו

"אני ונערותי אצום כן" – כמנין "כן" – שהם שבעים שעות

בלבד. כי אם "ובכן" – אצום שבעים ושתיים שעות כמנין "בכן"

– שהם שלושת ימים, "אבוא אל המלך אשר לא כדת" – אהיה

נגד הנימוס, שידוע כי מי שצם שלושה ימים ריח פיו נודף, כמו

שמובא ברבי אליעזר בן הורקנוס. (פרקי דר' אליעזר).

ואילו הרה"ק רבי בונים מפשיסחא זי"ע אמר: אסתר לא היתה

יכולה להתענות אז, כי הרי הסעודה שהכינה לאחשורוש ולהמן

היתה בימי התענית שלושת הימים, ואם כן, למה התכוונה

אסתר באמרה למרדכי: "וגם אני ונערותי אצום כן"? אלא ענה

ואמר: אמרה אסתר: "וגם אני ונערותי אצום כן" – אני ונערותי

נצום בדרך הזאת של אכילה ושתיה!.. כי צדיקים יכולים לאכול

סעודה של ממש ושיהיה נחשב להם כתענית! כי תלוי מה

מתכוונים באכילה ולאיזה מטרה!..

 

לך כנוס את כל היהודים וכו' וצומו עלי וכו', ויעבור

מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר (ד. טז-יז)

 

"ויעבור מרדכי" – כתוב בגמ' מגילה, אמר רב ש"העביר" יו"ט

הראשון של פסח בתענית. וקשה, וכי לא היה יכול מרדכי לתקן

תענית ביום חול, כדי שלא יצטרך להתענות דווקא ביום טוב?

אלא הסביר זאת הרה"ק רבי ישכר דוב מבעלזא זי"ע על פי מה

שמסופר על הרה"ק רבי יצחק מדרוהוביטש זי"ע שטרם

שנתפרסם היה עני גדול ועסק במלמדות אצל כפרי אחד, פעם

חלה הכפרי מאוד ואמרו לו שיתן צדקה לעשרה עניים שיתענו

יום שלם ויבקשו רחמים עליו, מובן שהראשון מהעשרה היה ר'

יצחק, אך הוא לא התענה כלל כמו התשעה האחרים, אלא קנה

בשר ודגים ומטעמים וסעד עם בני ביתו והטיבו לבם יחד.

לאחר זמן מה, הכפרי הבריא, וכשנודע לו איך שר' יצחק

'התענה'… חרה לו מאוד, וישאלהו: איך מלאו לבו לעבור על

דברי משלחו, אשר נתן לו הכסף על מנת שיתענה? השיבו ר'

יצחק: דע, כי בתחילה חשבתי לעשות כדבריך, אבל חשבתי

בלבי איזו פעולה תהיה מתעניתי, הלא בשמים רגילים למדי

בתעניותיי, לכן התבוננתי שיותר טוב לעשות בממונך סעודה

יפה לי ולמשפחתי, שבזה תתקיים התעוררות בשמים וישאלו

מה יום מיומים, היכן לקח העני המרוד הזה סעודה שלמה כזו לו

ולמשפחתו, ויימצא הדבר כי אתה החיית אותנו בכספך, ובזכות

זו תזכה לרפואה.

ועל פי זה אפשר לומר שזו היתה מחשבת מרדכי, שחשב

לעצמו, כי אם יתקן תענית ביום חול, כבר רגילים בשמים

שישראל מתענים על כל צרה שלא תבוא, אבל תענית בפסח

לא אירעה עדיין, כי ביום טוב הכל שמחים וסועדים לבן, ומזה

תתעורר בשמים התמיהה מה קרה? ויוודע למעלה כי עת צרה

ליעקב, ואז ממנה יוושע.

 

ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב (ה. ט)

 

וי, וי! – צעק פעם הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע

כשהגיע אל הפסוק הזה – מהיכן באה ומגיעה אליו, אל המן

הרשע, מידה חשובה כל כך, היא מידת השמחה?…

וי וי! רק משום כך גבר תחילה על מרדכי, שהיה שרוי אז בעצבות

ובתענית…

 

ויספר להם המן את כבוד עושרו ורוב בניו ואת כל אשר

גדלו המלך (ה. יא)

 

וכמה רוב בניו? אמר רב: "שלושים" (מגילה טז'). היכן מרומז וכיצד

מסתבר מן הפסוק הזה, שהיו לו להמן שלושים בנים? ביאר הגר"א

מוילנא זי"ע – זה מסתבר מן התיבה "ורוב". שכן במסכת פסחים, על

המשנה "הפסח נשחט בשלוש כיתות" (פסחים ס"ד) אומרת שם

הגמרא: "בג' כיתות של שלשים שלושים בני אדם", והגמרא מסיקה:

"ברוב עם הדרת מלך", מתברר איפוא כי ב"רוב" הכוונה לשלושים…

המן מן התורה מניין?

הגמרא (חולין קלט:) שואלת: "המן מן התורה מנין? ותשובתה היא,

שנאמר (בראשית ג. יא) "'המן העץ' אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו

אכלת". ולכאורה צריכים להבין מדוע כה חשוב לדעת היכן מוזכר

המן בתורה? הסבר לכך מובא בשם הגה"ק בעל החזון איש זי"ע –

דבפרשת משפטים (שמות כג. יג) נאמר: "ושם אלהים אחרים לא

תזכירו לא ישמע על פיך", ומבארת הגמרא (סנהדרין סג:) "שלא

יאמר אדם לחבירו, שמור לי בצד עבודה זרה פלונית" – ואסור

להזכיר שם עבודה זרה כלל, חוץ מעבודה זרה שהוזכרה בתורה, כגון

אותה שאומר משה רבינו (דברים ג. כט) "ונשב בגיא מול בית פעור".

על פי זה יש לומר, כי לגמרא היה קשה, הלא המן עשה עצמו עבודה

זרה – ומסיבה זו מרדכי לא כרע ולא השתחוה לו. אם כן, היאך מותר

להזכיר את שמו של המן? על כרחנו, ששמו מוזכר בכתוב, ועל כן

מותר להזכירו. על כך שואלת הגמרא: "המן מן התורה מנין"? – היכן

מוזכר שמו של המן בתורה? ותשובתה היא: "המן העץ" – וממילא

מותר להזכיר את שמו…

ואילו המגיד הירושלמי הנודע הגה"צ רבי שלום שבדרון זי"ע הסביר

בדרכו המיוחדת את שאלת הגמרא באופן אחר: דהנה המגלה

מתארת את המן כשהוא נמצא בשיא תפארתו – המלך נשאו על כל

שריו ועבדיו, כל עבדי המלך כורעים ומשתחווים לו, בכל מאה

ועשרים ושבע מדינות המלך אין איש נכבד ממנו, המלכה עושה

משתה רק לכבודו – ובכל זאת כשהוא יוצא מן המשתה ורואה

שמרדכי לא קם ולא זע מפניו, הוא מתמלא חמה. המן בא לביתו,

אוסף את כל אוהביו ומכיריו, מפרט באזניהם את "כבוד עשרו ורוב

בניו ואת כל אשר גדלו המלך", ומיד אחר כך מכריז: "וכל זה איננו

שוה לי"… ולמקרא הדברים מתעוררת פליאה – כיצד המן יכול לחוש,

שכל הכבוד והיקר שיש לו אינם שווים מאומה, רק בגלל יהודי אחד

שאינו משתחוה לו? האם על מעט הכבוד שנגרע ממנו יקום או יפול

כל הכבוד שחולקים לו האנשים במאה עשרים ושבע מדינות?! וזו

השאלה ששואלת הגמרא: "המן מן התורה מנין? – היכן רמוזה

בתורה תכונה משונה שכזו? ותשובת הגמרא היא: שנאמר "המן

העץ" – שורש תכונה זו שמצינו אצל המן, התגלה כבר בהנהגת אדם

הראשון, וממילא הוא קיים בטבע בני האדם בכלל. ומה מצינו אצל

אדם הראשון? בגן עדן נטע ה' "כל עץ נחמד למאכל וטוב למראה",

אפילו "עץ החיים" נמצא בתוך הגן, והקב"ה מתיר לאדם הראשון

לאכול מכל עצי הגן, מלבד מעץ אחד – עץ הדעת טוב ורע. איסור זה

גורם לאדם הראשון לחוש ש"כל זה איננו שוה לו" – הוא מתאוה

לאכול דווקא מעץ הדעת. למה? כי זהו תפקידו של היצר הרע –

לטעת בלב האדם את התחושה כי מה שחסר לו הוא העיקר. האדם

אינו מסתפק במה שיש לו, אלא משתוקק דווקא למה שעדיין לא

השיג. לא די לו במותר לו, והוא מתאוה דווקא למה שנאסר עליו…

ותאמר לו זרש אשתו וכל אהביו יעשו עץ גבוה חמישים

אמה (ה. יד)

 

מפני מה דווקא בחרו בגובה הזה, של "חמישים" אמה? אלא הסביר

הגה"ק רבי יהונתן אבישיץ זי"ע – הם חשבו עצמם ללמדנים!… כי

בגמרא (בבא בתרא כח) "מרחיקים את הקברות מן העיר חמישים

אמה, משום ריח רע". ריח הרע של מת שולט במרחק חמישים אמה,

 

ומשום כך, בשביל שיקבל את הרשות להקים את עץ התלייה

באמצע העיר, הם יעצו לו איפוא: "יעשו עץ גבוה חמישים

אמה", שאם לא כן, לא ירשו השלטונות להקימו בעיר…

ורבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום!

 

ותאמר לו זרש אשתו וכל אהביו יעשו עץ גבוה חמישים

אמה ובבוקר אמר למלך ויתלו את מרדכי עליו וכו' (ה.

יד)

 

במדרש מובא "בבוקר" – בזמן קריאת שמע של שחרית. שואל

הגה"ק רבי יהונתן אבישיץ זי"ע – מה בער להם לקום כל כך

מוקדם בבוקר, האם ממשכימי קום היו?… אלא הסביר זאת: כי

במחשבה תחילה הציעו זרש ואוהביו להמן, שיתלה את מרדכי

בבוקר, שכן אם יקראו ישראל קריאת שמע בעונתה וגם יסמכו

גאולה לתפילה כראוי בותיקין, אינם ניזוקים כל היום! (עיין

ברכות ט.ב), ותהיה התאמצותו של המן לשוא…

לפיכך יעצו להקדים, לבטל את מרדכי מקריאת שמע, ושלא

יבוא לסמוך גאולה לתפילה, ואמנם השכים המן לבוא בלילה

לחצר המלך וכוונתו שיהיה מרדכי נתלה עם נץ החמה, אך

הקב"ה הפר עצתו וקלקל מחשבתו!…

 

ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו

ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו (ו. יג)

 

אמר הרה"ק בעל השפת אמת מגור זי"ע – בא וראה, כמה

שווה חברות שתלויה בדבר! לפני כן, בעת שסיפר להם את

צרותיו, הם קרוים "אוהביו", ולאחר מכן כששמעו את הדברים,

והם רוצים לענות לו, הם קרואים "חכמיו".

למה? מה קרה? אלא, בהתחלה כשהוא סיפר להם את "אשר

קרהו", הוא עוד הגיע בתור "המן" משנה למלך. ולכן כולם רצו

להחניף לו ולהסתובב סביבו, והיתה זו "אהבה התלויה בדבר",

לכן הם נקראים – "אוהביו". אבל כשרק החלו להריח ולהבין

שהאדם העומד לפניהם בצרות – "נפול יפול", בטלה אהבתם

וכולם החלו להתרחק ממנו, וכבר הם נקראים "חכמיו"…

 

ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו, אם מזרע היהודים מרדכי

אשר החילות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול

לפניו (ו. יד)

 

שאל הגה"ק בעל הנודע ביהודה זי"ע – הרי המן כינס את

החכמים, בשביל שיעוצו לו איזה עצה טובה, ומה עצה היא:

"אשר החילות לנפול לפניו לא תוכל לו, כי נפול תפול לפניו"?

אלא הפשט הוא – ענה ואמר: שהם הסבירו לו, כי ברעה

וברשעות לא יוכל להשיג עוד דבר ממרדכי, שכן "אשר החילות

לנפול לפניו – לא תוכל לו". אלא מה? "אם מזרע היהודים

מרדכי", אם מרדכי זה יהודי הוא, עוד ישנה עצה אחת ותקווה

אחת, והיא: "כי נפול תפול לפניו", שימחל ויסלח לך. שכן כיהודי

בוודאי בעל רחמים הוא, ובוודאי ירחם עליך…

 

ותען אסתר המלכה ותאמר וכו' כי נמכרנו אני ועמי

להשמיד להרוג ולאבד, ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו

החרשתי וכו', ויאמר המלך אחשורוש לאסתר המלכה מי

הוא זה ואי-זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן (ז. ג -ה)

 

שאל הרה"ק בעל האוהב ישראל מאפטא זי"ע – והנה קשה

הלשון "נמכרנו" שאמרה אסתר, כי היאך שייך לשון מכירה

אצל הריגה. והיה צריך לומר כי נגזר עלינו. ועוד, למה הוסיפה

אסתר לומר ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי אשר לא

נאמר עד הנה שום זכר מן מכירות לעבדים. ועוד, מה אמר

אחשורוש מי הוא זה וגו', הלא הוא בעצמו חתם את עצמו על

הגזירה כמו שאמר הכתוב ויכתוב בשם טבעת המלך וגו'.

ותירץ ע"ז הסבר נפלא ע"פ מה ששמע בשם רבי שרירא גאון

זי"ע ע"פ מעשה שהיה אז בימיו. עשיר מופלג אחד היה לו ספר

תורה שהיה כתוב בכתב ידו של עזרא הסופר. ולהעשיר הזה

היו לו שני בנים. ולאחר פטירתו היה מחלוקת גדולה בין הבנים

היורשים, מחמת שכל אחד מהם חפץ לקחת את הס"ת הזה, מאשר

לקחת כל כסף וזהב שבעולם. והציעו טענותיהם לפני יודעי דת ודין,

ויצא הפסק דין שהחלוקה תהיה ביניהם ע"פ הגורל ומי שיזכה ע"פ

הגורל, שייך לו הס"ת הזה. והטילו גורל ביניהם, וזכה האחד בהס"ת

הנ"ל ושמח מאד שמחה גדולה. והיה בעיניו כמוצא שלל רב. ולהשני

היה יסורים גדולים, כי אף שלקח כנגדו הרבה כסף וזהב, כל זה אינו

שווה לו מגודל תשוקתו להס"ת הזה.

בהעיר הנ"ל היה שם מומר אחד ובראותו כל זאת מאוד חרה אפו על

היורש הזה שאיבד הון רב בעד ס"ת אחד. והחליט לעשות ברשעו

מעשה בכדי ללעוג עליו. החליף את מלבושיו כדי שלא יכירהו. והלך

לבית הכנסת אשר היה שם הס"ת הזה. והתחבא שם באיזה זווית עד

הערב, וכאשר הלכו כל האנשים לביתם לקח המומר הזה את הס"ת

מנרתיקו ומצא כתוב (שמות נג. כ) "ועבדתם את ה' אלוקיכם ובירך

את לחמך". ועשה הרשע הזה ברשעותו ומחק את הע' מן ועבדתם

וכתב א' במקומו ופיסל את הס"ת בחירוף וגידוף גדול ר"ל. ודבר זה

לא נתוודע לשום אדם. ולאחר כמה ימים נודע הדבר שיש טעות כזה

בהס"ת הזה. והנה היורש הזה שהס"ת נפל בגורלו היה לו צער גדול

בשמעו מזה. ומגודל היסורים ודאגה, נחלה מאד, כי אמר אף שיכולין

לתקן הטעות הזה אבל לא יהיה נקרא ס"ת של עזרא הסופר.

בא אליו אביו בחלום הלילה, וסיפר לו בנו היורש את כל המאורע

וצוה לחפש תחת השולחן ושם ימצא את עינו של המומר אשר יקוים

בו "עין תחת עין"… ועוד אמר לו אביו שאת הס"ת לא יתקן שום

אדם, כי כן יצא הפסק מהב"ד של מעלה אשר עזרא הסופר בעצמו

יתקן את הס"ת שלו! וכן היה כאשר אמר אביו. עד כאן סיפור

המעשה.

ולפי זה אפשר להבין על נכון את דברי הפסוקים: כי המן הרשע עשה

ג"כ כדבר הזה. היינו מתחילה כאשר בא לפני המלך לא גילה לו תוכן

כוונתו הרע, רק אמר שרצונו לקנות את היהודים לעבוד בהם. ונותן

בעד זה עשרת אלפים ככר כסף. וכתב באמת בשטר מכירה

"לעבדם". ואח"כ עשה המן הרשע ברשעותו ומחק את הע' וכתב א'

במקומו בלשון "לאבדם". ואחרי זה כאשר ראו סופרי המלך את

השטר מכירה שהיה נכתב לאבדם, אז כתבו הם פירוש הדבר

להשמיד להרוג ולאבד. וזהו שאמרה אסתר: "ואילו לעבדים ולשפחות

נמכרנו" – היינו כאשר אמר לפניך בתחילה. החרשתי. ולכן כעס

המלך אחשורוש ואמר מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות

כן, פירוש כי אני לא מכרתי אותם אלא לעבדים…

 

ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר (ח. טז)

 

על הרה"ק רבי מאיר'ל מפרימשלאן זי"ע מסופר, שבעיצומו של "יום

הפורים" נקלעו שני סוחרים לביתו, ונפשם בשאלתם בבכי ובתחנונים,

שבאו עכשיו לעיר עם מלאי גדול של עורות כבשים שהשקיעו בזה

מרבית רכושם, ולדאבונם ירד לפתע מחיר העורות וקרובים הם

להפסד מרובה ולפשיטת רגל. ציווה רבי מאיר לבני ביתו להביא להם

יין לרוב ולהשקותם עד שנתבסמו והיו בגילופין וקמו לרקוד ברוב

שמחה וחדוה בשכחם את כל מחסרם ודאגתם.

כיון שכן, נם להם רבי מאיר –מובטחני שעכשיו יעלה המחיר ויתייקרו

העורות ותצליחו למכרם ברווח הגון! שכן פסוק מפורש הוא "במגילת

אסתר" "ליהודים היתה אורה" – ליהודים היו עורות, ולכן דאגו מאד

על ירידת השערים, אמנם מכיון שקיימו מצות היום להיות ב"שמחה

וששון" – אזי "ויקר" – נתייקרו העורות….

וכדבריו כן היה, מיד למחרת עלו השערים ומכרו את סחורתם במחיר

הגון…

 

ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר (ח. טז)

 

שנה אחת בעת סעודת פורים הסביר הרה"ק בעל הבית ישראל מגור

זי"ע את הכתוב הנ"ל על פי הפשט שפירש הרה"ק רבי בונים

מפשיסחא זי"ע על הפסוק "ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו".

שאם "ואדם ביקר" – בא לאדם אזה 'יקר' היינו השגה והארה ו"בל

ילין" – ואין היא לנה אצלו ונשארת חקוקה אצלו הלאה, הרי אין זה

דבר של קיימא ונמשל 'כבהמות נדמו' על שלא הצליח לשמרה אצלו.

 

ועל פי זה פירש "ליהודים היתה אורה וגו' ויקר" היינו שהחזיקו

אז עם ישראל באותה הארה ונשאר זאת אצלם הלאה…

ונהפוך היא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם (ט. א)

אמרה נפלאה ואמיתית אמר הרה"ק רבי יואל מסאטמר זי"ע

פעם בעת סעודת פורים: שאפשר לפרש את דברי פסוק זה, על

פי הפסוק (בתהילים ק"כ) "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה",

דהנה מי שמקנא קנאת ד' צבאות באמת, הוא אינו מפחד לומר

את האמת, ולוחם מלחמת ה' בעוז, וגם אומר דברים ברורים

מבלי שיוכלו לטעות ולטשטש את דבריו ולפרשו באופן אחר.

אבל מי שהוא מבקש שלום ואין בידו העוז לצאת וללחום

מלחמתה של תורה בלי פחד, הוא מדבר בלשון המשמע לשני

אופנים, בכדי שכל אחד יוכל לפרש את דבריו כפי שירצה.

והנה חז"ל אמרו (ר"ה ג.) דתיבת "כי" משמש בארבע לשונות.

אי, דילמא, אלא, דהא. וזהו שכתוב: "אני שלום" – אם מדובר

באדם שמבקש שלום, רוצה להיות טוב עם "כולם"… אז "וכי

אדבר" – הוא מדבר בלשון שמשתמע לכמה לשונות, וכל אחד

יוכל לפרשו כמו שירצה, ועושה נחת רוח ליוצרו וליצרו… אבל

"המה למלחמה" – איש מלחמה מדבר בלשון המה, שבאיזה

שהוא דרך ואופן שתהפוך תיבה זו, ישאר תמיד תיבת המה!…

ועל פי זה, נבין את הפסוק: "אשר ישלטו היהודים המה" – אם

ישלטו בני ישראל בעצמם ולא יפחדו משום איש, וילכו בדרך

אדיבה אך תקיפה נגד כל הצוררים הקמים עליהם להרגם

ולהשמידם רוחנית וגופנית ללא שום גמגום ופחד! אז יזכו לשלוט

גם "בשונאיהם"…

 

ואת עשרת בני המן תלו (ט.יד)

 

מסופר על הגה"ק רבי מאיר שפירא מלובלין זי"ע שהיה כידוע

נודד בעולם בכדי לגייס כספים למען ישיבתו המפורסמת, יום

אחד הוא מגיע לאיזה גביר גדול שהיה ידוע כקמצן לא קטן…

נכנס אליו רבי מאיר ומתיישב אצלו ומסביר לו את סיבת בואו.

היה זה ערב פורים, מתחיל אותו גביר – קמצן להתל ברב ולומר

לו, אני אשאל אותך שאלה מסוימת שכבר נחה אצלי בראש

כמה וכמה שנים, ולפי תשובתך אראה כמה מגיע לך:

שֶאַל – אומר לו הרב: ואז ב'למדנותו הרבה', הוא שואל: מדוע

היו צריכים לתלות את עשרת בני המן הרי הם היו עשרה בנים,

ויכלו לתת להם ולכבדם בעשרת המכות שכבר כובדו בהם

מקדמת דנא המצרים? ראה הרב עם מי יש לו עסק ונענה ואמר

על אתר: שאלה מצוינת שאלת! אענה לך תשובה, פשוט מאד!

אם היו מחלקים את המכות לפי הסדר, כל מכה לכל ילד לפי

התור, היה יוצא שאת "ערוב" היה מקבל "דלפון", והרי קיימא

לן ש"דלפון" אינו יכול להיות "ערב"…

נהנה אותו קמצן- דלפון, מתשובתו החריפה של הרב ומעקיצתו

הרמוזה, והעניק לו מיד סכום נכבד!…

 

כי המן בן המדתא צורר כל היהודים וכו' (ט. כד)

 

אמר הגה"ק רבי מאיר שפירא מלובלין זי"ע – "צורר כל

היהודים" לא כפי שהעולם חושב! אלא "צורר" פירושו "כורך

וקושר", כמו: "לצרור מעות", המן היה "צורר כל היהודים", מי

שעזר בגזרותיו לקשור את כל היהודים ולעורר בהם את רגש

האחדות ולהביא לידי המצב של "לך כנוס את כל היהודים"…

וכן בכל דור ודור קמים עלינו כל מיני סוגי המן, משטינים

צוררים ומסיתים, שבעצם, לא רק שבסוף אין בידם להזיק, אלא

הם בעצמם "צוררים ומלכדים" את כל היהודים להיות באגודה

אחת, ואל לנו לפחד מהם!…

 

על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור (ט.כו)

 

משום מה נקרא החג הזה על שם "הגזירה", שקבע המן על פי

הגורל, – על "שם הפור", ולא כמו שאר ימים טובים, הנקראים

על שם "הנס" שביטל את הגזירה ההיא?, (כגון "פסח" – על

שפסח ה' על בתי אבותינו, "חנוכה" – על שחנו-כ"ה, וכו') אלא

ההסבר הוא: כי המתבונן יראה, שהנס הגדול ביותר נעשה באמת

ב"פור!" בכך שעלה בדעתו של המן הרעיון האווילי להפיל פור, שלפיו

נקבע המועד "להשמיד ולהרוג" רק בעוד אחד עשר חודש, אלמלא

הגורל הזה, אילו החליט המן, חלילה, לאחר שקיבל את הסכמתו של

אחשורוש, להוציא לפועל את פעולת ההשמדה תיכף ומיד – מי יודע,

מה היה גורלנו…

ולפיכך נקרא החג הזה "על שם הפור"…

 

קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם

ולא יעבור להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכו'

(ט. כז)

 

בגמ' (שבת פח') בענין קבלת התורה כתיב: "ויתיצבו בתחתית ההר"

מלמד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית ואמר: אם אתם מקבלים

את התורה מוטב, ואם לאו, פה תהא קבורתכם, ממשיכה הגמ'

ואומרת: אף על פי כן הדר קיבלוה (אחרי הרבה שנים קיבלו שוב את

התורה) בימי אחשורוש, מרצון ומאהבה, דכתיב "קיימו וקבלו עליהם"

– ודורשים: "קיימו" מה ש"קיבלו" כבר.

ונשאלת השאלה: במה היתה הקבלה הזאת חזקה ושרירה יותר מן

ההיא, בשעת מתן תורה? הרי גם הפעם היתה הקבלה על ידי אונס,

משום שהיו מתייראים מפני המן? אלא הסביר זאת הגר"א מוילנא

זי"ע בדרך הפלפול: המשנה בבא בתרא (פרק א' משנה ג') אומרת:

"המקיף את חבירו משלוש רוחותיו, גדר את הראשונה ואת השניה

ואת השלישית – אין מחייבין אותו" (מי שמקיף את שדהו של חבירו

בגדר משלושה צדדים, אין מחייבים את המוקף להשתתף בהוצאות

הגדר, אף על פי שהוא נהנה ממנה, מפני שהוא יכול לטעון, שאין

הגדר נחוצה לו). "רבי יוסי אומר – אם עמד וגדר את הרביעית

מגלגלין עליו את הכל" (אם עמד המוקף וגדר בעצמו את הצד

הרביעי של השדה, מחייבין אותו בתשלום מחצית הגדר מכל שלושת

הצדדים הקודמים, משום שבגידור הצד הרביעי גילה דעתו שהוא זקוק

לגדר והוא נהנה משלוש הגדרות שהקים המקיף…) ממשיך הגר"א

ואומר: והוא הדין כאן: הואיל ו"קיימו וקיבלו היהודים", הואיל ומלבד

תרי"ג המצוות קמו עכשיו היהודים וקיבלו עליהם לקיים עוד מצוה

נוספת – קריאת המגילה, גילו בזה את דעתם שהם מרוצים מכל

המצוות הקודמות מהר סיני, ולפיכך – "מגלגלין עליו את הכל"….

 

כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים, ורצוי

לרוב אחיו דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו (י. ג)

 

"רצוי לרוב אחד ולא לכל אחיו" (רש"י). הייתכן? מפני מה באמת היה

מרדכי, גואלו ומצילו של העם היהודי, "רצוי לרוב אחיו" בלבד ולא

"לכל אחיו"? אלא אומרים בדרך צחות: כי הוא היה "דורש טוב לעמו"

– כי בטוב לבו תיקן שיהיו נותנים בפורים מתנות לאביונים, לכן היה

"רצוי לרוב אחיו" אבל לא היה "רצוי לכל אחיו" – הגבירים לא היו

מרוצים מזה…

הרה"ק רבי מנחם מנדל מרימנוב זי"ע אמר כי מן הפסוק הנ"ל,

אפשר לראות מהו נקרא "עסקן" אמיתי! כי אצל מרדכי הצדיק אנו

רואים שהיה מתנהג בהיפך מה'עסקנים' למיניהם… שעל פי רוב עסקן

הוא "דובר שלום לעמו" – לעמו הוא מדבר שלום, מבטיח הבטחות.

אבל לזרעו הוא "דורש טוב לכל זרעו" – שיהיו לילדים עסקים טובים

ומשרה טובה… אבל מרדכי היה בהיפך: "דורש טוב לעמו" – עסקים

ופרנסות טובות היה דורש לכל העם. "ודובר שלום לכל זרעו" – לדבר

דברי שלום ו'הבטחות', הוא דיבר לזרעו!…

על הגה"ק בעל החתם סופר זי"ע מסופר, שכאשר התלונן בפני אחד

מתלמידיו הגדולים, שזה שבועות מספר, עקב טרדות הקהילה

והישיבה, נבצר הימנו הזמן והיכולת לבחון את בניו, ולעמוד מקרוב

על סדר לימודם, הרגיעו התלמיד באומרו: הנה דוד המלך, נעים

זמירות ישראל, בספר תהילים שלו (פרק לז) אומר: "כל היום חונן

ומלוה וזרעו לברכה". פסוק זה מדובר באותם אנשים – עסקנים יקרים,

שמלווים מזמניהם היקר עבור הכלל והציבור, ואילו לבני משפחתם

ולילדיהם כמעט ולא נשאר להם זמן להסתכל עליהם. אבל אל להם

 

לדאוג על טיב בניהם! כי ההבטחה מסורה בידיהם "וזרעו

לברכה" – הם ממילא יתברכו מן השמים ויצליחו בתלמודם

והתנהגותם…

נחה רוחו של החתם סופר זי"ע בזה, ובשבת הבאה, מגודל

התפעלות, השמיע ברבים בשעת סעודה שלישית, את חידושו

של התלמיד…

בשם הגה"ק הגרי"ז מבריסק זי"ע אומרים, שפירש בדרך צחות:

שבא הכתוב לומר, שאפילו ש"מרדכי היה משנה למלך וגדול

ליהודים", עם כל זה הוא לא הסתנוור… אלא היה "ודובר שלום"

- היה אומר "שלום" "לכל זרעו" – היינו לכל אחד אפילו לילד!

ולא הרגיש בזה שום פחיתות כבוד!…

 

שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי.

 

על איזה תכלת מדובר כאן? הפשט הפשוט הוא: שראו את

מרדכי לבוש בבגדי תכלת ונהיה משנה למלך, מכך שמחו –

"שושנת יעקב"…

אבל בדרך צחות אפשר לומר, שהפשט הוא: כי יהודי שושן לא

ידעו לקבוע מרחוק, מי יושב על הסוס ומי מנהיגו, כיון ששניהם

היו מלובשים בבגדי מלכות, (כמו שבתו של המן לא ידעה

להבחין וחשבה שמי שגורר את הסוס זה מרדכי, ולכן שפכה

עליו את המים מלמעלה, כמבואר במדרש). אך כשראו שהאיש

שיושב על הסוס יש לו "ציצית הכנף פתיל תכלת" – מיד הבחינו

שזה מרדכי שעלה לגדולה, ואז רבתה השמחה בין היהודים –

 

"שושנת יעקב צהלה ושמחה"…

 

מתי כבר יקראו את המגילה?!…

לסיום! – נכנס פעם הרה"ק רמ"מ מקוצק זי"ע לבית מדרשו ביום

הפורים, ושאל את קהל חסידיו: מתי יכתבו כבר את המגילה?

לא הבינו השומעים על מה יסובבו דבריו, אך חרדו לשאול ממנו

כוונתו. שלחו את בנו הרה"ק רבי דוד להיוודע כוונתו. הסביר

הרבי: הנה ממגילת אסתר אנו רואים כי לאחר כל הצרות

והגזירות שעברו על ישראל, נצמחה הישועה לבסוף – כן לעתיד

לבוא יכתבו מגילה מכל הצרות שסבלו ישראל בשנות גלותם,

ויוכלו לראות גם אז – איך שנצמחה ישועה מהצרות, וזהו

ששאל "מתי כבר יכתבו אותה מגילה"…

 

מחיית עמלק – כל הפושט יד נותנין לו!

אמר הרה"ק מוארקא זי"ע – בפורים נפסק להלכה "כל הפושט

יד נותנין לו", דהיינו מי שפושט את עצמו מבחינת ה'יד', היינו

בחינת כוחי ועוצם "ידי" (דברים ח. יז), ויודע שבן אדם לא לוקח

לעצמו כלום רק הכל מה', אז "נותנין לו" משמים וממשיך

השפעות גדולות וכל טוב. וזהו ההיפך מבחינת עמלק, שלחם עם

ישראל ברפידים (שמות יז. ח), ואמרו חז"ל (בכורות ה:) למה

נקרא שמה רפידים שרפו ידיהם. והיה עמלק לוחם לחזק את

בחינת ידיים "ידי עשו" – כוחי ועוצם ידי, ולכאלו אנשים אומר

ה': אם יש לך ידיים – תקח לך לבד!…

 

מתנות לאביונים!

 

אביא כאן מספר "פרפראות" עבור הת"ת שעוסקים בגיוס צדקה

למען תהיה בעדם לעת הצורך…

הגה"ק רבי מאיר שפירא מלובלין זי"ע נכנס לביתו של קמצן

גדול ובקש להתרימו, אולם מיד כאשר הבחין בו אותו אדם

הכריז בקול: "אינני תורם!" רבי מאיר לא נרתע מהצהרה זו

והשיב לו: "תנוח דעתך, מטרת בקורי כאן אינה על מנת לקבל

כסף, אלא כדי לבקר חולים". התקומם האיש והכריז: "אינני

חולה!", אולם הרב טען כנגדו: שלמה המלך אומר שהנך חולה,

שנאמר (קהלת ה. יב): "יש רעה חולה ראיתי תחת השמש עושר

שמור לבעליו לרעתו", ומכיון שאתה שומר באדיקות על רכושך,

אין זאת אלא שחולה אתה"…

"ומדוע הגיע הרב דווקא לביתי?", המשיך העשיר להתפלפל,

"הלא בסמוך לביתי יש בית חולים, וגם שם אפשר לקיים את

מצוות בקור חולים, ואפילו בהידור רב יותר מכאן"? רבי מאיר חייך

ואמר: נאמר (נדרים לט:) "אמר רבי אחא בר חנינא, כל המבקר חולה

נוטל אחד משישים בצערו", ואם כן, אם אלך לבקר את חולי הקדחת

אטול אחד משישים ממחלתם – ואקבל גם אני קדחת, אולם אם אטול

אחד משישים ממחלת העושר שלך – יהיה הדבר טוב מאוד עבורי…

עוד מסופר על רב שבא לעשיר קמצן אחד לבקש ממנו תרומה. ועד

שנאות העשיר להוציא את ארנקו, הוא העביר את הרב שבעה מדורי

גיהנום… לבסוף, כשכבר הגיע לכך, אמר לרב: "רגע, יש לי חידה לרב!

אם הרב ידע לענות, אתן לרב את התרומה. איזוהי המילה שיש בה

ארבע פעמים קמץ בזה אחר זה?" ענה לו הרב: "המלה היא

'הָרָחָמָה'" (דברים יד. יז). נאלץ העשיר למגינת לבו לתת את

תרומתו, אך נתן בקמצנות רבה… אבל בקש מכבוד הרב לשמור את

החידה לעצמו ולא לגלותה לאחרים, יען כי עתיד הוא להשתמש

בחידה גם להבא. פנה הרב אל העשיר הקמצן ואמר לו: "אף אני

אחוד לך חידה: מהי המלה שמופיעה בה ארבע פעמים התנועה פַתח

בזה אחר זה? לא ידע העשיר לענות. אמר לו הרב: כתוב בקללות

"ואת הַקַדַחַת", וגם את זה תשמור לעצמך…

טיפ קטן בנושא הצדקה!

כשחזר פעם הגה"ק רבי מאיר שפירא מלובלין זי"ע התבטא ואמר,

שהוא קוה שכאשר יסע לאמריקה יעניקו לו הגבירים תרומה הגונה,

ומסע ההתרמה יסתיים במהירות. אולם התברר לו כי דווקא תרומתם

המצומצמת של אנשים שאינם במצב כלכלי משופר – המעניקים איש

כפי יכולתו, היא זו שסיעה לו. ובזה הוא הבין את הנאמר בפסוק

(תהילים קמו.ג) "אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה". "אל

תבטחו בנדיבים" – מהם לא תמיד יצא לכם הרבה, "בבן אדם שאין

לו" – "תשועה"… כלומר: מהיכן מגיעה הישועה? מאדם שאין לו,

ואילו בנדיבים הגדולים אין לבטוח כלל…

בפורים צריכים לשתות עד עלות השחר…

בספר "הישיבה ומייסדה" – תולדות חייו ופועליו של הגה"ק רבי

מאיר שפירא מלובלין זי"ע, מובא תיאור מלהיב מאווירת הפורים

בימים ההם בישיבת חכמי לובלין:

לשיא השמחה "למעלה מן הכלים" הגיעה הישיבה ביום הפורים. ביום

נעלה זה שבו נפעלים כל עניני הקדושה תחת מעטה "בדיחותא", בא

לידי ביטוי עילאי קשר האהבה העז ששרר בין הרב לתלמידים.

כמנהג ישראל תורה הועבר כביכול ביום זה "השלטון" לידי

התלמידים. במשך כמה שנים כיהן כ"רב של פורים" אחד התלמידים

שהיה ממובחרי תלמידי הישיבה, והיה מוכיח כל שנה מחדש את כוחו

בשזירת דברי תורה ואגדה בחריפות ופלפול, גימטריאות ופרפראות

לחכמה להנאת כל תלמידי הישיבה.

אחד מרגעי השיא בסעודת הפורים היה כאשר ראש הישיבה הזכיר

עצמו לפני ה"רב של פורים" "יהודה מאיר בן מרגלה להוושע בכל

הטוב". ואף נתן לו "פדיון", כשהוא מאריך בספורי צדיקים על כוחו

של "הרב של פורים" באותה שעה שהוא יושב על כסא מלכותו.

תלמיד הישיבה הגאון רבי נתן לוברט זצ"ל היה רגיל לספר על ה"רב

של פורים" בישיבה שהביא רמז למנהג שצריך לשתות בליל פורים

עד עלות השחר, ממשנה מפורשת בתחילת מסכת ברכות, שכן

במסכת פסחים (פו:) שנינו: "השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן,

שניים – דרך ארץ". ולפי זה ראוי לחלק את שתית הכוס לחצי. והרי

המשנה בברכות אומרת בפירוש – כל מה שאמרו חכמים עד חצות

מצותו עד שיעלה עמוד השחר…

 

מדוע לא קבעו את פורים ליום טוב?

 

בפורים שנת תרצ"ו אחר השתיה כדת טוב לב המלך ביין אמר

הרה"ק בעל הדברי יואל מסאטמר זי"ע לפרש בדרך צחות את הפסוק

הנאמר בפרשת נח "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" על פי המעשה

הידוע שפעם נזדמן הרה"ק רבי נפתלי מראפשיץ זי"ע שהיה ידוע

בפיקחותו ובחכמתו לעיר ראווע, והתאספו קהל רב לקבל את פניו

ולקבל את ברכתו.

 

בין האנשים בא איש כפרי פשוט ואמר להרב מראפשיץ: רבי

ברכנו בברכת הדיוט כמו שאמרו ז"ל "אל תהי ברכת הדיוט

קלה בעינך"…

כמובן שכולם צחקו מאופן אמירתו של הכפרי…

אמר להם הרה"ק מראפשיץ זי"ע למה תצחקו ממנו הלא בצדק

אמר דברים אלה כי ברכת הדיוט הכוונה על "בני" "חיי"

ו"מזוני" דהיינו דברים פשוטים שצריך כל איש שיהיה לו וזהו

ברכת הדיוט…

ועל דרך זה המשיך הרה"ק מסאטמר זי"ע – אפשר לומר דהנה

כתבו הספרים הק' שעל כן לא קבעו את פורים ליו"ט כדי

שמקדושת היום יושפע דברים גשמיים שהאדם צריך להם. והנה

רש"י ז"ל כתב על הפסוק "ויחל נח" – שעשה עצמו חולין. ונח

הוא מלשון יו"ט שהוא מנוחה, וזה הכוונה "ויחל נח" – שיו"ט זה

נקבע בימי החול בכדי "איש האדמה" – שישפיע דברים ארציים

גשמיות לכל אחד, ואיזה יו"ט זה ומסיים "ויטע כרם" היו"ט

ששותין יין לבסומי…

 

~~~ פרשת כי תשא ~~~

 

כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר

נפשו וכו' ולא יהיה בהם נגף זה יתנו וכו' מחצית השקל

וכו' (ל. יב)

 

מסופר על הגאון רבי יושע בער מבריסק זי"ע שנסע פעם אחת

לאסוף כספים לצורך צדקה חשובה. השמועה על דבר בואו

עשתה לה כנפיים, ומקרוב ומרחוק באו רבים, לקבל את פני

אחד מגדולי הדור. אלפי אנשים נדחקו לראותו ולתת לו ברכת

שלום.

ראה הרב כי גדול הדחק ויש חשש של סכנת נפשות, אמר לקהל

בצחות: כתוב בפרשתנו "כי תשא… ונתנו איש כופר נפשו ולא

יהיה בהם נגף וכו' זה יתנו מחצית השקל וכו".

ולכאורה הדבר תמוה: למה היה צורך במחצית השקל כשרצו

למנות את ישראל כתריס בפני הנגף, הרי יכול היה כל אחד

להביא אבן או שבר חרס וכדומה כמו שמצינו אצל שאול

(שמואל א' יא. ח) "ויפקדם בבזק", שכל אחד נטל חרס והשליך

לפניו וכך מנאם. ולמה היה צורך כאן במחצית השקל דווקא?

אלא כך הוא הדבר: כיון שציוה הקב"ה למשה למנות את

ישראל, הרי היה בזה משום מצוה, וכל אחד בקש בוודאי

להקדים את חבירו במצוה זו, כדי להימנות תחילה. אבל בזריזות

זו היתה גם משום סכנה, היו נוגפים איש את רעהו בזריזותם.

וכל אחד רצה להקדים את חבירו להיות ראשון. משום כך נצטוו

בני ישראל שיתן כל אחד מחצית השקל, יהיה קיומה של מצוה

זו תלוי בממון, וממילא "ולא יהיה בהם נגף" – איש לא ידחק

את רעהו, ואדרבה כל אחד יחשוב, עדיין יש שהות בידי, ואין לי

מה למהר ולדחוק את עצמי….

אף אני אומר לכם: ידוע תדעו כי באתי לכאן לשם "מחצית השקל",

בשביל צדקה חשובה! ולא רק לשם קבלת שלום, מעתה סמוך ובטוח

כי לא תדחקו איש את רעהו ולא יהיה בכם נגף… מסופר, כי אותו

רעיון מצאה חן בעיני האנשים שם, ומיד תוך זמן מועט נאסף כל

הסכום הדרוש לצדקה זו…

 

זה יתנו כל העובר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקודש (ל.

יג)

 

מסביר הרה"ק בעל הבאר מים חיים זי"ע – בדרך מוסר על פי הגמ'

(קידושין מ') חייב אדם לדמות בנפשו שהעולם שרוי במצב של

"מחצה על מחצה" ושהוא מסוגל במעשיו להכריע את הכף לטובה או

לרעה: עשה מצוה – מכריע את כל העולם לכף זכות. עבר עבירה –

מכריע את כל העולם לכף חובה. ואזהרה זו מרומזת בפסוק: "כל

העובר על הפקודים" – שעה שאדם עומד לעבור על אחד מפיקודי ה'

וממצותיו, הריהו חייב לשקול ולתת בדעתו על "מחצית" – להיות

מודע לכך, שהעולם כמו שרוי באיזון של מחצית על מחצית,

ושעוונותיו עלולים להכריע חלילה לטובה…

וכך מסופר על הרה"ק בעל הנועם אלימלך מליעזנסק זי"ע שיום אחד

פנה אל בנו ואמר לו: התדע בני, מפני מה באים אלי הבריות יום יום

ותובעים ממני בריאות ופרנסה? – משום שמן הסתם הם יודעים,

שאני האשם במצבם הרע, שבעוונותי הכרעתי את העולם לכף

חובה…

 

ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתתי תשמרו כי

אות היא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם

(לא. יג)

 

הרה"ק בעל השפת אמת זי"ע אמר: פסוק זה מלמד אותנו כיצד על

האדם להתכונן לכבוד שבת קודש. בחומש במדבר (לא. כב) נאמר:

"אך את הזהב ואת הכסף", ודרשו חז"ל מהמילה: "אך", כי בשעה

שבאים להכשיר כלי כסף וזהב, יש להעביר תחילה את החלודה

והפסולת הדבוקים בהם, ורק אחר כך ניתן להכשירם. גם כאן נאמר:

"אך" את שבתותי תשמורו. דבר זה מלמד אותנו, כי לפני שנכנסים

לשבת קדש יש להעביר תחילה את כל ה"פסולת" הדבוקה בנו

מעבירות שבידנו, רק אז יתקיים בנו: "את שבתותי תשמרו" – אדם

אשר ידאג להכנס לשבת קדש נקי וטהור מעבירות שבידו, יזכה

לשמור על קדושת השבת כהלכה!

פנינים לפרשת כי תצא

יום שני, 12 בספטמבר, 2011

פנינים ופרפראות נבחרים לפרשת השבוע

"פרשת כי תצא"

 

עורך: הרב יוסף ברגר

 

וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה (כא.יא)

 

לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב"ה מתירה, ישאנה

באיסור, (רש"י). שאל הרה"ק החוזה מלובלין זי"ע – הייתכן? היאך ייתכן

לחשוד ביהודי שיהא עושה באיסור דבר שאין עליו היתר? אלא ההסבר הוא

כך: דהרי בסוף הפרשה הקודמת כתוב: שבשעה שיצאו למלחמה, הכריזו

תחילה: "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו", ונאמר על כך: "הירא

מעבירות שבידו". מכאן, שכל היוצאים למלחמה היו בטוחים בעצמם שהם

נקיים מעבירות, ויהודי המתהלך בהרגשה שהוא נקי מעבירות, דווקא לגביו

יש מקום לחשוש, ש"אם אין הקב"ה מתירה, ישאנה באיסור", כי הוא מסוגל

להכל… כי מי שאין לו כל רגש של חטא, עלול להיכשל בהזדמנות ראשונה!..

בהקשר לכך, מובא בשם צדיקים הסבר למאמר חז"ל: (ברכות ה.א) "כשרואה

אדם יסורים באים עליו יפשפש במעשיו. לא מצא, יתלה בביטול תורה".

הכוונה: אם אדם הגיע למצב שאינו מוצא שום פגם במעשיו, סימן שכבר

ביטל את כל התורה ולכן אינו מצליח לראות שום פגם…

שמעתי פעם מהמגיד הנודע הגה"צ רבי יעקב גלינסקי שליט"א לשאול:

תמיהה רבתית יש כאן, הרי בפרשה הקודמת כתוב, שלפני שיצאו למלחמה

עמדו השוטרים ואמרו מי האיש וכו' ומי האיש הירא ורך הלבב – ודרשו חז"ל

אלו עבירות שבידו, ילך וישוב לביתו. ומי א"כ יצא לבסוף למלחמה, גדולי

עולם! כי לפי חז"ל אפילו מי שסח בין תפילין של יד לתפילין של ראש חוזר

מעורכי המלחמה, וכי מה שייך אצלם "וראית בשביה אשת יפת תואר"? אלא

ענה ואמר בדרך צחות: כך נראה בחור ישיבה לפני הצבא וכך הוא נראה

לאחר הצבא…

 

כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו

ויסרו אותו ולא שמע אליהם (כא.יח)

 

בן סורר ומורה נהרג על שם סופו, הגיעה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון

אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות,

אמרת תורה ימות זכאי ואל ימות חייב, (רש"י). ומקשים, הרי רש"י בעצמו

מפרש את הכתוב לגבי ישמעאל (וירא כא.יז) "באשר הוא שם" לפי מעשים

שהוא עושה עכשיו הוא נידון ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות? ולמה כאן

הדבר שונה, שנידון על שם סופו? אלא תירץ הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק

זי"ע תירוץ, והוא יסוד גדול בחינוך! ש"על שם סופו" הכוונה, סוף שם התואר

שלו: בן סורר 'ומורה'. ונידון על ה"מורה", שלא די כי סורר הנהו, אלא גם

"מורה" לאחרים ללכת בדרכיו, וגדול המחטיאו יותר מן ההורגו… ולכן עונשו

כל כך חמור! כי כל זמן שהוא עצמו רקוב, אפשר עוד לחכות, אבל כשהוא

מתחיל להיות "מורה" אחרים, אין זמן לחכות ועונשו צריך להגיע מיד!…

 

ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו (כא. כא)

 

העונש שניתן לבן סורר ומורה בפהרסיה, אמור לזעזע את אמות הסיפים

ולהחריד את העם, למען לא יעלו בדעתם לעשות כמעשהו, אולם מלבד זאת,

כותב ה"ילקוט האורים" שבפסוק זה טמונה הדרכה נחוצה ביותר לאדם לאב

ולמחנך הרוצה להשפיע ולחנך אחרים בדרך ה', ותוהה מהי הדרך הנכונה

ביותר לעשות זאת:

כלל עתיק יומין הוא (סנהדרין יח.) "קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט

אחרים", כלומר, קודם כל עליך לתקן בעצמך את הדרוש תיקון, ותהווה

בעצמך דוגמא אישית, ורק לאחר מכן תוכל לחנך ולבקר אחרים, וכל זאת כדי

שיתקבלו הדברים, ולא תתקבל התגובה הצוננת של "טול קורה מבין עיניך"…

זהו שאומר כאן הפסוק מיד לאחר העונש של בן סורר ומורה: "ובערת הרע

מקרבך", רק לאחר שתשכיל ותצליח לבער את הרע ולתקן את עצמך תחילה,

דע לך, ש"כל ישראל ישמעו ויראו", בוודאי ישמעו דבריך, ויתקבלו על ליבם

 

כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי

יפול הנופל ממנו (כב. ח)

 

רמז נאה כתב הגה"ק בעל הבן איש חי זי"ע בפסוק זה: "בית" בגימטריא

412 . "מעקה גגך" בגימטריא 241 . אם תסיר את "מעקה גגך" ( 241 ) מן

ה"בית" ( 412 ), התוצאה היא "הנופל" – בגימטריא 71 . ועל כך אומר הכתוב:

"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך", כדי שלא "יפול הנופל", כי אם תסיר

את "מעקה גגך", יהיה "הנופל" "ממנו" – מן ה"בית"…

 

כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי

יפול הנופל ממנו (כב. ח)

 

רמז נכון מן השמים יש כאן – אמר הגה"ק בעל החתם סופר זי"ע – לדרך

הנכונה והנרצית בעבודת התשובה של האדם:

"כי תבנה בית חדש" – אדם העושה תשובה על חטאיו הריהו כבונה בית

חדש, נקי מכל רבב. אמנם, הואיל ומכיר האדם את מגרעותיו וחסרונותיו,

עליו לעשות הכל כדי שלא יבוא שוב לידי חטא. על כן, "ועשית מעקה לגגך"

– יציב לעצמו סייגים, יגדור גדרים ויעשה משמרת למשמרת, וכך יישמר מן

החטא.

ומזהיר הכתוב: "ולא תשים דמים בביתך" – דווקא משום שהאדם מדקדק

ומקפיד על עצמו במאוד מאוד לבל יפול שוב ברשת החטא, עלול הוא

להחמיר על עצמו יותר מדי ולהציב לעצמו הרחקות וחומרות שאינן מדרכו

של עולם. או אז, במקום שיהא זה בבחינת 'מעקה' השומר מפני הסכנה, הרי

זה כאילו שם דמים בביתו.

"כי יפול הנופל ממנו" – לא רק שאותם הרחקות וסייגים לא השיגו את

תכליתם ולא שמרוהו מן החטא, אדרבה, דווקא בגללם עלול הוא לערער את

מצבו האיתן וליפול שוב לזרועות החטא. "כי יפול הנופל", ומה גרם לנפילתו?

– "ממנו" עצמו! אותן הרחקות וחומרות מופלגות שאין אדם מן הישוב יכול

לעמוד בהן – הן שהביאו לנפילתו.

צא ולמד, גם כאשר נלחם האדם ביצרו ופועל בכל כוחו להישמר מן החטא,

עליו לנהוג בתבונה ובשכל ולא לנקוט בדרכים ואמצעים שאינם בני השגה

לאדם כמותו.

הנה כי כן, לעיתים הרחקה יתירה ופרישות מן הציבור ומדרכי העולם, אינם

אלא עצת היצר אשר יודע כי כך יפיל את האדם ברשתו!…

 

לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו (כב. יא)

 

איסור לבישת שעטנז הוא מהמצוות שאין לנו בהן הסבר הגיוני – זהו חוק,

ועם כל זאת, מסבירים המפרשים טעם נורא! וכך כותב "החזקוני": שבשל

קרבנם המפורסם של קין והבל, שבו הביא קין קליות זרע פשתן, ואילו הבל

הביא מבכורות צאנו, ולפי שבאה תקלה על ידי שניהם נאסרו להיות בבת

אחת", כיוצא בכך כותב "רבנו בחיי": שהנולדים ראשונה קרבנם היה צמר

ופשתים, זה הביא הצמר וזה הביא הפשתים, ולכך נאסר לנו חיבור הצמר

והפשתים יחדיו לפי שחיבור שניהם בכרס אחד לא עלה יפה". ואף "בפרקי

דר' אליעזר" (פרק כא) מובא: "והביא קין מותר מאכלו קליות זרע פשתן,

והביא הבל מבכורות צאנו ומחלביהן כבשים שלא נגזזו לצמר, ונתעבה מנחת

קין, ונתרצה מנחת הבל". ומכולם משמע, שתערובת של שעטנז צמר

ופשתים הביאו חורבן לעולם בפרשת קין והבל, ולכן נאסר ללבוש שעטנז.

ובזוהר הק' מובא עוד, שעד היום השפעת מעשהו של קין קיימת עולם, ומי

שלובש כלאים מתעוררת עליו אותו רוח ומזיקתו. זוהי רוח של "שטן–עז" –

שעטנז, כי השעטנז גרם רציחה בעולם.

ודבר מעניין הוא, שהטור והשו"ע הביאו הלכות שעטנז בסימן רצ"ח – רמז

לכך שהוא הביא לרציחה…

מלבד עצם האיסור, לבישת שעטנז גורמת לדינים קשים על האדם, ואף ביום

הכיפורים, אשר אין השטן מקטרג בו (יומא כ.) – בכוחו של השטן לקטרג על

הלובש שעטנז.

ענין זה מבואר בדברי הגה"ק רבי יהונתן איבשיץ זי"ע, המסביר באמצעותו

את מה שכתב ה"טור" (הלכות יוה"כ סימן תרד) אודות מצוות האכילה בערב

יום הכיפורים, בהביאו מעשה שמופיע במדרש אודות שוטר העיר ששלח את

עבדו לקנות לו דגים. הלך העבד, ביקש בכל השוק ולא מצא מאומה לבד מדג

אחד. הוא שילם עבורו זהוב אחד, כשלפתע הופיע במקום חייט יהודי והוסיף

על מחירו. העבד הוסיף מצידו עוד ועוד זהובים, אולם גם היהודי לא טמן ידו

בצלחת והוסיף לעלות את המחיר, עד שהציע עבורו חמשה זהובים!

סכום עתק כזה חשש לשלם העבד, והוא חזר לאדונו בבושת פנים.

כששמע האדון שלח לקרוא לחייט ושאלו למלאכתו. השיב האיש: "חייט פשוט

אנכי". "ומדוע קנית דג השווה זהוב אחד בחמשה זהובים? ולא זו בלבד, אלא

שלקחת אותו מיד עבדי שאותו שלחתי לצורך קניית הדג?", השיב לו היהודי

בשאלה, "ואיך לא אקנה הדג?" "אפילו עשרה זהובים הייתי משלם כדי שאוכל

לאכול בערב היום הקודש, שבו אנו בטוחים שהקב"ה יסלח לכל עוונותינו".

"אם כן יפה עשית", הגיב שוטר העיר, פטרו והלך לשלום.

תמה הגה"ק רבי יהונתן איבשיץ זי"ע – מדוע מודגש במעשה זה המקצוע של

החייט, וכי אילו היה סנדלר עני לא היה פוטר אותו? אלא, שאותו חייט היה

צדיק, והקפיד שבבגדים שיצאו תחת ידו לא יהיה כל חשש שעטנז, ומאחר

שאותיות "שעטנז" מרמזות על "שטן-עז", כדי להורות שאדם שנכשל

בשעטנז, גם ביום הכיפורים השטן מקטרג עליו, מדגיש המדרש, שלאותו

יהודי היתה שמחה גדולה ביום הכיפורים, מפאת היותו מקפיד על ענין זה,

ובטוח היה שיזכה לכפרת עוונות שלימה בים המיוחד הלזה…

 

לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו. גדילים תעשה לך על ארבע

כנפות כסותך אשר תכסה בה (כב. יא -יב)

 

"גדילים תעשה לך" – אף מן הכלאים, לכך סמכן הכתוב מצוות ציצית ליד

כלאים, לומר לך: שציצית מותר לעשות משעטנז (רש"י, ומקורו יבמות ה').

הרה"ק בעל המנחת אלעזר ממונקאטש זי"ע הביא על דרך רש"י זה – פירוש

נפלא לפסוק מתוך הזמר שאנו מזמרים מידי ליל שבת "אשת חיל" (שמקורו

משלי לא. יג): "גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה, דרשה צמר ופשתים".

בהקדם ההסבר הידוע של המהרש"א זי"ע על מאמר חז"ל (עירובין י"ג)

"דנמנו וגמרו טוב לו לאדם שלא נברא משנברא". ולמה?

מסביר המהרש"א – כי כשאנו מעמידים את האדם מול המצוות והעבירות,

יוצא, שהוא קרוב להפסד ורחוק מן השכר. כי מצוות עשה ישנן רמ"ח, ולא

תעשה ישנן שס"ה, והם לא שווים, מאחר שהמצוות עשה מועטין מהלא

תעשה.

אבל הנה גם ידועים דברי הרמב"ן (פר' יתרו) דכשאדם מקיים מצוות עשה,

שכרו גדול יותר משמירת לא תעשה, מכיון דאהבה גדולה מיראה, דכשאדם

עושה מצוה מאהבה, זה הרבה יותר חשוב, מכך, שאדם שומר לא לעבור על

לא תעשה שזה מגיע לו מיראת ה', ממילא הרמ"ח עשין עולין יותר באיכות

מהשס"ה לא תעשה, ולכן אנו גם רואים הרבה פעמים שעשה דוחה לא

תעשה, כי הוא יותר חשוב.

ולפי זה מסביר המנחת אלעזר זי"ע: "גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה" –

היינו, שהתורה בחוקותיה ומצוותיה הכתובים בה, גמלתהו טוב לאדם כל ימי

חייו, ולא ח"ו רע. ואם תקשה, הרי נמנו וגמרו טוב לו לאדם שלא נברא

משנברא, מחמת שמנו הלא תעשה ונמצאו מרובין כדברי המהרש"א, ונמצא

עי"ז שהתורה היא רחוק משכר וקרוב להפסד ועונש, ונמצא שהתורה גרמה

לו רעה חלילה? אין זו קושיה כלל! דההיפך, התורה גורמת לו טוב ולא רע,

דהרי לפי הרמב"ן מצוות עשה שכרה גדולה הרבה משמירת לא תעשה,

ממילא הרמ"ח עשין עולין יותר באיכות מהשס"ה לא תעשה, וא"כ, הרי

התורה קרובה יותר לטובתו מהפסדו, והראיה לכך הוא מהמשך דברי הפסוק

– "דרשה צמר ופשתים" – מכך שהתורה דרשה את שני הפסוקים – "לא

תלבש שעטנז צמר ופשתים" ו"גדילים תעשה לך" האחד ליד השני, למדנו: כי

מצוות ציצית דוחה את לא תעשה של שעטנז – הוי אומר: עשה דוחה לא

תעשה, כי כאמור העשה יותר חשוב מהלא תעשה, ולכן גמלתהו טוב ולא

רע…

 

לא תשיך לאחיך (כג. כ)

 

העובר על איסור ריבית הריהו חוטא בכל רגע ורגע, שכן מידי דקה עולה

הריבית ותופחת, וגורמת לו להיכשל שוב ושוב. יסוד זה קבע הגה"ק מבריסק

זי"ע כפי שמסופר: באחת השנים הבחין הרב בערב יום כיפור בשעת תפילת

מנחה, כי גביר אחד, שהיה מוכר כמלוה בריבית, מכה בחזקה יתירה על ליבו

בשעה שהוא אומר: "על חטא שחטאנו לפניך בנשך ובמרבית"…

הבין הרב, כי הרהורי תשובה עלו בליבו, והחליט לנצל שעת כושר זו, כדי

למחות בו על מעשיו, ולהעמידו על חומרתם.

קרא לו, אפוא, ואמר: "לוידוי כזה בדיוק התכוון ישעיהו הנביא, בשעה שזעק

'על מה תוכו, עוד תוסיפו סרה' (ישעיה א. ה), באותו רגע בו המלוה בריבית

מכה על ליבו, הוא ממשיך לחטוא, משום שגם בין מכה אחת לחברתה גדלה

והולכת הריבית שהוא מקבל…

 

כי יקח איש אשה חדשה וכו' נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את

אשתו אשר לקח (כד. ה)

 

שאל הגה"ק בעל הנפש יהונתן זי"ע צריך להבין, דתיבות "אשר לקח"

לכאורה מיותרות? אלה ההסבר הוא כך: דישנם אנשים דאפילו שהם עסקו

בתורה בימי בחרותם, מכל מקום כשנשאו אשה התחילו לעסוק בפרנסת

ביתם ופסקו בכלל מללמוד תורה, ולכן היה העולם אומרים בבדיחותא, שבחור

ביום חתונתו כותב שני דברים, 'כתובה' לאשתו ו'גט' לתורה…

וזה אינו נכון לעשות כן, דהגם ששעבד עצמו בכתובה לפרנס אשתו, מכל

מקום הוא כבר לפני כן שעבד את עצמו ל'תורה' שנקראת גם כן אשתו

כדכתיב "תורה צוה לנו משה מורשה", ודרשו חז"ל (ברכות נז.) אל תיקרי

'מורשה' אלא 'מאורסה', ושעבוד זה הוא קודם לשעבוד האשה שנשא עתה,

דשעבוד זה הוא מעת מתן תורה.

והשתא מובן היטב כוונת הכתוב, דהתורה באה להורות לנו: "כי יקח איש

אשה חדשה" מכל מקום "ושמח את את אשתו" דהיינו התורה הק' "אשר

לקח" עוד מלפני שלקח את אשתו כעת, שיעסוק בתורה בכל יכולתו ובזה

ישמח אותה…

על פי זה הוסיף כ"ק האדמו"ר מספינקא ירושלים זצוק"ל, דרש"י כתב על

"ושמח את אשתו", ישמח את אשתו, והמתרגם ויחדי "עם" אשתו טועה. אבל

בתרגום יונתן כתב כן "ויחדי עם אתתיה", וקשה לומר דתרגום יונתן טועה,

אך לפי ה"נפש יהונתן" הנ"ל ש"ושמח את אשתו" הולך על התורה הק' אז

מובן היטב, דבזה יש לומר "ויחדי עם אתתיה", שיש לשמוח עם התורה הק'

אפילו אחר שהתחתן…

(חן חן להרב משה שכטר הי"ו – רמת שלמה, שהמציא לידינו את אמרה

מיוחדת זו).

 

חודש אלול!!!

 

רמז נחמד אמר הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע על חודש אלול שהוא זמן

מחילה, והוא: "הללוהו בתף ומחול" (תהילים קנ.ד). כי יש ב' פעמים ת"פ

480 ) שעות מראש חודש אלול עד יום כיפור שאז הוא זמן מחילת עונות, )

וזהו "הללוהו ב-תף ומחול" – דהיינו ב' פעמים ת"פ, שאז, "ומחול" – הקב"ה

מוחל עונותיהם של ישראל…

אמר הכותב: חשבתי להסביר, דלא בכדי הוא נרמז בפסוק זה דווקא, כי יש

כאן גם רמז לכך, שהתשובה והעבודה בחודש אלול צריכים להעשות מתוך

שמחה – בתף ומחול, ולא ח"ו מתוך עצבות ומרה שחורה…

הרה"ק בעל הבני יששכר זי"ע כותב: ארבעים הימים שמראש חודש אלול

ועד יום הכיפורים יש בהם תתק"ס ( 960 ) שעות – כנגד תתק"ס לוגין שיעור

במקוה (והוא על פי הירושלמי תרומות פ"י ה"ה. שפסק, שבריה בטלה

בתתק"ס). וזהו ששנינו (יומא פ"ח מ"ט): "מה מקוה מטהר את הטמאים, אף

הקב"ה מטהר את ישראל" – והיינו, כשם שהמקוה מטהר את הטמאים

בתתק"ס לוגין ועושה אותם כבריה חדשה, אף הקב"ה מטהר את ישראל

בתתק"ס שעות שבארבעים ימי הרצון ועושה אותם כבריה חדשה…